משהו כאן משתחרר

פוליטיקאי בכיר יצא השבוע באמירה מפתיעה: "אל תקנו יותר מסוחרים ערבים"

העיר העתיקה, ירושלים. כמה יהודים עברו השבוע ליד חנויות של ערבים ואמרו לעצמם "זהו, אני איתם סיימתי"?

חנות קרמיקה, צומת סגולה. תוך כדי בחינת עוד אריח מעוצב, אני שומע ברקע לקוחה המנסה להוריד מחירים. הטיעון המרכזי שלה: "בכפר קאסם ראינו מבחר גדול יותר ומחירים זולים יותר". ציפיתי שהמוכר יגיב כדרכם של מוכרים, שהסחורה שלו טובה יותר, שהוא יכול ללכת לקראתה במחיר וכן הלאה. במקום זאת שמעתי את המשפט הבא: "גברת, השאלה היא פשוטה, את מי את רוצה לפרנס. אותנו או את אלה שזורקים עלינו אבנים?"

בבת אחת, כך נדמה, חזרנו (שוב) מהדמיונות אל המציאות.

הדמיונות: כולנו ישראלים, גם אם בעלי זהויות לאומיות שונות. כולנו רוצים לחיות ולהתפרנס בכבוד יחדיו בדו קיום ובהרמוניה. וכן, יש גם כמה קיצונים משני הצדדים שמנסים להרוס הכל, אבל הם רק שוליים.

המציאות: הציבור הערבי מגיב בגלי אהדה סוחפים לפעולות הטרור והרצח. הציבור היהודי מגיב בניתוק קשרים ובזעם כלפי הציבור הערבי.

כמה אנרגיה משקיעה מדינת ישראל בחינוך לסובלנות ולדו קיום. בחינוך, מגני הילדים דרך כל מוסדות החינוך ועד לאוניברסיטה. בתקשורת, אין סוף במות ותמיכה לכל הוגה ולכל יוצר שמביא עוד רכיב ועוד היגד של אחווה וסובלנות. במערכת המשפט וברשויות האכיפה, המסר הוא תקיף במיוחד, החמרה רבה לכל גילוי של "גזענות".

כמה תוכניות ממשלתיות הושקו בשנים האחרונות במטרה לעודד את שילוב האוכלוסיה הערבית במשק ובחברה כדרך לקידום שיח, דו קיום והורדת מתחים. כמה עמותות וארגונים מקיימים אין ספור כנסים, פסטיבלים וקמפיינים למען מטרות וערכים אלו.

וביום אחד הכל קורס.

'הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים', אמר פעם ראש ממשלה חכם. מה שמתחדש כאן הוא שבמידה מסויימת מתברר שגם היהודים הם אותם היהודים. כלומר, יהודים כמו פעם, כאלה שמבינים שיש מולנו אויב, ואל אויב מתנהגים כפי שראוי להתנהג אל אויב.

איפה שהוא, כל נסיונות ההטמעה וההסברה האינסופיים של ערכי דו הקיום לא באמת תופשים. אולי הם עשויים להחזיק מעמד בימי שגרה, אבל בעומק, זה לא באמת עובד. ברגעי המבחן הרגשות הלאומיים מתפרצים והורסים הכל.

אולי זה זמני, וזה יחלוף. ואולי לא. אולי כל התשובות נכונות..

מה שקורה אצל האויב פחות מעניין אותי מטבע הדברים, ובפרט שאין כאן באמת הרבה חידוש. אנחנו הרי יודעים מי עומד מולנו. הרבה יותר מרתק זה התהליך שעובר עלינו, היהודים. אנחנו כל הזמן כורעים תחת שיעבוד מנטלי שלא נותן שום לגיטימיות לקו מחשבה לאומי גאה, אבל ביום שהפתח נפתח, פתאום מתברר שכולם חושבים אותו דבר.

כולנו, כל היהודים, חיים כל הזמן קצת במחתרת מפני שלטון הדעות שנכפה עלינו ושמנסה בכל דרך למנוע מאיתנו להגיד בקול את מה שאנחנו חושבים.

החשיפה הזו, המבט על מה שנמצא במקום עמוק אצל היהודים, ולא מאפשר למערכות הדורסניות להרוס, משדר המון אופטימיות. באיזה שהוא מקום היהודים כן חופשיים ואינם כנועים לשלטון עולם הערכים המעוות התופש את האויב ואת האוהב כאחד.