אז הנה, כצפוי, זה קורה שוב.
ממשלה נבחרת מקיימת "מו"מ מדיני", לא כי מישהו מאמין באפשרות להגעה לשלום אזורי, אלא כי חייבים לקדם את התהליך המדיני. מה זאת אומרת למה חייבים? ככה!כל בר דעת מבין שהסיכומים שיתקבלו בסבב הנוכחי יהיו תנאי הפתיחה של הסבב הבא, סבב שגם הוא לא יביא אלא לשחיקה נוספת בעמדת ישראל, וחוזר חלילה.
הטענה לצדק היסטורי מול דרישה להגנה על אינטרסים
האמת, יש הגיון מאוד ברור במשחק הבלתי נגמר הזה.בעימות הזה כל צד טוען טענות במישור אחר לגמרי, ועל כן הדיון תקוע. הצד הישראלי מדבר על אינטרסים (קיומיים וחשובים ככל שיהיו), ואילו הצד הערבי טוען בשם המוסר והצדק ההיסטורי.
המו"מ תקוע, אך למעשה הוא הולך ומוכרע דה פקטו בסיפוח זוחל. הויכוח של היום הוא הויתור של מחר, והויכוח של מחר יהיה על היעד הבא שייכבש גם הוא וחוזר חלילה.מול הטענה הערבית "זה שלנו" עומדת גישה ישראלית פרקטית המתבססת על דרישה לביטחון.
במצב דברים זה, ברור שהעמדה הערבית לעולם לא תוותר ולו במעט על תביעתה לצדק היסטורי, הואיל ומדובר במהות, בעקרון. לעומתה, העמדה הישראלית תידחק יותר ויותר אל "פתרונות יצירתיים" יותר ויותר קשים. ולא, זה לא יגמר ביו"ש ובעזה. המשחק הוא על כל הקופה.
הכי קל זה להאשים את הפוליטיקאים והתקשורת. למרות שהציבור בוחר שוב ושוב במפלגות ימניות, איכשהו, תמיד זה הולך בסוף שמאלה.מבלי להסיר אחריות ממנהיגי המדינה ומפשעיהם, אני מבקש לטעון שהבעיה היא הרבה יותר שורשית. הבעיה מתחילה אצלנו, אצל המתיישבים עצמם.
ההתיישבות אשמה
למה המתיישבים אשמים בדרדור הזה?
ההתיישבות הטביעה במו ידיה את העיקרון שהמשך נוכחות הערבים בארץ הוא חלק בלתי נפרד מחזון ההתיישבות.
אין ספור פעמים הציגו דוברי מפעל ההתיישבות את תפישתם העקרונית, הערכית והבלתי מתפשרת ביחסם לאוכלוסיה הערבית, לאמור: אנו חפצים בדו קיום עם הערבים, לא באנו לכאן כדי לנשל איש מאדמתו ח"ו. זה בא לידי ביטוי בכל כך הרבה במות ורבדים עד שהדבר נטבע ממש כעקרון היסוד של ההתיישבות.
אם מקובל על המתיישבים החלוצים עצמם שלכל ערבי פרטי מגיעות זכויות יסוד בלתי מעורערות על חלקת האדמה הפרטית שלו, מדוע מאות אלפי ערבים כאלה אינם רשאים לקבל זכויות יסוד ציבוריות? אם לאחמד הפרטי יש זכויות יסוד על ביתו ושדותיו מדוע יימנעו ממאות אלפי תושבי רמאללה, חברון ושכם הזכויות לניהול ציבורי של חייהם? השלב ההכרחי הבא הוא שלכלל ערביי יו"ש מגיעות סמכויות ושליטה על כלל המרחב. זה כל כך מתבקש. כל אמירה אחרת היא אמירה שאינה מוסרית ואינה צודקת.
אם המתיישבים עצמם רואים בערביי האזור תושבים לגיטימיים ובעלי זכויות על הקרקע, קשה להבין מה המקום לטענותיהם כנגד ההסכמים המדיניים. השליטה על השטח עוברת אט אט לידי בעלי הקרקע הלגיטימיים אף בעיניהם, ומה פגם יש בדבר?
הניסיון להפריד בין זכויות פרט לזכויות לאומיות, לא צלח, ובצדק. אין מדובר כאן בקבוצה קטנה וכנועה של אינם יהודיים (כדוגמת הדרוזים והצ'רקסים, וגם זה בהסתייגויות רבות), אלא בעם הטוען לבעלות לאומית על הארץ.
