מי כאן הגזלן?

הסתיו כבר כאן ואיתו הקרירות הנעימה, הנחליאלי והחצב, וכן, גם המסיק שעוד כמה ימים יתחיל לתפוס את הכותרות כמנהגו מידי שנה..

במקומות רבים ביו"ש ההשתלטות הערבית על שטחים נרחבים נעשית בדרך של נטיעת עצי זית אשר גידולם קל ביותר וכמעט ללא מחוייבות לטיפול. מדיניותה המוצהרת של המדינה היא להכיר בכל שטח חקלאי כזה כאילו הבעלות עליו היא מוחלטת וללא שום פקפוק, גם כאשר אין כל מסמך או אישור, כמובן זאת בתנאי שהטוען לבעלות הוא ערבי.

במטעים הנושקים לישובים יהודיים נוצרה עם השנים דינמיקה קבועה בה צה"ל ומשטרת ישראל משקיעים כוחות רבים על מנת להבטיח את הצלחת המסיק הן מצד בטחון היהודים והן מצד בטחון הערבים..

אגב, במקרים רבים עקב הזנחה או אי יכולת טיפול, לא מתבצעת כל פעולת מסיק, הואיל ואין כלל פרי. במקרים אלו מדובר בטקס של הכרזה על בעלות ותו לא. לא אחת נצפו אוטובוסים עמוסי "פעילי זכויות אדם" אשר הגיעו למסיק, הצטלמו ליד העצים ועלו בזריזות חזרה לאוטובוסים הממוזגים..

ישנם יהודים המתייחסים אל עצם מתן האפשרות לערבי למסוק את עצי הזית שלו כאל דבר מקודש, כשהטיעון הוא "אין לנו עסק עם אחמד הפרטי.." היינו, אין לערב בין המערכה הלאומית לענייני זכויות פרטיות על קרקע.

אחרים רואים בעניין משהו נוסטלגי, מעין תמונת מולדת.. התמונה הזו של הערבי והעץ, פשוט מרגשת אותם.. נדמה שהמעמד הזה גורם לאיזה אנשים תחושות של חיבור אוניברסלי של האדם והאדמה..

לא אחת מתפתחות תגרות בין יהודים וערבים על רקע המסיק וקרבתו לישובים, ואז יוצאים אנשי ציבור בקריאות כנגד אותם ש"מכפישים ציבור שלם במעשיהם הנפשעים".

האם יש מקום לטענה הזו שאל לנו לערב בין המאבק הלאומי לבין זכויות הערבי שבסך הכל מבקש לעבד את אדמותיו?

האם זכויות הקרקע של "אחמד הפרטי" והמערכה הכללית על ארץ ישראל הם שני דברים שונים שאין ביניהם קשר?

מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הסבוך, כמה נקודות לעיון:

קודם לכל, ההקשר הבטחוני הפשוט. כל נתינת דריסת רגל וסמכות לערבים בארץ ישראל, מסכנת חיי יהודים. כפי שהרבי מליובאוויטש פסק לגבי כל סוגיית המאבק על ארץ ישראל, קודם כל פיקוח נפש של יהודים. שיטתו קבועה כעין אקסיומה: כל ויתור ונתינת שטח לערבים בארץ ישראל יסכן יהודים ח"ו.

אך מעבר לכך, גם אם היה ניתן לתת מענה אמיתי לבעיות הביטחון שהדבר מייצר (דבר שאיני מאמין בו אבל נניח כך, לצורך הדיון), ההסכמה לאפשר לערבים את עיבוד הקרקע נותנת להם גושפנקא ש"זה שלהם", על זה, על השטח הנטוע, אין כלל ויכוח. הסכמה כזו מוציאה מהדיון שטחים נרחבים מארץ ישראל, כביכול עליהם כבר ויתרנו.

החקלאות הערבית הינה כלי במערכה על הארץ, כלי חשוב ומרכזי. ככזה, לא ניתן להתייחס אליו רק כעניין ממוני פרטי ובמנותק מהעניין הלאומי.

נקודה שמחדדת את הדבר היא העובדה שהמדינה נותנת תוקף לאחיזה זו גם כשאינה מגובה בתעודות משפטיות, ובאופן לא שוויוני אל מול החקלאים היהודים, מה שמבליט את האופי הלאומי של הענין.

לגבי השטחים המוחזקים בידי הערבים עם "קושאנים" ושאר תעודות, ירדניות או טורקיות.. אז מה? וכי עם ישראל נתן רשות למי מהכובשים הרבים שעברו כאן להעניק או למכור חלקים מהארץ שלו?

