וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע
אנחנו תוקעים בראש השנה, כי זו מצווה. בתורה ובנביאים אנו שומעים על תקיעת שופר של מעלה. כך היה במעמד הר סיני "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט טז). חכמנו מדייקים מהמילים שנאמרו על הקול הזה כי הוא קול מיוחד. קול שלא נשמע אלא נראה שנאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ טו ורש"י שם). וכך פירש רבי אמנון ממגנצא את תקיעת שופר של מעלה גם באחרית הימים בפיוט "ונתנה תוקף": "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע".
בתפילת י"ח אנו אומרים כי תקיעת שופר שלעתיד לבוא תהיה לשחרור עם ישראל משעבוד מלכויות, (שכידוע מדברי חז"ל היא תחילת הגאולה, כמו שיציאת מצרים והשחרור מפרעה והעבדות היו יסוד הגאולה ממצרים). וכך אנו אומרים: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ. וְשָֹא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ. וְקַבְּצֵנוּ וכו".
קיבוץ גלויות כתוב בפסוק כהרמת דגל: "הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" (ישעיה מט כב). הפסוק של תקיעת שופר מדבר על קיבוץ גלויות ולא על שחרור משעבוד, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלם" (ישעיהו כז). אם כן, מנין למדו חז"ל לקבוע בתפילה את תקיעת השופר כשחרור משעבוד?
התשובה נמצאת בספר תהילים שם אנו קוראים על תקיעת שופר בראש השנה כזכר ליציאת יוסף ויציאת מצרים. וכך נאמר שם "תִּקְע֣וּ בַחֹ֣דֶשׁ שׁוֹפָ֑ר בַּ֝כֵּ֗סֶה לְי֣וֹם חַגֵּֽנוּ: כִּ֤י חֹ֣ק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב: עֵ֤דוּת בִּֽיה֮וֹסֵ֤ף שָׂמ֗וֹ בְּ֭צֵאתוֹ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם שְׂפַ֖ת לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶשְׁמָֽע" (תהילים פא). הגמרא במסכת ראש השנה (יא ע"א) לומדת מהפסוק הזה כי יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה, ואחרי שנים רבות בראש השנה פסקה עבודה מאבותינו במצרים בראש השנה, למרות שבפועל הם יצאו רק חצי שנה אחר כך, בט"ו בניסן.
אם כן הבנו שראש השנה הוא יום שחרור משעבוד מלכויות. אבל בכל התהליך של שחרור יוסף ושחרור ישראל ממצרים לא נזכרה תקיעת שופר. ולמה אנו מקשרים את תקיעת שופר לשחרור משעבוד?
תקיעת שופר של השחרור נשמעת רק באוזן הלב, כמו כל תקיעת שופר של מעלה. על תקיעת שופר זו נאמר בפסוק "בַּצָּרָ֥ה קָרָ֗אתָ וָאֲחַ֫לְּצֶ֥ךָּ אֶ֭עֶנְךָ בְּסֵ֣תֶר רַ֑עַם" (תהילים פא). זה גם רעם וגם בסתר. ואפשר להקשיב לאוזן הלב רק כשמטים את אוזן הבשר לשמוע את דבר ה' כמו שהיה במעמד הר סיני. לכן רק שם מוזכרת תקיעת השופר (וברמז גם בקריעת ים סוף "גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ וכו' קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ" - תהילים עז).
"כבר ידעת מה שאיתא בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת 'שובו בנים שובבים', ובת קול יוצאת מחורב בכל יום ואומרת 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'. וקשה למי מכריזים, הלא אין אנו שומעין כלום? אלא ודאי אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי (הנשמה שומעת ומרגישה כדאיתא במסכת מגילה ג, א), הכי נמי אף על גב דהוא לא שמע מזליה שמע, כדכתיב (תהלים קלט יד), 'נפלאים מעשיך', לשון כיסוי כמו יפלא ממך דבר, אפילו הכי, 'ונפשי יודעת מאוד'.
וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאוזן נשמתו. ומכל מקום לא יזכה לזה רק השומע קול החכם המוכיח. והיינו דכתיב (שמות טו, כו), 'והיה אם שמוע תשמע', כלומר אם תשמע למוכיח באוזן בשר, תזכה לשמוע באוזן הלב כרוז מלכו של עולם. והיינו 'ונשמע פתגם המלך', שעל ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרוה ודאי נשמע קול מוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך" (השל"ה הקדוש יומא סו בשם רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים).
כך מספר לנו הנביא על שחרור עם ישראל משעבוד מדיין באמצעות שופרות אנושיים שמחוברים לשופר של מעלה. שבתחילה היו משועבדים עם ישראל לגויים כדכתיב. "וְהָיָ֖ה אִם־זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֑ל וְעָלָ֨ה מִדְיָ֧ן וַֽעֲמָלֵ֛ק וּבְנֵי־קֶ֖דֶם וְעָל֥וּ עָלָֽיו: וַיַּחֲנ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם וַיַּשְׁחִ֙יתוּ֙ אֶת־יְב֣וּל הָאָ֔רֶץ עַד־בּוֹאֲךָ֖ עַזָּ֑ה וְלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִֽחְיָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְשֶׂ֥ה וָשׁ֖וֹר וַחֲמֽוֹר: כִּ֡י הֵם֩ וּמִקְנֵיהֶ֨ם יַעֲל֜וּ וְאָהֳלֵיהֶ֗ם יבאו וּבָ֤אוּ כְדֵֽי־אַרְבֶּה֙ לָרֹ֔ב וְלָהֶ֥ם וְלִגְמַלֵּיהֶ֖ם אֵ֣ין מִסְפָּ֑ר וַיָּבֹ֥אוּ בָאָ֖רֶץ לְשַׁחֲתָֽהּ" (שופטים ו).
בליל הסדר אביו של גדעון מספר לו על הניסים שהיו ביציאת מצרים וגדעון שואל את מלאך ה': "בִּ֣י אֲדֹנִ֔י וְיֵ֤שׁ ה֙' עִמָּ֔נוּ וְלָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כָּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כָֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ ה֔' וְעַתָּה֙ נְטָשָׁ֣נוּ ה֔' וַֽיִּתְּנֵ֖נוּ בְּכַף־ מִדְיָֽן". ומסביר רש"י "פסח היה. אמר לו (גדעון למלאך) אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים' ועתה נטשנו? אם צדיקים היו אבותינו - יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו - כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו. ואיה כל נפלאותיו?".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר פעמים רבות את התשובה של המלאך בדבר ה'. "לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּ֣ף מִדְיָ֑ן הֲלֹ֖א שְׁלַחְתִּֽיךָ" – לך בכוח הסנגוריה שסנגרת על עם ישראל, ובכוחה תזכה ותלך להושיע את עם ישראל מיד המדיינים (עיין מסילת ישראל פרק יט).
גדעון תוקע בשופר לכנס את עם ישראל, ובאמת מתכנסים רבים. 32,000 לוחמים מהשבטים מנשה, אשר, זבולון ונפתלי, כנגד המדיינים וחבריהם שהם "כָּאַרְבֶּ֖ה לָרֹ֑ב וְלִגְמַלֵּיהֶם֙ אֵ֣ין מִסְפָּ֔ר כַּח֛וֹל שֶׁעַל־שְׂפַ֥ת הַיָּ֖ם לָרֹֽב".
אומר ה' לגדעון: "רַ֗ב הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֶת־מִדְיָ֖ן בְּיָדָ֑ם פֶּן־יִתְפָּאֵ֨ר עָלַ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יָדִ֖י הוֹשִׁ֥יעָה לִּֽי: וְעַתָּ֗ה קְרָ֨א נָ֜א בְּאָזְנֵ֤י הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר מִֽי־יָרֵ֣א וְחָרֵ֔ד יָשֹׁ֥ב וְיִצְפֹּ֖ר מֵהַ֣ר הַגִּלְעָ֑ד וַיָּ֣שָׁב מִן־הָעָ֗ם עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים נִשְׁאָֽרוּ". מסביר המלבי"ם כי גדעון שלח את אלה שמפחדים להר הגלעד, שהוא לא רחוק מעין חרוד, המקום שבו היה גדעון.
