ענישה קולקטיבית מכוח התורה

פיגוע רודף פיגוע, בקצב בלתי נתפש. המשטרה מציבה עוד שוטרים ועוד מחסומים, הצבא מתגבר כוחות, וזה לא מספיק.

אם כולם כל כך מתאמצים, אז למה באמת זה לא מספיק? למה הגל הזה לא נעצר?

הדוברים השונים של כוחות הביטחון טוענים שכמעט בלתי ניתן לעצור את המפגע הבודד הספונטני. אין עליו שום מידע כי הוא לא חבר בהתארגנות, הוא תוקף בהפתעה, והוא יכול להגיח מכל פינה. חלק מהמפגעים מניחים שהם ייהרגו בפעולה, וגם זה לא ממש מרתיע אותם. מה שנשאר אם כן זה לחכות לתקיפה הבאה ביותר ערנות ולנסות לצמצם את מחיריה ככל הניתן.

בתוך סד האילוצים הזה, השוטרים והחיילים עושים כמיטב יכולתם, וזה המקסימום שניתן להגיע אליו. ליותר מזה כנראה לא נגיע.

האם באמת אין פתרון?

האם לא ניתן להרתיע את המפגע הפוטנציאלי הבא?

אז זהו, שיש פתרון למצב.

אפשר למנוע את הפיגוע הבא. אפשר לגרום למפגע הבא לחשוב פעם נוספת.

אבל בשביל זה צריך ללכת צעד אחד אחורה. להבין מהו שורש הבעיה.

לדרוש נשיאה באחריות

הבעיה שלנו היא לא המחבל שהחליט לקחת סכין ולדקור. הוא רק שליח, חייל.

חייל של מי? חייל של האוכלוסיה שבה הוא חי, אוכלוסיה שיוצאת בהמוניה להלוויות ה'שהידים' ושרה להם שירי הלל. אוכלוסיה שמגדלת ילדים על תפישת עולם של רצח, ושתמונות 'הגיבורים' המפארים כל עמוד חשמל בשכונותיה הם המודל לחיקוי עבור הנוער שלה.

הבעיה שלנו אינה עם החייל, אלא עם מי ששולח אותו, עם מי שמגבה אותו.

האוכלוסיה המגבה הזו היא זו שצריכה לשאת באחריות. נכון, צריך גם לירות במחבל כדי למנוע את המשך פעולת הרצח, אבל את עיקר התביעה צריך להפנות למי שעודד אותו לבצע ולמי שמגבה את מעשיו.

אם נשנה את הגישה ונתמקד באוכלוסיה התומכת במקום בנסיון הבלתי אפשרי לחסום את כל המפגעים הבודדים והספונטניים, יהיה כאן במהרה שקט.

אז איך זה יקרה?

קודם כל, לא מחכים לפיגועים מתוקשרים, לפצועים ולהרוגים ה' ישמור. התביעה שלנו מתחילה מההתגרות הקלה ביותר. אם תרצו, מהאבן הראשונה.

מיד לאחר שקורה דבר כזה, כוחות הביטחון מכתרים את הכפר או את השכונה שממנה יצאו התוקפים, ומעבירים להנהגת המקום דרישה להסגרת כל הנוגעים בדבר.

הדרישה להסגרה מבטאת דרישה לכניעה.

להכניע את האויב

כן, גם אם אנחנו יודעים מי עשה מה, וגם אם לוחמי פלס"ר גולני יכולים לשלוף אותם מהמיטות בשתיים בלילה, הרבה יותר משמעותי מהמעצר של המפגעים היא הכניעה של האוכלוסיה, הבאתה למקום שהיא מסגירה את המפגעים בגלל שהיא חוששת מאיתנו.

אם הנהגת אותה אוכלוסיה תיכנע ותסגיר, מצויין. התקדמנו. המפגע הפוטנציאלי הבא יחשוב פעמיים.

ואם הדרישה לא תיענה, המשמעות של הסירוב הזה הוא המשך הגיבוי למפגעים ובעצם שותפות איתם במעשיהם. ומשכך, הענישה תופנה אל עבר הנושאים באחריות – האוכלוסיה עצמה. כוחות הביטחון יפעילו על האוכלוסיה מנופי לחצים גדלים והולכים באופן מדורג בניתוק תשתיות, מניעת תנועה, ועד כדי הריסת בתים וגירוש.

ענישה קולקטיבית מכח התורה

המלחמה היא עם הקולקטיב, הציבור שממנו יוצאים המפגעים. הקולקטיב שולח אלינו את חייליו לפגוע בנו, ולכן הוא זה שצריך לשלם את המחיר.

כדי לעשות שינוי כזה בהתנהלות, נדרשת כאן הנהגה אחרת, הנהגה של יהודים הפועלים מכח התורה המגדירה שבזמן מלחמה מותר וצריך לפגוע באויב בכל דרך.

אז יש פתרון לבעיות הביטחון, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים אותו.

הכותב חבר בתנועת דרך חיים