ביום י"ט בכסלו, כך על פי המסורת החב"דית, ניתן ה"אישור משמיים" להפצת תורת החסידות. שחרורו של אדמו"ר הזקן מבית האסורים איננו רק מאורע פרטי או קהילתי, אלא סימן לכך שיש להמשיך ולפתח את תורת החסידות והפצתה. מאסרו של אדמו"ר הזקן מסמל קטרוג שמיימי על הפצת החסידות ושחרורו ביום י"ט כסלו מסמל את ההסכמה משמיים להפצת המעיינות.
לא רק שחרורו של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו נתפס בקרב חסידים כמאורע משמעותי ועולמי. "יריית הפתיחה" של החסידות גם היא הייתה כזו. אחד הסיפורים המפורסמים על מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב הקדוש זיע"א, הוא מה שסיפר לגיסו ר' גרשון מקיטוב אודות עליית נשמה שארעה לו בראש השנה ה'תק"ז:
"ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת" ("כתר שם טוב")
לאמר, תנועת החסידות ותורת החסידות נבעה מאז ומעולם משאיפות משיחיות, מרצון להביא גאולה לעולם.
משכך, צריך להבין מה יש בתנועת החסידות שיכול להגשים את הגאולה. החסידות נתפסת אצל רבים כתורה שטובה לרומם את היהודי הפרטי, אך מה לה ולגאולת העולם?
החידוש המשמעותי בתנועת החסידות שקשור למבנה ההנהגה הציבורית הוא חידושו של הבעש"ט שמי שמנהיג את הקהילה הוא אדמו"ר, רבי. יש מישהו שהוא נציג של הקב"ה בעולם ונציג של עם ישראל אצל הקב"ה. הוא לא רק מעביר תורה במובן של חכמה, אפילו במובן של חכמה אלוקית, אלא מנכיח את הקב"ה ממש בתוך המציאות. זה חידוש גדול בצורת ההנהגה מבחינה ציבורית.
לרבי נותנים כבוד מלכים. היום זה בולט מאוד שהיחידים כמעט בעולם שמתייחסים אליהם כמו מלכים אלו האדמו"רים. שיטת ההנהגה הזו הלכה והתרחבה ובדור האחרון קנתה לה שבת לא רק בציבור החסידי אלא גם בציבור הליטאי ובציבור הספרדי.
מה הקשר בין תורת החסידות לבין צורת ההנהגה החסידית? אפשר לומר שהתפיסה היהודית הקלאסית הייתה שיהודי צריך לחיות על פי התורה, לקיים את מה שהקב"ה ציווה בתורה. החסידות חדשה שהתורה היא משהו חי. הקב"ה מביע את עצמו בתורה והיהודי, שהוא על פי החסידות דוגמא לקב"ה, מקיים עם התורה מערכת יחסים של חתן וכלה. היהודי הוא המשפיע והתורה היא המקבל. ממילא הצדיק שתחתיו הציבור מתרכז הוא לא רק מי שיודע תורה הכי טוב, מי שבקיא הכי גדול ובעל יכולת הפלפול והניתוח הכי טובה, אלא מי שמסוגל להנביע את עצמו ולגלות את החלק האלוקי שבו בפועל. התורות החסידיות כולן הן תוצאה של זה שהצדיק מביע את החלק האלוקי שבו, זו גם תורה.
ממילא הצדיק הוא הדמות הנכונה ביותר לעמוד בראש הציבור. לו יש את היכולת לחדש תורה שמנהיגה ציבור ומובילה את חיי העולם בדרך ה'.
היום כשמתבוננים על צורת ההנהגה בעם ישראל רואים שיש שתי שיטות: השיטה של האדמו"רות - יש צדיק שמנהיג את הציבור, ויש את השיטה שבה המדינה מונהגת - מה שנקרא "דמוקרטיה".