ה' מבקש מגדעון שיסיר את עובדי הבעל שמקרב הלוחמים, והוא בודק אותם באמצעות שתיית המים. לאחר הבדיקה הזאת הוא נשאר עם 300 לוחמים בלבד. "וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־גִּדְע֗וֹן בִּשְׁלֹשׁ֩ מֵא֨וֹת הָאִ֤ישׁ הַֽמֲלַקְקִים֙ אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י אֶת־מִדְיָ֖ן בְּיָדֶ֑ךָ" (שופטים ז ז).
300 הלוחמים לוקחים מכל אלה שחוזרים לביתם את הצידה ואת השופרות "וַיִּקְח֣וּ אֶת־צֵדָה֩ הָעָ֨ם בְּיָדָ֜ם וְאֵ֣ת שׁוֹפְרֹֽתֵיהֶ֗ם", וגדעון מקבל מה' סימנים כדי שיהיה לו אומץ לתקוף את מדיין. אחרי שלושה סימנים יוצאים 300 הלוחמים בשלושה ראשים ותוקעים בשופרות ומאירים בלפידים ונכנסת מהומה בלב המדיינים וחבריהם. "וַֽיִּתְקְעוּ֘ שְׁלֹשׁ־מֵא֣וֹת הַשּׁוֹפָרוֹת֒ וַיָּ֣שֶׂם ה֗' אֵ֣ת חֶ֥רֶב אִ֛ישׁ בְּרֵעֵ֖הוּ וּבְכָל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיָּ֨נָס הַֽמַּחֲנֶ֜ה עַד־בֵּ֤ית הַשִּׁטָּה֙ צְֽרֵרָ֔תָה עַ֛ד שְׂפַת־אָבֵ֥ל מְחוֹלָ֖ה עַל־טַבָּֽת".
השופרות מתחילים מהומה במחנה מדיין, השופרות והמהומה נותנים אומץ לכל אלה שפחדו והלכו להר גלעד, הם רודפים אחרי המדיינים הבורחים. "וַיִּצָּעֵ֧ק אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֛ל מִנַּפְתָּלִ֥י וּמִן־אָשֵׁ֖ר וּמִן־כָּל־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אַחֲרֵ֥י מִדְיָֽן". ובאותו מרדף הם מחסלים את רוב האיום מצד המדיינים "וְהַנֹּ֣פְלִ֔ים מֵאָ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב". ובראשם את "שְׁנֵֽי־שָׂרֵ֨י מִדְיָ֜ן אֶת־עֹרֵ֣ב וְאֶת־זְאֵ֗ב וַיַּהַרְג֨וּ אֶת־עוֹרֵ֤ב בְּצוּר־עוֹרֵב֙ וְאֶת־זְאֵב֙ הָרְג֣וּ בְיֶֽקֶב־זְאֵ֔ב וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶל־מִדְיָ֑ן וְרֹאשׁ־עֹרֵ֣ב וּזְאֵ֔ב הֵבִ֙יאוּ֙ אֶל־גִּדְע֔וֹן מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן".
גם בימינו מתחברת תקיעת השופר שלנו עם תקיעת שופר של מעלה להפיל אימה על אויבינו ולחזק את רוחנו. אחד הפלאים הגדולים של דורנו מתרחש באמצעות השופרות הללו, עם שלם משתחרר נפשית מהשעבוד שהיה לו במשך אלפי שנים. בבת אחת השתחררה הגבורה שהייתה כנוסה בתוכנו מימות דוד המלך ויהושע. ומתקיים בנו "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל" (מיכה פרק ה ז).
הגמרא במסכת ראש השנה (לד ע"ב) דנה באדם שצריך לבחור בין שתי עיירות שבאחת תוקעין ובאחת מברכין. למי ילך אדם להתפלל? במקום אחד אין שופר, אבל יש בו יש מניין ותפילה מסודרת ומברכים את כל הברכות שבתפילה, ומאידך במקום השני יש תקיעת שופר אך אין בו מניין ותפילות. עונה על זה הגמרא: "הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין". הסיבה היא כי חיוב תקיעת השופר מדאורייתא.
