אירוע בודד, כמעט חסר משמעות, רחוב צדדי, חברון.
נוכחים: שני ערבים וחייל יהודי. בעצם, גם צלם ומצלמה.
חייל אחד מול שני ערבים? יותר מדוייק, חייל אחד מול כל התקשורת העולמית, מול ארגונים בין לאומיים תומכי טרור, מול ממשלה וכנסת, מול פרקליטות צה"ל, מול מפקדים שלא יהססו להכניס אותו לכלא אם רק ימעד לרגע.
והוא, החייל הזה, עשה משהו שלא עולה בקנה אחד עם הצורה שבה צה"ל היפה רוצה להיראות בתקשורת העולמית. זה נורא ובלתי נסלח. עכשיו, כל העולם יהיה נגדנו, עכשיו יגידו שאנו צבא כיבוש לא מוסרי. אי אפשר לעבור לסדר היום.
החייל חייב להיענש בחומרה. אלה הכללים, והחייל, כמו כולנו, מכיר אותם היטב. אסור לעשות כלום, אלא אם כן כבר ממש שוחטים אותך, וגם אז כדאי להצטייד בעו"ד טוב.
החייל נענש. על פי דובר צה"ל העונש קשור לאירועים אחרים. כך או כך, הסיפור כאן זה התגובה שפתאום, משום מקום, הגיעה ובגדול.
בהתחלה היא היתה קטנה וחלושה. תמונה בודדת, ארבעה חיילים מוסתרי פנים, מנסים להביע את עלבונם – עלבוננו – עלבונם של אלפי חיילים משותקים ומושפלים.
ואז, בהדרגה, זה התחיל לצוץ ולעלות מכל בה"ד ומכל חטמ"ר, מכל חמ"ל ומכל משל"ט, עוד תמונות ועוד תיעודי מחאה. ההססנים בתחילה עוד הסתירו פניהם, אבל במהרה נחשול המרי הזה הפך לגלוי יותר ויותר.
חיילי צה"ל פתחו במרד חסר תקדים.
אין מדובר במרד אלים. אף אחד לא הולך כאן להפעיל נשק, ואין שום כוונה לתפוש בכח איזה שהוא נתח שלטון. לא בזה מדובר.
המרד כאן הוא כנגד הרפיסות הפיקודית. חיילי צה"ל החליטו לקרוא תיגר על מפקדיהם אשר עושים יד אחת עם האויב להשפלתם ולסיכון חייהם.
אירוע בודד פותח לפעמים מוגלה שהצטברה זמן רב מתחת לפני השטח.
חייל אחד שהחליט לא לשתוק עוד, ומספר חברים שהחליטו לגבות אותו בתמונה בודדת, יצרו מבלי דעת ותכנון מהפיכה של ממש.
כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים" אין מדובר פה במידע חדש שאיש לא ידע קודם. כולם ידעו שהמלך הוא ערום וכולם שתקו. אין חייל מילואים או סדיר שאינו מתפוצץ מזעם על "כנופיית שלטון החוק" המנהלת ממשרדיה הממוזגים את המלחמה המנטלית כנגד חיילי צה"ל, וכנגד הסיכוי שהם ח"ו יצליחו להכניע את האויב, ועם כל הכעס והתסכול הוא ממשיך לשרת ולשתוק.
כולם יודעים זאת, כולם סובלים, כולם מרכינים ראש. אין מה לעשות.
מי מוכן לשלם את המחיר ולקרוא תיגר על המערכת המאיימת?
עד שזה התפוצץ.
המרד הלא אלים הזה, מרד התמונות האילמות, מאיים על השלטון הרבה יותר מכל התארגנות חמושה. לא הכוח של החיילים מפחיד את הפצ"ר והרמטכ"ל אלא המקום הנפשי שלהם, למי נתונה נאמנותם. פתאום מתברר שיש מקום בלב של החיילים, שבו פקודות מטכ"ל וסדרות החינוך אינן נוגעות. וזה ממש מלחיץ.
באותו מקום נסתר בלב, כך מתברר, אין שליטה לכללי המשחק המקובלים.
פתאום מתברר שיש בחיילים הללו מקום שבו הם משוחררים, בעלי בחירה חופשית.
וזה, המקום הזה בלב החיילים, נותן תקווה גדולה.
