ההבדל בין כניעה להזדהות

על פי הדיווחים בתקשורת הוצתה בצפון כנסייה.

עוד לפני שהתפוגג העשן, זרמו כרגיל תגובות מכל עבר כנגד הקיצוניים הסהרוריים. רבנים צוטטו כאומרים שמעשה זה "נוגד את ערכי היהדות".

אז קודם כל, גילוי נאות:

לא הייתי שם. יש לי אליבי.

אני גם לא בטוח שפעולה מעין זו היא הדרך היעילה לקדם את הגאולה.

נראה לי שישנם כיווני עשייה מוצלחים יותר, ובמחירים נוחים הרבה יותר.

אבל לנוכח הגינויים, ובעיקר לנוכח ההתייחסות ל'ערכי היהדות', קשה שלא לראות שיש כאן עירוב בין שני מישורים שונים.

יש הבדל גדול בין ניתוח רציונאלי שלא ניתן כיום לעשות כל מה שאנחנו רוצים, כי אומות העולם לא יתנו לנו וכו', לבין הזדהות והסכמה לקיומה של עבודה זרה בארצנו, בשם חופש הפולחן.

ממתי היהדות מכירה בחופש הפולחן?

התורה דורשת אין ספור פעמים לפעול כנגד כל גילוי של עבודה זרה, ובדגש על עבודה זרה בארץ ישראל.

ההלכה אוסרת עלינו לאפשר קיום של עבודה זרה בארץ ישראל (ויש דעות שכאשר יד ישראל תקיפה עלינו לדאוג לבערה כליל מהעולם). כהמחשה, תוקנה ברכה מיוחדת על "מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה".

ההיסטוריה היהודית רווית סיפורים על המאבקים כנגד הימצאות עבודה זרה בארצנו ובכלל.

גדולי האומה בכל הדורות נלחמו בעבודה הזרה. אברהם ושבירת הפסלים, משה וניתוץ העגל, גדעון ומזבח הבעל, אליהו בהר הכרמל, מתתיהו החשמונאי במודיעין, הן רק מקבץ דוגמאות מיני רבות בשליפה מהירה.

אפשר לטעון שאין ידנו תקיפה כיום, ואין אנו יכולים לעשות מה שהתורה מצווה עלינו.אנוס רחמנא פטריה. אומנם הדוגמאות שהבאתי לעיל מראות שגדולי האומה לא הוטרדו כנראה יותר מדי מהמחשבות מה יגידו ויפעלו הגויים, אבל לא כולם זכו להיות במדרגתם.

אבל לטעון שפעולה כנגד עבודה זרה בארץ ישראל "נוגדת את ערכי היהדות"?

מי שאומר זאת כדאי שיבדוק שוב מה התורה אומרת בעניין.

לגיטימי לחשוב שאין לנו יכולת, ושזה מסוכן מדי בשבילנו.

לגיטימי (נגיד, לצורך הדיון) להיות מפוחד מהגויים.

מה שממש לא לגיטימי, זה להפוך את החולשה הזו לאידיאולוגיה.

להגיד שהמשך קיומה של עבודה זרה בארץ ישראל עולה בקנה אחד עם 'ערכי היהדות', זאת כפירה בעיקר.

ובאמת, לא חידשתי כלום.

זה כל כך פשוט.

זה כל כך יהודי.

מוזר בכלל שצריך להגיד את זה.