אמנם אם אדם לא יכול לתקוע בשופר ברבים, יתקע ביחיד. אלא שיש כמה הלכות שצריך לשים לב אליהן לגבי תקיעת שופר של אדם בינו לבין עצמו או למשפחתו וחבריו ללא מניין. ובזה צריך לשים לב, אם אדם מתפלל בתפילה בראש השנה ביחיד ותוקע בשופר הוא תוקע רק את שלושים הקולות שלפני תפילת מוסף, אבל לא את התקיעות שתוקעים בתוך תפילת מוסף. שתקיעת שופר של מוסף אינה אלא בְּחֶבֶר עִיר (ראש השנה לד ע"ב).
כאשר אדם תוקע לעצמו או למשפחתו שלושים תקיעות, הוא צריך לתקוע אותן בעמידה. שכשתוקעים בציבור שומע הציבור את הברכות בעמידה, ואת התקיעות שקודם התפילה הוא שומע בישיבה, להדגיש כי עיקר התקיעות של החובה הן בתפילת מוסף. אבל כשאדם תוקע ביחיד והוא לא תוקע ולא שומע תקיעות בתפילת מוסף, עיקר התקיעות שהוא יוצא בהן ידי חובה הן התקיעות שלפני תפילת מוסף, ולכן צריך לשמוע אותן בעמידה (בא"ח נצבים י"ז).
ואם שומע תקיעה מאדם אחר, ישתדל לשמוע את התקיעות בין שחרית למוסף, שעל ידי כן יתערבב השטן ויוכל להתפלל מוסף בלא קטרוג. ואם לא מתאפשר לו - ישמע את התקיעות אחרי מוסף (שו"ע תקצ"ב ב' כה"ח תקצ"ב אות י"ג משם הב"י, ר"ז שם, ועיין רמב"ם פ"ג הי"ב).
המתפלל יחיד או שלא במניין יכול לתקוע רק אחרי שתוקעים בבית הכנסת, או אחרי שעברו שלוש שעות מהיום. והוא הדין בתפילה, אין היחיד יכול להתפלל מוסף בשלוש שעות הראשונות של היום (עיין שו"ע תקצא סע' ח. כה"ח שם ס"ק לה, לו ועיין לקמן בדיני תקיעה בתפילת מוסף). כל זה הוא בגלל שהתפילות והתקיעות הללו חייבות להיות תפילה ציבורית.
חשוב מאוד להזכיר למי שתוקע בביתו, כי כיוון שהתקיעות הן מצוות עשה מן התורה, אין לאכול קודם התקיעות. אמנם או איש או אישה חלשים או חולים, או זקנים שאינם יכולים להישאר בצום עד אחרי התקיעות, יכולים לאכול בצנעה לפני התפילה. אם רוצים אותם חולים לאכול אחרי תפילת שחרית, חייבים לקדש ואחר כך לאכול. וטוב לאכול רק "כזית" מזונות אחרי הקידוש (עיין שד"ח מערכת ראש השנה סי' ב ס"ק לא. כה"ח תקפה ס"ק כה, כו).
שופר שתוקעים בו עדיף שיהיה של איל, וכפוף. וצריך לראות שלא יהיה בו סדק לאורכו או לרוחבו, ושלא יהיה בו שום נקב. ושלא יהיה דבוק משהו בפיו, ושלא יהיה שום חסרון או אפילו סדק קטן בפי השופר (אהלי יעקב הלכות שופר ד. עיין בא"ח נצבים טז).
ובימינו קל לקנות שופרות מהודרים, וכמעט שלא נמצא שופר שהוא פסול. לכן כדאי לקנות כבר עכשיו שופר לכל בית, כיוון שאיננו יודעים אם יהיה סגר בראש השנה, ואם יוכלו הבעל או האישה או הילדים לשמוע תקיעת שופר בבית הכנסת ואם יבואו לתקוע להם. וכדאי שכל אדם יתאמן על תקיעה בשופר שקנה וילמד את ההלכות הקשורות בו.
