"אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה"

הפעם מדובר בטור קצת כבד, מה לעשות? היה שבוע כבד... את הסיפור אני מתכוון להמשיך, אולי בבלוג נפרד, ואולי לסרוגין. אבל לבינתיים שוב טור אקטואלי.

א. איש באמונתו יחיה

בשבוע האחרון סערה הארץ (ובעצם, אולי כמו בכל הסערות התקשורתיות הארץ דווקא שקטה, כשהעולם הוירטואלי הוא זה שסוער) סביב מצעד התאווה, והנאום של הרב לווינשטיין על ההחדרה של ערכי המצעד אל תוך צה"ל.

לכאורה, הכל כבר נאמר בנושא, ובכל זאת ברור שמדובר בחוד החנית של המאבק על זהותו של העם היהודי, מאבק החורג בהרבה מאשר העיסוק בבעייה הספציפית הנוכחית.

על פי השקפת העולם המערבית, לכל אחד מותר לעשות ככל העולה על רוחו, בתנאי אחד - שהדבר לא פוגע באנשים אחרים. לפי השקפה זו אין ערכים מוחלטים, ו'איש לא יקבע לי כיצד להתנהג, ומה ראוי ומה מותר'. ניתן לסכם השקפת עולם זו במילים 'איש הישר בעיניו יעשה', לפי תפיסה זו, העבירה הכי חמורה היא ניסיון של 'כפיה' של דעותיך על אנשים אחרים.

השקפת עולם זו מתבטאת ב'ערכי הדמוקרטיה' הקובעים שבני האדם הם הקובעים את סולם הערכים, ועליהם לאפשר חופש לכל פרט ופרט להתנהג כפי העולה על רוחו, בתנאי שאינו מפריע בכך לאנשים אחרים.

כמובן, שלפי השקפת עולם זו התועבה הגדולה ביותר היא שמישהו מסית, כלשונם, נגד קבוצה מסויימת 'רק' בשל התנהגותה וערכיה.

לעומת זה - התורה, כמערכת חוקים אלוקיים, אינה מסתפקת בכך שהאדם לא יפגע באנשים אחרים ולא יהיה אלים, אלא דורשת מהאדם לעשות 'אתכפיא' ולהכניע דחפים ונטיות טבעיות מסויימים על פי אמות המידה האלוקיות, אמות מידה שאינן משתנות מאדם לאדם או מדור לדור.

בניגוד מוחלט ל'ערכי הדמוקרטיה', התורה מתווה דרך מוחלטת לחיי האדם, למותר ולאסור בלכתו בדרך, בשבתו בבית וגם בחדר משכבו, ודורשת גם 'ערבות הדדית' ואחריות של כל יהודי על צרות החיים של כל עם ישראל.

מפעם לפעם סוערת התקשורת סביב פרשיה כזו או אחרת המנפצת את 'דו הקיום' של משפחת יהודית-דמוקרטית, אך לצערנו בשנים האחרונות שוב ושוב הסערות האלו נגמרות בקול ענות חלושה, של נסיגה מהעמידה בתוקף על דברי התורה, ובפשרה השומרת כלפי חוץ על המראה היהודי אבל מרוקנת אותו מכל תוכן וסוגרת אותו בין ד' אמות של בית המדרש.

סביר להניח שגם פרשיית הרב לווינשטיין תיגמר כך, יבוא אחד מ'עושי השלום' יציע איזו נוסחת פשרה, ויזהיר את מי שנכווה ברותחים, שלא ינסה שוב את מזלו אפילו בפושרים.

אבל השאלה הנשאלת היא מה עלינו – מי שכן מבין שנישואי התערובת של היהדות והדמוקרטיה לא ילכו יחד, כיצד עלינו להתייחס לפרשיה הזו ובכלל כיצד מתמודדים עם מבול שטיפת המוח התקשורתית כנגד דעת התורה.

ב. אין מלך בישראל

כשהנביא מתאר את מצבם של עם ישראל בתקופת השופטים הוא אומר "בימים ההם אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה", כך חותם הפסוק האחרון של ספר שופטים.

