בין הרצוי למצוי - מחשבות עסקיות לחודש אלול

בברסלב אוהבים לומר – כשתגיע לשמים וישאלו אותך למה לא עשית, תוכל להסביר מצוין. היו הרבה דברים שהפריעו. אבל כשישאלו אותך – לפחות, למה לא רצית? – מה תענה? הלא לרצות אף אחד לא מפריע לך!

האמת היא שיש משהו שמפריע לנו לרצות. ואם נדע לזהות אותו ולטפל בו נכון – נוכל באמת לרצות בלי גבול, בלי לחשוש מהשלכות לא רצויות.

הפחד מהפערים

מה שמפריע לנו לרצות דברים גדולים הוא הפער שיש לנו בין הרצוי למצוי.

למשל, אם אני רוצה להיות תלמיד חכם גדול, ואני בקושי לומד דף גמרא – אז אני חושב על עצמי דברים לא טובים. איך אתה מתנהג, אתה רוצה להיות תלמיד חכם ואתה בקושי לומד. זה לא בסדר. אבל אני לא מצליח ללמוד הרבה. או בגלל טרדות הפרנסה, או מסיבות אחרות – לא משנה כרגע, בפועל אני לא מצליח ללמוד. אז כדי להוריד ממני את עגמת הנפש, אני מעדיף לא לרצות בכלל. אני מעדיף לומר לעצמי – לא כל אחד חייב להיות תלמיד חכם. אני יכול להיות בעל בית פשוט, לדעת קצת הלכה, ללמוד דף יומי, ואז גם אם אני לא לומד דף יומי – הפער לא כל כך גדול והמצפון שלי יכול לישון בשקט.

ובעולם העסקי: אם אני רוצה להרוויח טוב, הרבה, ובפועל אני לא גומר את החודש, אז אני חייב לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי. אז אני מעדיף לחשוב שאני לא צריך להרוויח כל כך, אני רק רוצה לגמור את החודש בשקט, ואז – גם כשאני לא גומר את החודש – המצב נראה סביר ביחס למה שאמור להיות. ושוב, אני יכול לישון בשקט.

אז מצד אחד, לוותר על הרצון זה לא טוב, כי זה גורם לי לשקוע בתוך המצב הלא מתוקן שלי.

אבל מצד שני, אם אני אחליט כן לרצות דברים גדולים, זה יכול לבלבל אותי: אני עשוי להתנהג כמו גביר, כשבחשבון הבנק שלי אין שקל. לקחת התחייבויות גדולות ולהכנס לספקולציות, הרי אני רוצה להיות עשיר, כשאני לא באמת יודע איך לנהוג איתן. לעזוב את העבודה לחצי יום בלי לדעת איך להתפרנס, כי אני הרי נועדתי להיות תלמיד חכם. בלשון החסידות: אורות בלי כלים, או – אורות דתוהו.רצונות חזקים שאין להם איך להתממש במציאות. כלומר לנסות להיות במקום שאני לא באמת נמצא בו, רק כי אני מרגיש שאני רוצה להיות שם, ואם אני רוצה – כנראה שאני שייך לשם.

אז מה נכון לעשות, לרצות או לא לרצות?

התשובה היא שצריך לדעת להפריד בין הרצוי לבין המצוי. הדבר הנכון לנו הוא לחיות בשני עולמות: עולם הרצון, ועולם המעשה. לדעת שמדובר בשני עולמות, שמצד אחד משפיעים אחד על השני, ומצד שני יש להם כללים שונים זה מזה, ולא לבלבל ביניהם.

עולם הרצון הוא כמו מצפן עבורי. אני צריך לדעת לאן אני רוצה להגיע. וכיוון שאני יהודי, ה' ברא אותי כך שאני שייך לדברים גדולים. לרצות הרבה ברוחניות, וגם בגשמיות, כמו שלימד הרבי מליובאוויטש בדור האחרון. אז לרצות הרבה זה טוב, וזה גם מעורר אותי להתקדם כל הזמן. כמובן, צריך לרצות הרבה לא רק בכסף ח"ו. גם בתורה, גם במשפחה, גם בחינוך, גם בחסד – בכל הדברים שאני מרגיש שייכות אליהם, צריך לרצות הרבה.

עולם המעשה הוא העולם שבו אני חי רוב הזמן. שם אני בודק מה מעשי ומה לא, מה נכון עבורי כעת ומה בע"ה יהיה נכון בהמשך אבל עדיין לא. אני חי שם בצילו של הרצון, מתוך מודעות לזה שאני רוצה להיות שייך לדברים הגדולים שאותם אני רוצה, אבל מתוך הבנה שזה עדיין לא המקום שבו אני נמצא בפועל. זה נמצא מעלי, מאיר לי את הדרך ומגן עלי מלשקוע בניוון. אבל זה לא מה שאני עושה בפועל. בפועל אני מתקדם מהמקום בו אני נמצא, לכיוון אליו אני רוצה.

אז אם נצליח להבין שהפער הזה הוא לטובתנו, ונחזיק בראש את שני הקצוות – את הרצון הגדול ואת המעשה המוגבל, נוכל באמת לרצות את הכל בלי לחשוש. והרצונות הגדולים יובילו אותנו לעשיה הרבה יותר מבורכת ועשירה בע"ה.

ותכל'ס...

אולי דיברתי קצת גבוהה-גבוהה כאן, אז אתרגם את הדברים לעצה עסקית מעשית:

כל אחד צריך להחזיק בראש (ועדיף בהרבה – כתוב על נייר) גם את החזון שלו, לאן הוא רוצה להגיע בעוד חמש או עשר שנים, ורצוי שהחזון הזה יהיה גדול ומשמח; וגם תכנית עבודה לשנה הקרובה, ולרבעון הקרוב. את תכנית העבודה הרבעונית צריך לבנות כך שיודעים איך ליישם, את החזון צריך לבנות כך שיודעים מה רוצים ואין מושג איך ליישם. התכנית השנתית יושבת איפה שהוא באמצע. בדרך הזו תשיגו הרבה יותר מהעסק שלכם.

שנזכה לפעול כך גם בעסק – אבל גם בכל הנוגע ל"ענייני דיומא", התשובה אל ה' בכל לב ונפש.