אם אין אני לי – מי לי

אנו מתקדמים בעץ הספירות אל הספירה התחתונה ביותר, ספירת המלכות. פנימיותה היא מידת השפלות בנפש, כמו שדוד המלך (שהוא "אבטיפוס" למלך מתוקן בעם ישראל) אמר: "והייתי שפל בעיני".

תכונת השפלות מתאפיינת בתודעה שה'אני' שלי נשלט בדרך כלל על ידי הנפש הבהמית שלי, ולכן כל רע שבי, באמת ראוי לי ואני ראוי לו... לענייננו, כאשר אני חולה, זה לגמרי באשמתי, ואין טעם לרוץ ולחפש "אשמים" אחרים.

תודעה זו אינה גורמת לרפיון ידיים וליאוש, אלא להפך. כשם שאני מבין שאני נשלט על ידי הנפש הבהמית, כך גם אני מתבונן בזה שיש לי נפש אלקית עם פוטנציאל עצום, וזה מדרבן אותי להשליט אותה בהדרגה יותר ויותר, ובכך להבריא את עצמי, ולעמול כל חיי למען נצחונה.

נראה שבמערכת הבריאות בארץ, המגמה הפוכה. תופעת "עידוד המסכנות" הולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר, ובוודאי כל אחד מאתנו נתקל בה בכל אמצעי התקשורת. ביותר ויותר אתרי אינטרנט, אם באתרי חדשות, אם באתרי קניות וכו', קופצות להן בצד מודעות בסגנון "סרטן? מגיע לך פיצוי..." "טיפולי כימותרפיה? מגיע לך כסף מהמדינה..". כמו-כן הולכות ומתרבות החברות אשר לקחו על עצמן להילחם עבור החזרי מס לאזרחים אשר ילדיהם אובחנו כלוקים בהפרעות קשב וריכוז, פיצויים לאנשים אשר סובלים מכאבי גב או פיברומיאלגיה וכן בעיות המוגדרות כ'נכות נפשית'.

לכאורה, נשמע הוגן. שילמת כל חייך לביטוח לאומי? כעת תורך להרוויח רק נגדיר לך כך וכך אחוזי נכות לכל החיים (ר"ל)- ולפחות תוכל לסגור את המשכנתא... אתה מסכן וכאוב, נפגע לך כושר העבודה - כעת המדינה תישא בתוצאות ותשלם לך 'פיצוי'.

כל מה שהאזרח נדרש על מנת לקבל את הפיצוי הכספי והטבות נוספות, הוא להוכיח למדינה עד כמה מצבו באמת גרוע.

כך יוצא שבמודע או שלא במודע - אף אם אובדן כושר העבודה הוא זמני ביותר או שהמצב הבריאותי לא כל כך נורא - האזרח אוחז במחלתו כבקרש הצלה כלכלי, וכבר קשה להבדיל בין המחלה אמתית והמחלה שהתפתחה בהתאם לנסיבות.

הגדרת מחלה כ'כרונית' או 'חשוכת מרפא' זה מעשה גאוותני (הפוך ממידת השפלות), והמסר הזה מועבר לחולה ומוריד את סיכויו להתרפא. המערכת כמעט "מכריחה" את החולה להעצים את חוליו על מנת לזכות ברווחה כלכלית ועל זה אומרת המשנה האחרונה במסכת פאה: "כל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם".

על מערכת הבריאות לשדר לציבור שמחלה היא דבר חולף וזמני ובר ריפוי בכלים עמוקים. ידועה אמרתו של רבי נחמן: "אין יאוש בעולם כלל". בספירת המלכות זו התכונה הנדרשת מהרופא וממערכת הבריאות בכללות, וכפל הלשון "ורפא ירפא" נדרש כך - "ורפא" - מנסה לרפא בפעם הראשונה, "ירפא"- אם עדיין קיים חולי, מנסה שוב ושוב ולא מתייאש. גם בהקבלה לשבעת הדברים שרופא לומד מגנב נמצאת התכונה: אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

הכלל הזה חל גם על החולה בעצמו. ב"לוח היום יום" (טז סיון) מובא, שמה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו שני עניינים: א. לידע שהוא חולה ויכסוף וישתוקק להתרפאות מחוליו (ללא תמריצים שליליים מצד המערכת...). ב. הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזרת ה' יתרפא מחוליו.

אכן, ישנה מציאות של חולי, היכולה להשפיע משמעותית על איכות החיים ויכולת ההכנסה, ולשם כך קיימת מצווה מפורשת בתורה - מצוות הצדקה. באופן פשוט אנשים הזקוקים (זמנית) באמת לעזרה, יקבלו אותה מסביבתם הקרובה, וכפי שעינינו רואות מעשים שבכל יום. בשונה מתקציבים המתקבלים מחברות הביטוח, לאדם הסביר מאוד לא נוח להיות תלוי בסביבתו הקרובה, והוא יעשה כל שביכולתו לשוב ולהיות עצמאי. החסידות מלמדת אותנו רובד עמוק יותר. הכלים העומדים לרשות החולה המבקש לשוב לאיתנו הם "התבוננות" (שייך לאות ה' העליונה בשם הוי' כנגד ספירת הבינה) ומצוות מעשיות (כלי השייך לאות ה' התחתונה כנגד ספירת המלכות). המצוות המעשיות כולן, נכללות במצוות הצדקה, וכידוע ש"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". נמצאנו למדים, שעל החולה בעצמו לרחם על סביבתו ועל ידי זה ימשיך לעצמו רפואה, ובלשונו של מו"ר הרב גינזבורג: "יש למישהו בעיה, נפשית או גשמית, אדמו"ר הזקן אומר (באגה"ק) דבר אחד מאוד פשוט – תן צדקה!".

על החולה רובצת האחריות (וגם היכולת) הבלעדית לתהליך ריפויו. הרמב"ם, גדול הרופאים בעם ישראל, קבע שאם החולי חזק יותר מהחולה, אין רופא שיכול באמת לעזור, ואם החולה חזק יותר מהחולי, אין שום צורך ברופא. הרופא נדרש רק כאשר החולה והחולי נמצאים באותו החוזק, ועליו לחזק את החולה כדי לאפשר לו לנצח את החולי. בכל אופן, המאמץ הגדול נדרש מהחולה ולא מהרופא.

רבי נחמן, בתורה נפלאה (ח"א רסח), מסביר איך תרופות עובדות: "ומה שהאדם חוזר לבריאותו על ידי רפואות, הוא מחמת שהנפש רואה, שזה האדם יכול לכוף עצמו לעשות הפך תאוותו ורגילותו כי הוא מרוגל באכילת לחם ושאר מאכלים ועכשיו כופה תאוותו ומקבל רפואות וסמים מרים בשביל בריאותו. ומחמת שהנפש רואה שהוא יכול לכוף תאוותו בשביל איזה תכלית, על כן היא חוזרת אליו כי היא מצפה שיכוף תאוותו בשביל התכלית האמתי, לעשות רצון יוצרו יתברך". (מכאן גם אפשר ללמוד דברים נפלאים על תפקידם הזמני של תרופות ועל אפקט פלסבו, ואין כאן המקום).

רבי נחמן מלמד אותנו שהרופא נותן תרופה רק כדי לעורר את החולה לעשות מאמץ בעצמו ולא כדי להשאיר אותו פסיבי ולהעצים את התלות שלו ברופא ובמערכת, וכידוע מהלל הזקן: "אם אין אני (ספירת המלכות) לי – מי לי.