כאשר אין מלך בישראל תופסת את מקומו תפיסת העולם ש'איש הישר בעיניו יעשה', תפיסת העולם הדמוקרטית, המתקוממת (גם כשזה כרוך בסתימת פיות) כנגד כל השקפת עולם שקובעת שעל האדם לכוף את רצונותיו ודחפיו.

כאשר אין מלך בישראל, משפטי התורה נתפסים בעיני הציבור כ'המצאות של רבנים', ככפיה וכאלימות, בעולם ערכים דמוקרטי אין שום מקום להגדרות כמו 'תועבה' או למחאות כנגד אנשים המתקוממים כנגד אלו שלא מאפשרים להם לחיות את חייהם כרצונם.

מול השיטפון של מלחמת התרבות התוקפת אותנו יש רק מוצא אחד, העמדת הדרישה הברורה של מדינה יהודית אמיתית מתוך אמת פשוטה שאנחנו כאן רק מכוח התורה, וכל שלטון או חוק אחר הוא זר, הוא מעוות ועקום ולא צודק.

תפקידו של מלך ישראל – כפי שמתבאר בספרי החסידות (ובעיקר במצוות מינוי מלך בספר "דרך מצוותיך" של ה"צמח צדק") הוא להחדיר בעם ישראל הכנעה ושפלות, מלך בעם ישראל הוא מי ש"אין לו מעליו אלא ה' אלוקיו", רק אדם ומערכת שלטונית המגלמת בחייה את דרך החיים של ההכנעה, ריסון התאוות ועידון המידות – יוכל לנצח את הגישה של "איש הישר בעיניו יעשה".

עד כאן זה היה קצת במילים גבוהות, אבל מדובר ברעיון מאד פשוט – תפיסת העולם השולטת היום במדינה היא התפיסה הדמוקרטית, כל עוד לא נעיז לקרוא תיגר על ערכים אלו, ולהמחיש את הסתירה שבינם לבין היהדות – לא נוכל להגן על קדושתה של ירושלים ועל שמירת חיי המשפחה בעם ישראל.

זו ההזדמנות שלנו להגיד שחייבים מדינה יהודית, מדינה שהחוקים שלה יהודיים, שתאפשר לנו – אלו הרוצים לכפות את יצרם ולעדן את טבעם הגס, לחיות חיים יהודיים. שאנחנו רוצים מנהיג שיצא לפנינו ויבוא לפנינו, ויעזור לנו לכפות את עצמנו, ולהכניע עצמנו לבורא העולם. כי זה או 'מלך בישראל' או מצעד גאווה, ואין שום תקווה אחרת באמצע. ומי שלא הבין את זה לפני עשור רואה עכשיו בעיניים כלות את חניכי מכינתו הולכים לצבוע מועדונים מסויימים בתל אביב...

ג. כי נער ישראל ואהבהו

ללא ספק הנושאים שבהם עסק עם ישראל בשבוע האחרון הם מורכבים, ודורשים חשיבה תורנית ועיונית כיצד להטעים את דברי התורה, ולהמתיק אותם ליהודים תועים.

אבל אסור שכל זה יכבה את האש של הקדושה ואת חום הלב היהודי המזדעזע ממפגן שכזה בחוצות ירושלים עיר הקודש, את עוצמת הכאב על מה שתיארו חז"ל באמצעות הפסוק "בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חילל יהודה קודש ה', ובעל בת אל נכר", "ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים – זה משכב זכור".

מי שהלב שלו לא רגיש לחלול ה' שבמצעד שכזה בעיר הקודש ירושלים עם כל חכמתו לא יוכל להחזיק מעמד במערכה על קדושת עם ישראל, כפי שמי שליבו לא רותח כשנשפך דם יהודי, לא יוכל להנהיג את עם ישראל לביטחון אמיתי. מול התאוות וחלקת לשונה של התקשורת, יכולה לעמוד רק אש של קדושה. רק תביעה מהפכנית ובוערת לקידוש ה', פורצת דרך ולא מתגוננת, יכולה לעמוד מול תבערת התאוות.

