הנקודה העיקרית

"וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי" אנו שרים לאור הנרות. אלו חומות פרצו היוונים? מהמקורות מתברר שמדובר דוקא בחומה קטנה וצנועה. במשנה נאמר שבשטח הר-הבית המקיף את המקדש היתה מחיצה בגובה עשרה טפחים (פחות ממטר) הנקראת סוֹרֵג – "וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן"[1].

כל החומות היפות והגבוהות בהר הבית ובמקדש לא הפריעו למלכי יון כמו אותה חומה קטנה. ומדוע? מפני שהיא נועדה לסמן את המתחם הפנימי-המקודש שאליו אסור לנכרים להיכנס (השטח הקרוי חֵיל)[2]. היכלות נאים ויפים – זה דווקא מוצא חן בעיני היוונים, שבכל רחבי האימפריה איפשרו לכל העמים לקיים גם את הפולחן הדתי שלהם. אבל כאן יש משהו מרגיז מאוד – הבדלה בין ישראל לעמים ובין קודש לחול. את זה אי אפשר לסבול!

המשנה ממשיכה ואומרת שכאשר גברו החשמונאים, הם בנו מחדש את המקומות שנפרצו, ומאז היתה תקנה להשתחוות במקומות הללו, כדי להודות על הנצחון.

על מצות ציצית

נעזוב רגע את נרות החג ונקרא מתוך הספר הקדוש נועם אלימלך[3]: "הנה בכל דור ודור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצוות למשל בדור הזה יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר מצות, וכדומה בכל דור יש שורש להחזיק במצוה מיוחדת יותר משאר מצוות".

מניין ידע רבי אלימלך שבדורו יש חשיבות מיוחדת למצות ציצית? אפשר שזו 'הרגשה' של בעל רוח הקודש, אך אפשר גם לתת נימוק פשוט: הרי מצות ציצית קשורה לשמירה מתאוות עריות ומהרהורי כפירה – כמו שנאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[4] – ורבי אלימלך רואה בדורו את האפיקורסות והתאוה מציפות את העולם.

מכל מקום, אנו למדים את העיקרון שבכל דור יש מצוה מיוחדת. דבר דומה נאמר בנוגע לאדם הפרטי, שלכל אחד יש עניין מיוחד שהוא עיקר אצלו, כמו שנאמר בגמרא "אבוך במאי זהיר טפי [אביך במה היה זהיר יותר]"[5] – בו הוא נזהר ומהדר, ואפילו מוסר את הנפש.

השאלה היא, על מה ניתן להצביע כמצוה המיוחדת לדור שלנו? אפשר בהחלט לומר שעדיין זו מצות ציצית – במיוחד לאור העובדה ש"לא תתורו" אקטואלי יותר מתמיד[6]. ובכל זאת, עברו כמה וכמה דורות מאז רבי אלימלך, ומסתבר שיש מה לחדש...

ארץ ישראל

והנה דברים מפורסמים שכתב הרב יעקב משה חרל"פ: "בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב, ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא".

יש כאן תוספת על דברי הנועם אלימלך – לא רק שצריך לתקן מצוה מיוחדת, אלא שהמצוה הזו מהוה מפתח לכל "קיומי התורה והמצוות". בנוסף, כאן מדובר כבר על "הכרעה אסטרטגית" במישור הציבורי, ולא רק התחזקות במישור האישי. יש לציין שגם על מצות ציצית וגם על ישיבת ארץ ישראל נאמר שהם שקולות כנגד כל המצוות.

הרב חרל"פ מוסיף גם מאפיין חשוב לאותה נקודת מפתח – התנגדות האויב – "שיודעים הם (אויבינו) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה". וממשיך ואומר: "ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת".

דברים אלו של הרב חרל"פ (וכיוצא בהם) החיו דור שלם של מתיישבים ולוחמים. איני יודע עד כמה היו הדברים מוסכמים בשעה שנכתבו – ומן הסתם לא כל גדולי ישראל הסכימו לדבריו – אך יש לזכור שגם הרב חרל"פ חי בדור אחר (הוא נפטר לפני יותר מששים שנה), ואם רוצים לחשוב מהי "הנקודה העיקרית" היום צריך להתבונן במציאות הקיימת כעת. אמנם הרב חרל"פ מדבר בהכללה על "עקבתא דמשיחא", אך מה לעשות שה"עקבתא" הזו נמשכת עוד דור ועוד דור...

יודגש שאין הכוונה להמעיט במשהו מחשיבות העניין של ארץ ישראל, חס ושלום, אלא לזהות היכן המפתח, נקודת ארכימדס שדרכה במיוחד ניתן וצריך לפעול. אפשר אולי לוותר ולומר 'איננו יודעים', אבל יותר טוב להתאמץ ולראות מהו הדגש המיוחד בדור שלנו, "דור דור ודורשיו", דור דור ודרישותיו.

עם סגולה

באופן פשוט נראה שבדור שלנו המפתח נמצא בעיקר בנושא של "אתה בחרתנו" – בחירת ישראל, עם סגולה, הבדלה בין ישראל לעמים.

אם מסתכלים על "מבחן ההתנגדות" – במקום להביט (רק) על אומות העולם, ראוי לבדוק מהי הנקודה שהכי 'מודחקת' ומושמצת בתוך עם ישראל – והרי היום ברור שהעיקר זה לא מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים (והעיקר שיעשו כבר...). לדבר על "ארץ ישראל השלמה" זה דבר לגיטימי, דעה מקובלת בשיח הציבורי (אם כי בהחלט לא נשמעת מספיק), אבל לומר שיש הבדל בין יהודי לגוי – זה יכול להגיע בקלות לעבירה פלילית...

נראה אם כן שזו בהחלט נקודה עיקרית, ואולי הנקודה העיקרית. וחשוב להדגיש שבאמת העניין הזה אינו מאיים על אף אחד. אין כאן משהו חשוך ומפחיד, אלא מאיר ושמח – וראוי להשקיע הרבה כדי להסביר את זה.