ביום א' דראש השנה מברך התוקע "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אולם ביום ב' דראש השנה מברך רק "לשמוע קול שופר". וכשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת, אין תוקעים בו, ולכן ביום השני מברכים גם "שהחיינו" (עיין שו"ע תקפה סע' ב. תר סע' ג ומג"א שם). לדעת הרמ"א לעולם, בין ביום ראשון ובין ביום שני של ראש השנה יברכו "שהחיינו", וטוב שהנוהג כדעתו ילבש בגד חדש וכשמברך יכוון גם על הבגד החדש.
אם בירך בטעות "לתקוע בשופר", או "על תקיעת שופר" - במקום "לשמוע קול שופר" - יצא ידי חובה (עיין מ"ב וכה"ח סי' תקפ"ה).
צריך לאחוז את השופר בשעה שמברך עליו, ונהגו לכסות את השופר בעת הברכה, לפני הברכה ובין התקיעות (כה"ח תקפה ס"ק יד בשם א"ר ס"ק ח. בא"ח נצבים טו). וכל זה הוא כדי שלא לתת אפשרות למקטרגים לקטרג על תקיעת השופר הזה. שכידוע יש מניעות גדולות מצד רשעי האומות כנגד קיבוץ גלויות וכנגד זה שיש ליהודים מדינה והם לא משועבדים תחת פרסות האומות. ורשעה זו היא שיקוף הקטרוג העולמי של כוחות הסט"א.
צריך התוקע לתקוע מיד אחר הברכות ולא להפסיק אפילו בדברים שמעניין השופר. ואם דיבר קודם תקיעה ראשונה, אם דיבר מעניין השופר - אינו חוזר ומברך, ואם דיבר בעניין אחר - חוזר ומברך. אם כבר תקע לעצמו קודם לכן - אינו חוזר ומברך.
אם התוקע דיבר בין תשר"ת לתש"ת או לתר"ת אינו חוזר לברך. ואם השומעים דיברו בין הברכה לתחילת התקיעה, יש מחלוקת אם צריכים לחזור ולברך. ולכן אם דיברו לא יחזרו לברך, כי ספק ברכות להקל. ואסור לתוקע ולציבור לדבר מתחילת הברכות עד סוף התקיעות (עיין שו"ע תקצב סע' ג. כה"ח שם ס"ק כד משנ"ב ס"קח).
התוקע לאחרים אחרי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר, יאמר לשומע שיברך את הברכות, ואחר כך יתקע לו. ואם השומע לא יודע לברך – התוקע יברך (עיין שו"ע, רמ"א תקפה סע' ב. כה"ח שם ס"ק כא, כב. מ"ב שם ס"ק ה - לעניין ברכה בפעם השנייה ראה בסמוך). וכך יכול להיות כי מי שתוקע לאחרים בראש השנה יברך כמה וכמה פעמים לאחרים על תקיעת שופר. וטעם הברכה לאחרים היא בגלל שישראל ערבים זה לזה. ואם האחרים לא יצאו ידי חובת תקיעת שופר, יש חיסרון בכל אחד ואחד, ולכן הוא יכול לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר" (עיין שו"ע רע"ג סעי' ד', גר"א שם ס"ק י"ג, מ"ב ס"ק כ', באהל, בא"ח בראשית ש"ש הלכ' ה', כה"ח שם ס"ק ל"ה, רמ"א סי' תקפ"ה, מ"ב שם ס"ק ה', כה"ח אות כ"א).
נשים פטורות מתקיעת שופר כיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. ואף על פי כן, קיבלו הן על עצמן מצווה זו כחובה. אומנם יש ספק אם יכולות לברך, ועל כן טוב שהתוקע לנשים יהיה אדם שלא שמע עדיין תקיעות על מנת שיוכל לברך (עיין שו"ע תקפט סע' ו). ומנהג האשכנזים - לא מוחין באישה המברכת (ועיין מג"א שם ס"ק ג' ולגאון ס"ק ו').
