גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם

בתניא היומי הנלמד לקראת חג הסוכות, מזכיר לנו הרבי הזקן שייסורי הגוף הם הדרך של הקב"ה לעורר אותנו לתשובה, ואף על פי שהרצון של יהודי להיות בריא בגופו הינו לחלוטין לשם שמים, אל לו לעשות השתדלות לסלק מעליו את הייסורים אלא להקשיב לקריאה מאת ה' שמייסר אותו לטובתו, ולשוב בתשובה שלמה, ועל ידי כך יתבטלו הדינין נצח סלה ועד (אגרת הקודש כב).

לפיכך ראוי להתבונן בכל אחד מהזמנים המיוחדים לתשובה בהקשר של ריפוי הגוף כאמור 'ושב – ורפא לו'.

חודש אלול – תשובת הנפש הבהמית.

הרמב"ם בפירושו למשנה ממשיל תהליך של ריפוי למתן אוכל לרעב. קיים מחסור כלשהו ברור שגורם לצער ולפגיעה בתפקוד, והרופא ממלא את החוסר הזה. דוגמה פשוטה לכך היא אדם שדרך על קוץ והרופא מוציא את הקוץ ומאפשר לאדם לחזור לשגרת חייו. זהו ריפוי המתאים ל'חית השדה' וכידוע המשל של אדמוה"ז שבחודש אלול המלך בשדה. בתוך התשובה הזו - המביאה לריפוי בדרגת הבהמה - נכלול תחזוקה סבירה של הגוף והימנעות מדברים המזיקים לו בבירור.

ראש השנה – תשובת הנפש השכלית.

לעתים קרובות אנו שומעים על אדם שמצב בריאותו בכי רע, למרות שידוע שהוא שמר על גופו באופן היותר נכון. אין זאת אלא כי האדם איננו בהמה, והוא נבדל ממנה בעיקר בכוח הבחירה החופשית הנמצא במוח. המוח האנושי שולט על הגוף בשני אופנים. האחד הוא רצוני, כמו כל פעולה או תנועה יזומה שאדם חפץ בה, והמוח הרצוני נותן את הפקודה המתאימה לביצועה - והשני הוא לא רצוני, כמו כל תהליך המתחרש בגופנו מבלי שבחרנו בו במודע ולעתים גם ללא ידיעתנו, כגון תהליך עיכול, ויסות לחץ דם ועוד. תהליכים אלה אינם יכולים להתרחש ללא פקודה מאוד מדויקת מהמוח, אך כאמור, זוהי פקודה שונה בכך שאינה בחירית במודע. תהליך הריפוי הטבעי מתרחש כתוצאה מפקודה של המוח השייכת לחלק הלא-רצוני שלו. ניתן לומר ששני ימי ראש השנה הם כנגד שני התפקודים האלה של ראשנו. ביום הראשון התשובה קשורה למוח הלא-רצוני, לדברים המתרחשים כביכול ללא שליטתנו, כולל תהליכי ריפוי טבעיים שמשום מה מתעכבים, ואילו ביום השני התשובה שייכת למוח הרצוני, ולצרכיו המורגשים של האדם כגון 'חיי בני ומזוני'. בראש השנה (שינוי הראש) ממליכים את המוח על הלב, ומודים שכל הייסורים והצרות זה 'הכל בראש'. כשם שלא ניתן לעמוד כראוי בראש השנה ללא העבודה של חודש אלול, כך צריך גם להסיר את המכשולים הפיזיים להבראת הגוף בטרם ניגשים לעבודת התשובה של הנפש השכלית. בתוך התשובה הזו - המביאה לריפוי בדרגת השכל - נכלול הבנה שכלית נכונה של תפקידם של ייסורים, ותפקידו של השכל עצמו כמנהל הראשי של כל תהליך ריפוי.

יום הכיפורים – תשובת הנפש האלקית.

נפש זו שהינה חלק אלוק ממעל ממש, ואין בה שום רע, חפצה להיכלל בקב"ה, ואת התשובה של הנפש הזו מסביר אדמוה"ז בפרק ט' בתניא: "ועוד נקראים בני עליה, מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב, בקיום תורה ומצוותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד". הנפש האלקית מוותרת על התאווה שלה להידבק בקב"ה, כדי לקיים את רצונו. דווקא ביום הכיפורים שאנו נדמים למלאכים, היו בנות ישראל יוצאות לחול בכרמים כדי למצוא את השידוך המיועד, כי רצון ה' הוא בקיום העולם הגשמי הזה דווקא. בתוך התשובה הזו המביאה לריפוי בדרגה הנעלית ביותר נכלול ביטול מוחלט לרצון האלוקי שממשיך רפואה בדרך ממילא. כשם שאיבר בריא בגוף האדם אינו מורגש כלל, מפני שהוא בטל לגוף (והביטוי השגור בחז"ל לחולי של איבר מסוים הוא 'החש בראשו' כלומר הראש הופך להיות מורגש), כך גם האדם הבטל לחלוטין לרצון ה' יהיה בלתי מורגש – בריא אולם.

סוכות – רפואה מונעת על ידי שמחה.

עבודת התשובה של הימים הנוראים הביאה לרפואה שלמה, ומתקיעות השופר של ראש השנה ומהקטורת של יום הכיפורים, נעשה הסכך של חג הסוכות המסוכך ומגן עלינו מפני כל מרעין בישין, ואז פורצת השמחה את הגדר. האדם כבר הבריא לחלוטין וכעת הוא עסוק ברפואה מונעת כדי לא לחלות שוב. אנו מנענעים את ארבעת המינים שהם כנגד הלב (אתרוג), העיניים (הדס), הפה (ערבה) והשדרה (לולב), ונזכרים שהגוף החי הוא הגוף המתנועע מתוך שמחה של מצוה (וכידוע הרמז של שבע המצוות מדרבנן נ"ע בשמח"ה). התנועעות זו של הגוף הבאה מתוך שמחה של מצוה (כנהוג בעם ישראל גם בזמן תפילה ולימוד תורה) היא הערובה הגדולה ביותר לבריאות הגוף, וכפי פסק דין הרמב"ם בהלכות דעות.

שמחת תורה – בריאות בעצם.

רפואה מונעת, כשמה, נועדה למנוע חולי ולכן עדיין יש לה יחס אליו, וכך גם בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד אומות העולם, משא"כ בשמחת תורה. כעת כבר אין שום יחס לחולי וניתן לצאת מהסוכה ללא חשש ממנו. השמחה הגדולה ביותר שאינה תלויה אפילו בקיום מצוה מסוימת, מתבטאת כאשר יהודי רוקד עם ספר התורה שנמצא סגור ועטוף במעיל, כמי שמכריז ואומר שהתורה היא נעלית מכל השגה, והשמחה השלמה היא שמחה של קבלת עול למעלה מטעם ודעת שכליים. הגוף הגשמי של היהודי הופך להיות מרכבה לספר התורה, וממילא לא שייך בו שום פגם.