לגעת בנקודה הפנימית

הערה: פרק מסכם זה נכתב לפני כשבוע. אירועי הימים האחרונים בבית אל ובשאנור רק מחזקים את הדברים. כאילו לא חלפו להם עשר שנים, הסוגיות אותן סוגיות, הגישות אותן גישות.

בפרקים הקודמים סקרתי בהרחבה את ההתרחשויות בניסיונותינו לפרוץ אל הגוש הנצור.

• מאופקים לגוש הנצור - פרק שני בסדרה

• מכפר מיימון לכפר דרום

אז מה היה לנו?

מרחק הליכה גדול, מאמץ לא להתגלות, קשיים ואתגרים, והרבה הרבה נחישות.

ומה יצא לנו מכל העניין?

לא ברור.

כלומר, היתה בוודאי חשיבות לכל ההשתדלויות הן כלפי שמיא, והן בעצם העידוד המוראלי לאנשי הגוש. עם זאת, בניתוח המציאות, כמות היהודים שנכחה בפועל בגוש, לא היוותה פקטור משמעותי בעת ביצוע הגירוש ולא עכבה אותו כמעט בכלל. למעט אירועים נקודתיים, כמות השבח"ים (שוהים בלתי חוקיים, כך הם נקראו אז) לא שינתה את התמונה הכללית.

מהו מחיר גבוה מדי?

סיפור קטן:

באחד מהמעצרים ההמוניים במיוחד במאבק, מצאתי את עצמי עם עוד כמה מאות עצורים ברחבת משטרת נתיבות.

חוקרי מחוז דרום קרסו מהעומס, וניסו למזער את הבעיה באמצעות התחייבות של העצורים על הרחקה מאזור רצועת עזה, כתחליף להסתבכות בדיונים המוניים בבתי משפט ובהליכי מעצר.

למי שהבין כמוני את התמונה, האינטרס הזה היה ברור, ובשל כך, האינטרס שלנו היה הפוך – לא להתאמץ להשתחרר, בוודאי לא תמורת התחייבות כזו או אחרת. אם צריך, ניתן לשרת את המאבק גם דרך יצירת עומס על המערכת בתוך בתי המעצר.

במשך שעות דיברתי עם מאות בחורים צעירים. הסברתי שוב ושוב את עקרון הפעולה של "לא מזדהים, לא חותמים על כלום". אחד אחד הם נקראו לחדרי החקירות, ואחד אחד הם יצאו משם עם מבט כבוש ברצפה, "חתמנו, החוקר הרשה לנו להתקשר להורים, והם לא הסכימו שנשאר במעצר". האירוניה היא שדווקא מי שלא חתם על כלום השתחרר בדר"כ לאחר יום יומיים ללא כל תנאי ואפילו מבלי שיידעו מי הוא בכלל.

כשראיתי את קריסת הנערים הללו מול חוקרי המשטרה, וליתר דיוק את קריסת ההורים שלהם, הבנתי שהגעתי לנקודה המהותית. הנה, מאות נערים שבשנה הבאה ילבשו מדים ויחשפו את עצמם לסכנות חמורות באמת, אינם מסוגלים להתמודד עם קושי של לילה או שניים במעצר.

ובאמת, מה ההסבר? מדוע הורי אותם נערים ישלחו בשמחה את בניהם ליחידות הקרביות והמסוכנות ביותר, על כל החששות שבעניין, אך לילה במעצר (למען אותה מטרה, בעצם) הינו דבר שלמעלה מיכולתם?

נקודת ההזדהות

לא גובה המחיר הוא הסיפור כאן, אלא נקודת ההזדהות.

רבים בציבור הדתי לאומי מזדהים עם המדינה בכל נפשם, ובשם הזדהות זו הם מוכנים לשלם גם את המחיר היקר ביותר. הלוויה צבאית לבן שנפל בקרב היא מחיר קשה אך סביר ונכון, ואימהות צדיקות רבות מוכנות, אם הדבר נצרך, לשלמו. לעומת זאת, תשלום מחיר של תיק פלילי, הוא מחיר גבוה מדי כי לא ברור את איזו מסגרת הוא משרת.

המחשה בוטה לכך הוא האיום שמופנה אל נערים רבים בעת מעצר, ולפיו, ההסתבכות הפלילית עלולה לגרום לכך "שלא תוכלו לשרת בקרבי". כל כך ברור לציבור הזה שהוא מחוייב למדינה, ושצריך למסור על כך את הנפש, ששלטונות החוק עושים מניפולציה רגשית על מחוייבות נפשית זו.

ככה זה כשנקודת ההזדהות עם המדינה היא כל כך טוטאלית.

האמהות שהזכרתי קודם נשברו אל מול חוקרי המשטרה, כי מחיר ההסתבכות הפלילית לא נתפש בעיניהן כמשרת מסגרת שהן מזדהות איתה. לעומת זאת, ההזדהות עם המסגרת המוכרת והבטוחה, מדינת ישראל, מצדיקה כל מחיר מבחינתן, אפילו את המחיר היקר מכל.