עוד לפני שמתעסקים עם העניין שהמדינה לא הולכת בדרך התורה חשוב להתבונן בצורת ההנהגה של המדינה: ההתבססות של השלטון היא על המכנה המשותף הנמוך של האזרחים, מזה יוצרים שותפות והנהגה. מה שעומד בבסיס ההנהגה הוא הרצון להתקיים. העובדה שלא הולכים בדרך התורה היא במובן מסוים תוצר של צורת ההנהגה - כשמתבססים על הרגש הנמוך של רצון השרידות והקיום התוצאה היא שהחלק האלוקי שביהודים לא בא לידי ביטוי בצורת ההנהגה וממילא במרחב הציבורי.
לעומת זאת, צורת ההנהגה החסידית היא בדיוק הפוכה: מי שהוא הכי מורם מעם, השפיץ, הוא המנהיג. אנשים נותנים אמון בצדיק וזה מרומם אותם למעלה. כך הציבור מתרכז בשאיפות האלוקיות שבו ולא במכנה המשותף הנמוך, ההישרדותי.
ההבדל המשמעותי השני בין שתי צורות ההנהגה הוא הנושא של הכפייה. במערכת שלטון מתוקנת מנגנון הכפייה, כלומר היכולת לדאוג שהחוקים יישמרו, הוא דבר יסודי. השאלה היא מה בראש: הכפייה או הרצון. כיום אנחנו רגילים לכך שמה שמחזיק את השלטון הוא יכולת הכפייה. הצורך בכפייה כרכיב כל כך מרכזי בשלטון הוא דווקא במקום שבו השלטון מבוסס על המכנה המשותף הנמוך בין האזרחים. באופן עמוק יותר אפשר לומר שכיוון שכל מערכת ההנהגה מבוססת כאמור על הצורך האנושי להתקיים, הרי שההנהגה מבוססת על כפייה במובנה העמוק: לא רק במישור החיצוני של משטר אכיפת החוק אלא במובן זה שההכרח הקיומי מביא את הציבור לקבל על עצמו את ההנהגה ולא הרצון. מנגד, במקום שהצדיק הוא בראש, מה שמניע את הציבור להיות נאמנים להנהגה שלו זה האמון בו. האמון של הציבור ביכולת של המנהיג הצדיק לרומם אותם ולגלות את שאיפות נפשם הנעלות והאמון של הצדיק בציבור וביכולת שלהם להתרומם ולרכז את חייהם סביב אלוקות וקדושה. הכפייה בהנהגה חסידית אמנם צריכה להיות קיימת אבל המנוע העיקרי לצמיחתה של ההנהגה הם הרצון והאמון.
אלו שתי צורות הנהגה שקיימות כיום בעם ישראל. בפועל, השיטה של שלטון המדינה, מערכת השלטון המבוסס על מכנה משותף נמוך, מכפיפה תחתיה את הציבור שמאמין בשלטון שבראשו צדיק, הציבור שמתנהל בעצמו ברמה הקהילתית בצורה כזו. השלטון המרכזי במדינה מתנהל תוך התבססות על המכנה המשותף הנמוך, הצורך הקיומי-הישרדותי, והשלטון ה"חסידי" הוא נחלתן של קהילות שברמה הלאומית מרכינות את הראש בפני צורת הנהגה שזרה להן.
בהקמת תנועת "דרך חיים" ביקשנו להפוך את היוצרות, כלומר להציב את מנגנון האמון והרצון מעל למנגנון הנוקשות. ביקשנו למעשה לחדש מערכת של הנהגה ציבורית שנותנת אמון במנהיג צדיק ומרגישה שהדרך להופיע את השאיפות הנעלות ברמה הציבורית היא על ידי נתינת אמון בהנהגה של צדיק, צדיק שאמון הציבור ניתן בו וב"אור חוזר" האמון שלו ניתן בציבור לפעול בכל התחומים.
בא לי מנהיג צדיק!
המאמר פורסם לראשונה בבטאון תנועת דרך חיים.
