"נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא"

יום העצמאות תשע"ו.

הלל או לא, דגל או לא. מנגל או לא..

האמת, די מעייפות אותי כבר כל השאלות האלה. זה גם לא העניין. פחות משמעותי הוא מהו הביטוי החיצוני ומהי ההצהרה (או שמא המחוייבות החברתית), והרבה יותר משמעותית היא השאלה לאיזועשיהכל זה מוביל אותנו.

חז"ל הגדירו במשנה עקרון התייחסות למציאות מורכבת: "ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא" (ברכות פרק ט', משנה ד')

ההוראה היא שכאשר אנו נמצאים במצב ביניים, עלינו מצד אחד להבין את גודל המתנה ולהודות לה' עליה, ומצד שני, ממש לא להסתפק בה.

במשנה עצמה מובאת מחלוקת תנאים מהו הדין כאשר ההצלה הינה מוגבלת, שלא לומר קלושה, ואולי תתברר כדחיה זמנית בלבד של הצרה. המשנה מתייחסת למציאות בה יהודי נכנס לעיר והוא חושש מצד התנהגותם של שומרי השער כלפיו. החשש הינו כפול ונוגע גם לכניסתו לעיר וגם ליציאתו ממנה.

נחלקו החכמים האם לאחר מעבר השער בפעם הראשונה, בכניסה לעיר, האם כבר אז לתת תודה לה', למרות שאין ערובה לכך שגם היציאה תעבור בשלום.

לפי בן עזאי, גם בסיטואציה כזו, בהצלה מועטה וזמנית כזו, ראוי להודות לה' על ההצלה. להודות, אך גם לצעוק ולהתפלל על העתיד.

נחזור ליום העצמאות.. אי אפשר שלא להתרגש מהתרחשויות הכבירות שעשה ה' עימנו בדורות האחרונים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהצרות (אשר חלקן הגדול הינו בגדר הבעיות הנפשיות שלנו) עוד איתנו ושמא עוד לפנינו, ה' ישמור. ועל כן נדרשת "צעקה לעתיד לבוא" – המשך התפילה והעשיה לשינוי אמיתי ומהותי של המצב.

אז כן דגל או לא דגל – השאלה היא האם אנו מבינים ומפנימים את שני צדדי האמירה, "נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא" או שאנו מסתפקים רק בצד אחד שלה.

וכפי שפתחתי – השאלה היא בעיקר לאיזועשייהזה מוביל אותנו, בנוסף לתפילות. האם אנו מתאמצים רק להגיד ולהוכיח לעצמנו כמה המצב נפלא, או גם מתאמצים,באמת, אבל באמת,לשנות את המציאות לטובה יותר, לגאולתית יותר.