יתרה על כך, ההזדהות עם המדינה מביאה רבים לחשיבה שעצם המעבר על חוקי המדינה אינו לגיטימי, מעבר לשאלת המחיר הפלילי.

הרב יצחק גינזבורג

הכרתי לפני כן את הרב גינזבורג. למעשה אף הייתי תלמיד ישיבתו בשכם בעבר הרחוק.

עם זאת, לא ראיתי אז קשר ברור בין התורות הקבליות שלו, לבין המציאות. עם כל הכבוד, כשאתה רואה דמויות מעשיות כמו זמביש, כצלה, בנצי ליברמן ואחרים, אנשים שעשו דבר או שניים בחיים, הנטייה הטבעית היא ללכת אחריהם. הם יודעים על מה הם מדברים, לא?

כשנודע לי שהרב גינזבורג מעדיף התמקדות בשכנוע חיילים לסרב פקודה, על פני פעולות מעשיות מבצעיות, לא הבנתי מה הוא רוצה. מה זה משנה אם יהיו כמה חיילים שיסרבו? איך זה ישנה את תמונת המאבק? על כל אחד שיסרב יהיו מאה שיבצעו.

כשאני מסתכל אחורה, כשאני רואה איך מאות אלפי יהודים יצאו לעצרות, לשרשרות אנושיות, לתהלוכות מחאה ועוד ועוד, אך למעשה לא שינו דבר במציאות, אני מבין שהרב גינזבורג קלע לנקודה הפנימית וכל השאר, ואני בתוכם, פיספסו.

בסופו של יום, כל המחאות הללו נשארו תחת מטריית "אנחנו זה המדינה, המדינה זה אנחנו", ומשל כך, לא היה להן סיכוי להצליח. הנהגת כפר מיימון רימתה את הציבור, כי לא היתה לה ברירה.

אם נקודת ההזדהות המוחלטת שלנו היא המדינה, הכרעות הכנסת מחייבות אותנו, ואחמד טיבי הוא אחד מאלה שמכריעים בשאלה האם יהרסו לנו את הבית. אפשר למחות, אפשר לשחק בהפגנות, אבל לא ניתן לשנות את הכללים.

הנהגת המתנחלים פחדה לנצח בדיוק מאותן סיבות שהנער העצור במשטרת נתיבות פחד שההסתבכות תגרור את אי יכולתו לשרת בקרבי. המחאה נתפשת כאמירה מוגבלת תוך הישמרות מלקרוע את הקשר. כלומר, מוחים, אבל לא רוצים לשנות את המציאות המוכרת והבטוחה.

לעומתם, הרב גינזבורג הכריע הכרעה עקרונית. נקודת ההזדהות אינה המדינה, הכלי, אלא העם היהודי. הלב היהודי הוא היעד שלנו, ואליו אנו פונים. ובאמת, מה יחזק את הצבא היהודי, משמעת מלאכותית של פקודות מנוכרות, או לכידות פנימית שנובעת מהערבות ההדדית של יהודים כלפי יהודים?

הנקודה הזו, הקונפליקט בין החייל המחוייב למסגרת לבין היהודי שהינו, ממשיכה ותמשיך להעסיק עוד רבות. נקודה זו משפיעה כל העת על רבדים שונים, ומתעצמת בכל משבר. נקודה זו מבטאת את קו פרשת המים מה אנו קודם כל, יהודים או ישראלים.

מסתבר שהרב 'הלא מעשי' מכפר חב"ד, זיהה נכונה את הנקודה שהתפספסה אצל כל המבינים המנוסים שעשו ופעלו כה רבות בחייהם.

פתאום הבנתי דברים נוספים. למשל, שההתעקשות על עבודה עברית נובעת מאותה יכולת התמקדות בעיקר. נקודת ההכרעה בשאלת יו"ש אינה כמות הבתים כמו שחושבים רבים, אלא מה משמעותה ופנימיותה של התיישבות היהודית כאן. כנ"ל בסוגיית הביטחון המדומה של תוספות הגנה ושמירה. ועוד ועוד.

הריצה למאבקים ולעשייה עלולה לבלבל מאוד. לעיתים נדמה שמרוב מעורבות במאבקים ובעשייה מתפספסים לגמרי בכיוון ושוכחים לשם מה התכנסנו כאן.

ניתן כל החיים לבנות את הארץ והכל תוך כדי בגידה נוראית כלפיה. ניתן כל החיים לעסוק בביטחון תוך יצירת החלשה המסכנת את בטחון היהודים. ניתן להישאב שוב ושוב לתוך מאבקים אך להיכנע בכל צומת הכרעה.

בשביל לא להתבלבל צריך מורה דרך שיודע להזכיר כל הזמן מהו הכיוון הרצוי.

כדי לא להיסחף כמו כולם, צריך עוגן יציב.

התורות הקבליות הפנימיות פתאום כל כך קשורות למציאות. פתאום כל כך רלוונטיות לצמתי ההכרעה.

אז הרווחתי משהו מכל המאבק. מבחינתי, עם כל הצער והמחיר הכבד, היה כדאי.