אתה אומר הלל?

בסופו של דבר זה מתנקז למספר פרקי תהילים שאתה אומר או לא. למנגל טוב הרי אף אחד לא ממש מתנגד, ודגלים על האוטו זה כבר לא מלהיב כמו פעם. אז מה נשאר? ההלל.

מספרים על הרב גורן זצ"ל שניגש לפני התיבה בליל יום העצמאות וברך 'שהחיינו' בשם ומלכות. יהודי חרדי העיר לו שזו ברכה לבטלה. ענה הרב גורן: מה פתאום ברכה לבטלה? הבוקר קניתי חולצה חדשה..

הסיפור הזה ממחיש את האבסורד שבאי ההכרה בחשיבות התהליכים הגדולים שעם ישראל עבר ועובר בדורות האחרונים. אם על חולצה חדשה ראוי להתרגש וצריך להודות, מה היחס המתבקש לשינויים כה גדולים במציאות?

ההתעוררות הלאומית במאבק כנגד עצמה

אז זה טוב וחשוב שהתקדמנו. יש לנו מדינה, יש לנו צבא. כבשני אושוויץ ופרעות קישינב לא יהיו כאן, וזה לא מעט.

ועם זאת, משהו בלב מרגיש שזה לא זה. יש כאן בעיה עמוקה.

עד לפני כשלושים שנה, השאלה התמקדה בעיקר בעימות ציונות – תורה. היינו, האם ניתן לקדם בברכה תהליך לאומי חשוב שאינו נאמן לתורה. אם תרצו, קיבוץ גלויות עם גזיזת פאות, זאת עסקה טובה או לא? מה זה אומר הדבר הזה, במה להתמקד, בחצי הכוס המלאה או בזו הריקה?

מעשה שטן או אתחלתא דגאולה?

זה מורכב, זה מבלבל.

אלא שעם הזמן המציאות התבררה יותר.

הלאומיות היהודית שהתעוררה לפני למעלה ממאה שנה והולידה את התנועה הציונית ואת המדינה, מגיעה כעת לנקודה בה היא נלחמת, באופן מפתיע או שמא לא, בעיקר בעצמה – בלאומיות היהודית.

המאבק היום הוא האם בכלל ניתן לדבר על לאומיות יהודית במדינת ישראל. ברוב הרבדים ביטוי ללאומיות יהודית הוא דבר מגונה ולעיתים אפילו פלילי. מעט מאוד דברים נותרו לה לציונות עם הלאומיות היהודית, ורובם נמצאים בתחום הטקסי, כלומר הלא מחייב. סמל, המנון, דגל. וכן,יש כמה חוקים מיושנים שלא ברור איך שרדו את המהפיכה החוקתית. (אל דאגה, עובדים על זה).

בפרקטיקה, בחיים המעשיים, אסור להיות כאן בעל אג'נדה שמעודדת לאומיות יהודית. החוק ומערכת האכיפה שלו עושים ככל יכולתם להשליט כאן אורח חיים אזרחי שוויוני אנטי לאומי.

במה נלחם היום השלטון? במה עסוקים גופי אכיפת החוק בלהט? בכל גילוי של לאומיות יהודית. הגשמת החזון של ארץ ישראל לעם ישראל בהתיישבות חלוצית? המדינה פועלת בכל כוחה נגד. יהודים שנמאס להם לשתוק מול האויב המכה בנו? המדינה פועלת בכל כוחה נגדם. מאבק בהתבוללות, המאבק על נשמת אפו של העם היהודי? המדינה פועלת נגד. עבודה עברית? פעם זה היה הדגל החשוב ביותר של ההתעוררות הלאומית, היום זה מחוץ לחוק.

למעשה, מתברר שלאומיות יהודית בלי תורה, אין באמת דבר כזה. זה החזיק דור או שניים אבל נכחד, כי לשקר אין רגליים.

מה קורה לנו בעת חירום לאומי?

רדיפת גילויי הלאומיות היהודית נמצאת רק במישור המערכתי. במוסדות המדינה, בחוקים, במשפט.

כשבודקים כל יהודי בפני עצמו, כמעט תמיד הרצון שלו יהיה למשהו אחר, למשהו יהודי יותר, למשהו לאומי יותר, ואם הוא בר דעת הוא מצליח גם לקשר בין שניהם.

שמתי לב עם השנים שכאשר מתפתחת מתיחות צבאית וצה"ל יוצא לאיזה מבצע בדרום או בצפון (מלחמות כבר אין היום) הלב אצל רבים, גם כאלה שהתאכזבו, מתחיל למשוך חזרה לשם..

עם שוך הדי הקרבות, כאשר מתגלה לנו שעוד פעם צה"ל לא באמת רוצה לנצח, והכל היה כמו תמיד רק למען השקט המקודש, הלב נרגע וחוזר למצבו הרגיל..

מה זה אומר?

בעת חירום לאומי מתפתחת אצלנו איזו תחושה שאולי בעצם אנחנו עדיין "שם", אולי בכל זאת הציונות והמדינה עדיין פועלים מתוך מחוייבות עמוקה ללאומיות היהודית. ואז, מול תחושה של התעוררות לאומית, קשה לנו לעמוד מנגד. אבל זה לא באמת, האשליה מחזיקה זמן קצר בלבד. ואז אנחנו חוזרים למציאות האמיתית, המאכזבת.

העיקר הוא להתקדם

אז אפשר להישאר אדישים לכל ההתפתחויות הלאומיות כי מה שלא פועל לפי תורה, רק רע ייצא ממנו.

אפשר גם לקדש את המדינה כפי שהיא ולהתפעל שוב ושוב ממצבנו הנהדר יחסית למצב הדורות הקודמים.

ואפשר גם להחליט להתקדם.

אפשר להחליט שהעיקר הוא לפרוץ לדרך חדשה שתשנה את שני הרבדים, היחס לתורה והיחס ללאומיות היהודית, וביתר מיקוד – הקשר ההכרחי בין שניהם.

הנתק בין הרצון של רוב יהודי ארץ ישראל לבין המערכת שהם עצמם בנו, מפיח תקווה שעוד נכונו לנו שינויים מהותיים. אם נחליט כמו לפני 67 שנים שאפשר לפעול ולשנות את המצב, והשינויים הנדרשים כיום עדינים בהרבה, אז בחסדי ה' המציאות גם תשתנה.

זה לא כל כך רחוק. אם תרצו אין זו אגדה..

אז מנגל יהיה אצלי בע"ה, מתובל בלא מעט שמחה והודיה לה', ואילו דגל כחול לבן המשדר את ההשלמה עם מגבלות המצב הנוכחי, כנראה לא.

אבל העיקר הוא להתקדם. להישאר תקוע בכך שהמדינה במצבה הנוכחי היא שיא שאיפתנו לא מקדם אותנו לשום מקום, בדיוק כמו עצימת עיניים ממעשי ה' הנפלאים בעינינו, אשר יצרו מאבן מאסו הבונים ראש פינה.