אישה שנהגה לשמוע תקיעות שופר ופעם אחת אינה יכולה לבוא לבית הכנסת תדאג שיבוא אדם שיתקע בביתה. ואם אינה יכולה בכך, יש אומרים שתעשה התרת נדרים מיוחדת בערב ראש השנה (עיין בא"ח נצבים יז). ויש אומרים שאם אינה רוצה לבטל מנהגה, רק ששנה אחת אינה יכולה לשמוע כגון שילדה וכד', אינה צריכה התרה (עיין דגול מרבבה יו"ד סימן רי"ד).
מצווה לחנך את הקטנים לשמוע קול שופר, ויש להביאם לבית הכנסת לשמיעת קול שופר מגיל חמש או שש לפי כוחם וחכמתם. אך אין להביא קטנים מאוד שמפריעים את התפילה (עיין שו"ע תקפט סע' ב ונו"כ).
לכתחילה יאחז התוקע את השופר בימין, אפילו הוא איטר. ויכוון את פי השופר למעלה, ואם קשה לו - אין דברים אלו מעכבים (שו"ע תקפה סע' ב והחונים עליו. בא"ח נצבים טז).
חשוב גם לומר לכל בעל תוקע לתקוע תקיעות פשוטות, ולא "לנגן" בתקיעה, לעלות או לרדת. ייתכן שאדם ניגן את תקיעותיו בדרך שהצליח להרשים מישהו, אבל הוא צריך לדעת שהפסיד משהו מכוונות המצווה. אמנם אם ניגן בתקיעות - יצא ידי חובה כי כל הקולות כשרים בשופר.
תקיעה שברים ותרועה שעשאן קצרים מדי - אינם כשרים. אמנם אם עשה תקיעה ארוכה מאוד בנשימה אחת - כשרה, וכן אם עשה יותר מג' שברים בנשימה אחת, או יותר מט' טורמטין בתרועה בנשימה אחת - כשר. ועדיף לעשותן כשיעור (ועיין כה"ח תק"ץ ס"ק כ"ה כ"ו ומשנ"ב ס"ק טו טז יז).
בסדר תשר"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים עם התרועה, דהיינו כמו ח"י כוחות שהם "ארבע שניות" לכל תקיעה, ואם תקע פחות משתי שניות - אף בדיעבד לא יצא, וצריך לחזור ולתקוע את התקיעות (תקצ ג ונו"כ).
בסדרים תש"ת או תר"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים או התרועה, דהיינו כמו ט' כוחות שהם שתי שניות כל תקיעה. ואם עשה כל תקיעה פחות משתי שניות לא יצא וצריך לחזור ולתקוע את התקיעות.
יש אומרים שי"ח כוחות הם כחמש שניות, וטוב לחוש להם לכתחילה ולכן ישתדל בתשר"ת להאריך בתקיעה חמש שניות, ובתש"ת ובתר"ת יאריך בתקיעה כדי שתי שניות וחצי או שלוש.
צריך שיהיו ג' שברים זה אחר זה, וכל שבר יהא ארוך כמו ג' כוחות. נמצא שגם השברים בסך הכול הם כמו ט' כוחות, ואם עשה ד' או ה' שברים בלי הפסק ביניהם - יצא (תקצ ג). יש להיזהר מאוד שלא להאריך בשברים עד שיהא כל שבר כמו ט' כוחות, כי בזה אפילו בדיעבד אינו יוצא.
צריך לעשות את השברים בנשימה אחת, ואם הפסיק באמצע בנשימה - לא יצא. כמו כן אם עשה את כל התש"ת בנשימה אחת - יש אומרים שלא יצא, ויחזור ויתקע (תקצ סע' ד-ה, ועיין כה"ח ס"ק כח').
לכתחילה צריכה כל תרועה להיות ט' כוחות קצרים ובסך הכול שתי שניות. ואם עשה יותר – יצא. כמו כן צריך לעשות את התרועה בנשימה אחת, ואם הפסיק באמצע - לא יצא. אם עשה את כל התר"ת בנשימה אחת - יש אומרים שלא יצא, ויחזור ויתקע.
