ערב אחד בשעה שמונה נשמעה דפיקה בדלתי. פתחתי את הדלת הכחולה רחבה ולנגד עיני התגלה עבדקן, בעל פאות עבותות, לבוש בחליפה ארוכה ונועל נעלי קרוקס. חיוך הציף את נפשי. הנה הגיעו הימים המיוחלים של ימלא שחוק פינו.
"ערב טוב", אמר העבדקן, "אתה מחבר ספרי 'אור חוזר'?"
"כן", עניתי, "זכיתי במצווה".
"חבל לך על הזמן!", אמר, "אני מת על הספרים האלה, בפרט על הסיפורים של המוות הקליני!"
עץ האורן נע ברוח מאחורי גבו של העבדקן. צמרמורת קלה חלפה בגווי.
"אתה רוצה סט של ארבעה ספרים?"
"האמת שקראתי את שלושת הספרים הראשונים. באתי לקנות את הרביעי".
אמנם היה קשה לי לפרק סט, אבל איך אפשר לסרב ליהודי שטרח ובא לביתי, ובפרט אחד שאוהב כל כך סיפורי תשובה?!
"תוכל לקבל את הספר הרביעי. יש בו סיפור הכי מדהים על מוות קליני שנקרא 'שוטף המצבות'".
עליתי לגלריית העץ להביא לו את הכרך הרביעי בעל הגוון הצהבהב והושטתי לו.
הוא אמר בהתלהבות: "אני לא יכול להתאפק. תרשה לי לקרוא קצת כאן?"
עוד לא נתקלתי בכזאת בקשה, אבל החלטתי ללכת לקראת הקורא הנלהב. הגשתי לו כוס קולה רוחשת. הוא התיישב על הכורסה הכחולה והחל לקרוא את הסיפור הראשון עד תומו. ציפיתי שיקום על רגליו וירכוש את הספר.
"אחי", אמר, "אני לא יכול להפסיק. תרשה לי לקרוא עוד קצת?..."
העסק החל להעיק עלי. אמנם אני שמח כשמגיעים אורחים, אבל ביתי אינו ספרייה עירונית. גם אשתי הביטה לעברו ולעברי בהשתוממות.
"בסדר", נכנעתי, "תקרא עוד קצת".
הוא ישב וקרא וקרא וקרא...
השניות הפכו לדקות והדקות לשעות. עוד מעט אחת עשרה.
הסתודדתי עם רעייתי והסכמנו שמדובר באדם קצת מוזר, אבל כפי הנראה לא מזיק. מה אכפת לנו שיישאר עד חצות?!
הוא הצטנף בפינת הבית כשעיניו בולעות את המילים ופיו פולט מדי פעם קריאת התפעלות.
אשתי הלכה לישון. כחכחתי בגרוני. הוא הביט בי ואמר: "אל תדאג, אחי. אני עכשיו בסיפור האחרון על המוות הקליני. תן לי עוד עשרים דקות. הרי לא תיתן לי לקרוא אותו לבד בלילה... "
מה יכולתי לומר לו. אם סבלתי עד כה, אסבול עוד קצת.
עשרים הדקות חלפו בקריאות התפעלות. בסופן קם מהכורסה ואמר:
"חבל לך על הזמן, אחי, הספר הזה יותר טוב אפילו מהספרים הקודמים!"
ציפיתי שירכוש את הספר, אבל הוא הניחו על השולחן הנמוך ושאל: "מתי יוצא 'אור חוזר 5'?"...
ניסיתי לגייס בנפשי את כל האמונה וחוש ההומור שצברתי בימי חיי וגם בגלגוליי הקודמים. במאמץ עליון העליתי חיוך דל על שפתי ואמרתי: "אני לא יודע בדיוק, אבל תשאיר לי את הכתובת שלך ואני אגיע אישית עד אליך ואתן לך אותו במתנה..."
נפרדנו בחיבוק ולאחר שיצא התנחמתי בלבי שלפחות נולד סיפור קצרצר מכל העסק. זאת נחמתי בעניי.
ממש יפה, באמת, אבל... 4 י"ד אדר תשע"ו 18:34 ירושלים
אשרייך ויהי חלקי עמך 3 ז' תשרי תשע"ו 16:26 נוי-ה
אחי, חזקתנו וגלגלתנו מצחוק 2 ז' תשרי תשע"ו 15:34 איתיאל
עודד אתה גיבור גדול :) 1 ד' תשרי תשע"ו 23:10 צבי