ישוב הארץ בתנאים חלוציים היא מצוה גדולה ונכבדה כמובן, ואשרי כל מי שפעל ופועל בתחום זה. עם זאת, התייחסות אל ההבטחה האלוקית ואל ירושת הארץ באופן חלקי בלבד, אינו נכון ובסופו של דבר אינו יכול להחזיק מעמד, כפי שעינינו רואות. אם החזון שלנו לגבי ארץ ישראל יהודית אינו כולל את שכם ואת בית לחם, את ג'נין ואת יריחו, מתעוררות בצדק שאלות קשות לגבי תוקף זכותנו על הישובים הפורחים שעל בנייתם עמלנו כל כך הרבה.
הויתור התודעתי הוא הקובע
מול זה, מול הסיפוח הזוחל בתודעה שלערבים יש כאן זכויות יסוד ברמת הפרט וברמת הלאום, ההתיישבות היהודית מנסה להשיג עוד דונם ועוד שכונה, תוך התעלמות בוטה מהמגמה הכללית של התמונה שהולכת ומתהווה מול עינינו.
אולי תצליח הנהגת ההתיישבות ונציגיה בפוליטיקה למזער את נזקי ההסכם הבא ואולי אפילו יקרה הנס ונצליח לשרוד קדנציה שלמה בלי "ויתורים כואבים". אבל מול מגמת הויתור התודעתי, והוא הקובע בסופו של דבר, אף אחד כבר לא מתמרד. השלטון על רוב אדמות יו"ש יעבור לידי האויב, במוקדם או במאוחר. אולי נצליח לשמור משהו לעצמנו. אולי.
ושוב, זה יקרה בהסכמתנו העקרונית והערכית, כי אנו לא מסוגלים להגיד שלאחמד הפרטי אין כאן שום זכות ושום קנין, והוא סתם פולש וגזלן או יורש של אחד כזה.
אם אנו לא מסוגלים להגיד שחזון התורה מדבר על ארץ ישראל שרק יהודים יושבים בה (עם אופציות מוגדרות ומצומצמות של גויים המקבלים עליהם את מרות העם היהודי), מתבקש שלעם האחר היושב כאן תהיינה זכויות לאומיות. מכאן ועד אוסלו הדרך קצרה.
לדבר בשפה של יהודים
אם שכם רמאללה וחברון הם "ערים ערביות" וזכויות היסוד של תושביהן הן ערך מקודש, לא ברור מה בעצם עשינו כאן בארבעים השנה האחרונות ביו"ש. האם כל דרישותינו מסתכמות בקיום ישובים החולשים על פחות מחמישה אחוז מהשטח?
המוסר הקובע הוא מוסר התורה, והצדק המוחלט הוא קיום מצוותיה. בואו נאמר ביושר קודם כל לעצמנו, אח"כ לשאר היהודים ובסופו של דבר, להבדיל, לאומות העולם, את האמת. האמת של התורה הבלתי מוחלפת והבלתי משתנה היא היותה של ארץ ישראל נחלתו הבלעדית של העם היהודי, ואין לעם אחר חלק בה. האמת הזו אינה משתנה לא מול תמונות קשות בסי אן אן, ולא מול לחץ של אובמה. למי שממש מתקשה לעמוד מול הלחץ, מומלץ לחזור לרש"י הראשון על התורה.
למעשה, ההיסטוריה מוכיחה שהטיעון "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" הוא הטיעון הכי מתקבל והכי מובן.
נראה שהמציאות מכריחה אותנו להתעמת עם נקודה שאולי ניסינו לברוח ממנה. העיסוק בסוגיית ההתיישבות ללא התייחסות לסוגיית הגויים היושבים בארץ הולך ומתברר כדרך קצרה שהיא ארוכה. הגיע הזמן שמול הטענה הערבית השקרית "זה שלנו" תבוא טענת אמת בשם תורת אמת.
מובן שאת הטענה הזו לא ניתן לטעון בשם מדינה אשר הערך העליון בסולם ערכיה הוא השויון בין ישראל לעמים. טענה כזו ניתן לטעון רק בשם היותנו יהודים, בנים לעם לו ניתנה ההתחייבות האלוקית הזו.