בתקיעות של מיושב יש לעשות השברים עם התרועה בנשימה אחת. ובתקיעות שבתוך התפילה והחזרה יש לעשותן בשתי נשימות, ומכל מקום לא יפסיק ביניהן אלא יהיו תכופות זו לזו. אמנם אם עשאן כולן בשתי נשימות או בנשימה אחת - יצא ידי חובה.
בתשר"ת - אם תקע תרועה לפני שברים חוזר מספק לתקיעה הראשונה של תשר"ת זה, ובכל מקום שכתוב כי צריך לחזור - חוזר לתקיעה של תשר"ת או תש"ת או תר"ת שתוקע בו ולא לתחילת כל סדרת התשר"ת או התש"ת או התר"ת (עיין שו"ע תקצ סע' ט. כה"ח שם ס"ק סז).
בתש"ת - אם התחיל תרועה בטעות בכל מקום שהוא ואפילו חלק מתרועה - חוזר לתקיעה ראשונה של תש"ת זה ולא של כל הסדר (שם סעיף ז).
אם תקע יותר משלושה שברים בפעם אחת - לא הוי הפסק. אם תקע שלושה שברים ואחר כך הפסיק מעט והוסיף אפילו שבר אחד - חוזר לתקיעה ראשונה של תש"ת זה (עיין שו"ע שם סע' ג, ח).
בתר"ת - אם התחיל שברים בטעות בכל מקום שהוא ואפילו רק שבר אחד - חוזר לתקיעה ראשונה של תר"ת זה (שו"ע שם).
בתר"ת אם תקע תרועה, הפסיק והריע עוד תרועה בנשימה אחת - לא הוי הפסק. ואם נשם בינתיים - הוי הפסק וצריך לחזור לתקיעה ראשונה של תר"ת זה (עיין כה"ח שם ס"ק טל).
בשברים - אם עשה שני שברים והתחיל להריע - יש אומרים שצריך לחזור ולעשות שלושה שברים ולהריע. ויש אומרים שצריך לחזור לתקיעה הראשונה, לכן טוב להחמיר במצווה דאורייתא ולחזור לתקיעה הראשונה (עיין שו"ע שם סע' ז והחונים עליו).
אם בשעה שהיה בתש"ת (או בתר"ת) נזכר ששכח תשר"ת אחד או שטעה בו - יש אומרים שכדאי לגמור שלוש פעמים תש"ת ואחר כך לתקוע את התשר"ת החסר (מגן אברהם שם ס"ק יב) , ויש אומרים שעדיף לחזור ולתקוע על הסדר, היינו לתקוע תשר"ת ואח"כ תש"ת וכן נכון לעשות. (אחרונים).
יש מי שאומר שמה שאמרנו שצריך לחזור, זה דווקא בשלושים קולות דמיושב ובתקיעות של תפילת מוסף, אבל אם טעה בתקיעות שאחרי תפילת עמידה של מוסף - אין צריך לחזור (מגן אברהם שם ס"ק יב). ויש אומרים שגם בתקיעות שאחרי תפילת עמידה של מוסף, אם טעה - צריך לחזור וטוב להחמיר (אחרונים).
מי שאינו יודע אלא מקצת הסימן, לא יעשה אותו המקצת שיודע, אבל תשר"ת תש"ת תר"ת אין מעכבין זה את זה ואם יודע לעשות אחד מהם או שנים עושה (עיין שו"ע תקצז סע' ב ולחונים עליו).
שמע חלק מהתקיעות ממניין אחד וחלק ממנן אחר – יצא, ובלבד שיהיו על הסדר. וכן אם שמע חלק מתוקע אחד וחלק מתוקע אחר - יצא (שו"ע תקפה סע' ג).
תוקע שהתחיל לתקוע תשר"ת ולא הצליח לסיים את התקיעה האחרונה ובא אחר במקומו, אינו צריך לתקוע מתחילת התקיעות אלא יתחיל מתחילת אותו תשר"ת (שו"ע שם).
ויהי רצון שנשמע קול שופרו של משיח במהרה בימינו. אמן.
