העור שלנו כמחיצה

רש"י הראשון על הפרשה מביא מחז"ל, ושואל למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, ועונה "לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".

בדבר "עסקי הדבה" של מרים, מבאר מו"ר הרב גינזבורג, שבעומק העניינים מרים ואהרן ידעו היטב שהקב"ה צוה על משה לפרוש מן האשה, אבל זה רק כדי שיהיה 'גואל ראשון'. "ותדבר מרים ואהרן במשה", "ותדבר" – לשון דבר (מנהיג) "במשה" ולא "על משה", כלומר מרים רצתה להכניס את כח ההנהגה השלמה לאחיה, כדי שיהיה משיח בפועל ממש. בתקופת המדבר בני ישראל מתאוננים ומתאווים חוטאים במרגלים ובעדת קרח, מתים ונקברים בהמוניהם. זו לא הנהגה של משיח. כדי שמשה יקיים את יעודו הפנימי אסור לו לפרוש מן האשה, ואז יהיה גם 'גואל אחרון'.

מרים ואהרן מנסים להכניס את בחינת 'דוד מלכא משיחא' לתוך משה ובשל כך לוקים בצרעת שהיא מחלת עור (ויש לציין שלפי חז"ל גם דוד בעצמו הצטרע).

בהלכות טומאת צרעת (סוף פ"י) כותב הרמב"ם: "חומרה יתירה יש במצורע שהוא מטמא בביאתו... כיצד. נכנס לבית נטמא כל אשר בבית... נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה... ונכנס ראשון ויוצא אחרון. כדי שיהיה מושבו לבדו. ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם".

העור שלנו משמש כמערכת ההגנה הראשונית מפני הסביבה. בנוסף, הוא איבר החישה העיקרי בגופנו, דרכו אנו חווים את העולם באופן של מישוש.

כאשר אנו מבצעים פעולה או תנועה כלשהי, ישנם עצבים (נוירונים) המקבלים פקודה מהחלק הקדמי של המוח (המכונה האונה הפרונטאלית). עצבים אלה מוליכים את הגירוי החשמלי אל השרירים המתאימים לצורך ביצוע אותה פעולה, והשרירים בפועל מבצעים אותה.

מדענים כיום יודעים שגם כאשר אנו מתבוננים במישהו אחר מבצע את הפעולה, או אפילו מדמיינים את ביצוע הפעולה, אחוז מסוים מהנוירונים האלה פועלים באותו אופן, אך במקביל המוח הפרונטאלי מעכב את הפעולה, ולכן לא מתבצעת תנועה בפועל (עם זאת, במקרים מסוימים, כמו למשל כשאנו מאכילים תינוק בכפית, הפה שלנו גם נפתח...).

באופן דומה, כאשר אנו מרגישים מגע או תחושות קור וחום על פני העור, ישנם נוירונים המוליכים את המידע אל המוח, וכאשר מתבוננים במישהו אחר שנוגעים בו או מדמיינים מגע, חלק מהנוירונים יוליכו את התחושה אל המוח. אם כן, מדוע אין אנו מרגישים בפועל את המגע באדם אחר?

על העור שלנו ישנם חיישנים רבים המעבירים מידע למוח כל העת, כלומר, לא רק כאשר הם מגורים על ידי מגע או טמפרטורה, אלא גם כאשר הם אינם מגורים. כאשר המוח מקבל מידע שאין מגע, לא תיווצר תחושה, ולכן כשאנו מתבוננים במגע באדם אחר, אנו לא מרגישים בפועל את המגע.

אך מה קורה כאשר אין עור, או כאשר החיישנים על פני העור מורדמים? במקרה כזה, אדם ירגיש בפועל את המגע באדם אחר !

בספר התניא, פרק ל"ב: "...ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה". ככל שהעור מגושם יותר, האדם בעצם מרגיש את עצמו כל העת, וממילא אינו מסוגל להרגיש את חברו, ולהגיע לאהבה ואחוה אמיתית.

מערכת העור קשורה לספירת עטרת היסוד, ולברית המעור. בעל אור החיים הקדוש, אומר שעיקר חטא עץ הדעת הסתעף מאי-הנאמנות שהיתה בין אדם וחוה. היה פגם באהבת ישראל שגרם לפגם בזיווג בין איש לאשתו, והתוצאה הטבעית של החטא היתה שנזקקו לכתנות עור, וכפירוש הראשון של האבן עזרא שלפני החטא היו רק עצמות ובשר, ולאחריו נזקקו לעור כפשוטו.

נחזור למרגלים. הרבי מליובאוויטש מסביר שהחסרון של המרגלים היה בביטול שלהם לרבי, למשה רבינו, שהרי הם היו שליחים ו'שלוחו של אדם כמותו' שתפקידם היה לברר כיצד הכי טוב לכבוש את ארץ ישראל, ולא האם נכון לכובשה.

כאשר השליח מכניס את ה'עור' שלו לשליחות, מיד נעשה פגם ביסוד, הגורם לכך שהעור אינו מגן על האדם רק מאויבים חיצוניים אלא יוצר מחיצה של ממש המובילה למיתה של כל אותו הדור, והמרגלים עצמם לקו בלשונם שנשתרבבה עד טבורם – כנגד היסוד, מידה כנגד מידה, ואולי זאת כוונת רש"י וחז"ל באמרם שרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.