ב'ווארט' החסידי המפורסם של בעל 'מי השילוח' (והמעוות גם במקומות רבים) על מעשה הקנאה של פנחס מול הפרת הברית, הוא מסביר (ע"פ דברי האריז"ל) שלזמרי שהיה מגדולי הצדיקים היו כוונות עמוקות במעשהו, שיתכן והיו מוצדקות "ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער, שלא היה יודע עמקות הדבר – רק על פי שכל אנושי ולא יותר". במונחים של היום, פנחס רואה את הכל כשחור-לבן, ומבטו לא מספיק מעמיק על המציאות "ואף על פי כן השי"ת אוהבו, והסכים עמו – כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאותו ומסר את נפשו", "ועל זה נאמר: "כי נער ישראל ואהבהו" – השי"ת בוחר דווקא בראיה השטחית והפזיזה הזו, למרות שהיא אולי לא מקיפה את כל המציאות, ולא יודעת לענות תשובות לכל השאלות – בגלל הנאמנות ובעיקר בגלל האש – אש הקדושה.

תורת החסידות נותנת לנו חוש בנשיאת הפכים (יכולת להכיל מורכבויות), היא מלמדת אותנו להבחין בגרעין הטוב המסתתר בכל רע, ודורשת ממנו אהבה גמורה ליהודי הכי חוטא, אך כל זה בתנאי שלא יכהה לנו את החדות והנחרצות כאשר הדברים מגיעים אל המעשה שהוא העיקר – שם עלינו להיות נחרצים, ברורים תקיפים ובוערים (וגם זו נשיאת הפכים...), לא להסכים ולא לוותר לשום פגיעה בקדושת הארץ ובקדושת ירושלים, ויהי מה.

מפרשת פנחס נוכל ללמוד על כוחו של הנוער – דווקא הנוער הנחשב לעיתים לקיצוני מתלהם ושטחי, לגלות את העומק של הנשמה של היהודי, ולהבעיר אש כל כך עמוקה וכל כך טבעית, שתפעל הרבה יותר מכל הדיבורים של המבוגרים, ותצית את הלבבות של כל עם ישראל, להסיר את החרפה ולחדש את המלוכה.

ד. היה גוי בביתך ויהודי בצאתך

הבטחתי בטור הקודם, להביא עוד מהמכתבים של הרבי מקלויזנבורג זי"ע אבל לא נשאר כל כך מקום, אז אני אביא רק הגדרה אחת יפה, שבה הרבי מתאר את המצב הרוחני בא"י והסכנה הנשקפת ממנו.

הרבי משווה בין התופעה של תחילת הרפורמה בגרמניה, שראשוני הרפורמים חרטו על דגלם "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", כלומר - שמור על המצוות בתוך הבית, אך וותר על זהותך הלאומית/החברתית כיהודי, מה שהתבטא בשינוי הבגדים, בהיטמעות במערכות השלטון ולימודי אקדמיה וכו'. לזהות של היהודי-החילוני שעיצבה התנועה הציונית של התנהגות הפוכה "היה יהודי בצאתך" – כלפי חוץ מנופפים כאן במדינה ב"יהדותה" אך "גוי בביתך" את חיי הפרט הם רוצים לחיות כמו גויים.

בהגדרה זו מבחין הרבי בכך שהשימוש בתואר "יהודי" ו"מדינה יהודית" משמש כדי לנצל את תום ליבם של היהודים, ולהנחיל להם ערכים של גויים. דווקא במקרה כזה של זיוף וטשטוש נדרשת הנחרצות והעמידה בתוקף – להכריע "מיהו יהודי". וגם מהו יהודי...

גם ערכי הדמוקרטיה מתחפשים ומשתמשים פעמים רבות בתחפושת של ה"יהודי", יש להם את הרבנים שלהם, וגם הם מדברים בשם היהדות, לפעמים התחפושת היא מוצלחת ולפעמים קצת פחות.

גם השבוע דיבר בנט בתחפושת של ה"יהודי" נגד דברי התורה, השבוע התחפושת היתה פחות מוצלחת. אבל על כולם לזכור שזו בדיוק אותה התחפושת של הערכים היהודיים, כאשר הוא תמך בעינוי נערים יהודיים, כאשר הוא שיבח עבודה זרה, וכאשר הוא תמך במעצרי המנהלי - אותה התחפושת של ה"יהודי בצאתך" ואותם הערכים של ה"גוי בביתך"...