כולי האי ואולי, ניתן לחשוב על פתרון יצירתי של מענק כספי למי שחשב בטעות שהוא קונה את הקרקע מרשות מוסמכת ופעל בתום לב. על דרך זו, מי שיבוא עם תעודה עתיקה יוכל לקבל פיצוי כספי מסויים. (מובן שפעולה לפנים משורת הדין כזו מצריכה יחס הדדי. מי שפוגע בי לא אמור לצפות ממני למתנות)

הדיון מרתק בצדדיו ההלכתיים ובצדדים אחרים, אך ראש ועיקר, כמו בסוגיות דומות, הוא קודם כל היחס הנפשי שלי לעניין, ורק אחר כך מגיע מקום הטענות.

ערבי מוסק זיתים בארץ ישראל - שודד אלים

כשאני רואה ערבי מוסק עצי זית בארץ ישראל, אני קודם כל רואה שוד אלים, לא פחות. אני רואה פולש, או יורש של אחד כזה, או יורש של קונה מאחד כזה, וכן הלאה, (בדיני תורה אין התיישנות) שהשתלט על נחלת אבותי ועושה בה כבשלו.

קודם כל מדובר כאן במעשה פשע. יש צד פוגע ויש צד נפגע. כל היבט נוסף יבוא רק על רקע ההבחנה הזו.

תאמר, בסדר, הערבי התמים התגלה כשודד קרקעות או יורש של אחד כזה, מה זה עוזר לי בחיים? איך התובנה הזו באה לידי ביטוי מעשי? הרי המנהל האזרחי מקבל לעת עתה את ההנחיות מבג"ץ ולא מחכמי ישראל. היכולת האישית שלי לפעול בעניין די מוגבלת, כידוע.

בדיני תורה ישנו ערך משמעותי למחאה

אני לא יכול לפעול הרבה במישור המעשי למניעת ההשתלטות הזו, אבל אני יכול למחות. אני יכול להגיד בקול וגם באופן של מעשים (חוקיים כמובן..) שזה לא נכון, האדמה היא לא שלו. הוא פולש, הוא לא הבעלים של הקרקע. זה קצת, אבל זה הרבה יותר מלא לעשות כלום.

בדיני חזקות הבתים והקרקעות יש ערך משמעותי מאוד למחאה. מי שמוחה באין יכולת מעשית בידיו לפעול כי הן כבולות, מצדיק את השימוש בכוח ובסמכות לכשהדבר יהיה בידו. מי שלא מוחה, מוותר על כל טענה עתידית גם כשהדבר יהיה בידיו.

יום יבוא גם אם ירחק, והפולשים הללו יסתלקו או יסולקו מכאן, אין ספק כלל בעניין. מי שמאמין בזכויות הקניין של הערבים כערך מקודש, יתקשה להסביר באותו יום בשם איזו סמכות אנו מצווים עליהם לעזוב. (על מי שאין לו אפילו את החזון הזה, של ארץ ישראל מיושבת ביהודים בלבד למעט חריגים, לא נרחיב כעת את הדיבור)

הכרה או אי הכרה בזכויות "בעלי הקרקע" משפיעה על המאבק

המשמעות של הכרה או אי הכרה בזכויות הקרקע של הערבים משפיעה על רבדים רבים במאבק על ארץ ישראל, החל ביחס לישובים היהודים ולאפשרות התפתחותם, וכלה במהלכים פוליטיים ומדיניים. אם לאחמד הפרטי יש זכויות על חלקתו, קשה להסביר מדוע לאחמדים רבים כמותו לא מגיעות זכויות בניהול החיים הציבוריים והלאומיים שלהם.

ניתן לומר שהיסוד של הטענות בדבר הזכויות הלאומיות של הערבים הוא זכותו של אותו "אחמד הפרטי" על מטע הזיתים שלו. אם ישנה הסכמה על זכויותיו של כל ערבי על קרקע אליה פלש (או ירש מפולש קודם, כאמור) ואם גם הגורמים שאמורים לשאת בגאון את חזון ישוב ארץ ישראל מקדשים עקרון זה, באמת קשה לצייר את המשך היכולת לעמוד לאורך זמן מול הלחץ העולמי בנוגע לזכויות הציבוריות והלאומיות של הערבים. אם זה שלהם, אז זה שלהם. וכי אנחנו שואפים לבנות את חזוננו על גבי נישול לא הוגן של אחרים?

אין לנו ברירה אלא לחזור לשורשי העניין, של מי באמת הארץ, ומתוקף איזו סמכות. למי שמתקשה לענות על השאלות, מומלץ לחזור לרש"י הראשון על התורה, כהכנה לשמחת תורה..