כאשר יצא לאור הספר 'תורת המלך' הוא עורר סערה ציבורית, והסערה גרמה לנו, כותבי הספר, לחוש שאנו לא מצליחים להסביר, לא מה כתוב בספר, וגם לא מהי עמדתנו ביחס למציאות כיום. לאחר מאמרו של קלמן ליבסקינד, אולי נפתח פתח שיאפשר לאנשים להבין בעיקר מה עמדתנו ביחס למציאות כיום, וגם להבין נכון את מה שכתוב בספר. זהו המקום להודות לקלמן על הכתבה, ועל כך שלא חשש מ'מה יגידו'.
במשך מאתיים השנים האחרונות, נכתבו הסכמים בין לאומיים רבים שנועדו לרסן את הכח, על מנת שהכח לא ישמש לרוע ואכזריות. ההסכמים הבין לאומיים, והשיח הציבורי שמלווה אותם ומתייחס אליהם כמחייבים, עוזרים להפחית את הרוע בעולם, ועושים את העולם לעולם טוב יותר.
אלא שאף על פי שההסכמים הבין לאומיים, התקשורת והשיח הציבורי, אכן מפחיתים את הרוע ועושים את העולם לעולם טוב יותר, אין זה אומר שהם קנה המידה למוסריות וצדק. יותר מזה, ההסכמים הבין לאומיים לא נועדו להיות הגוף שקובע מי מוסרי ומי לא, והשאלות מי צודק ואיזו אומה יותר מוסרית, ומה המניעים לפתיחת המלחמה, כמעט לא באות לידי ביטוי בהסכמים. אדרבה, הרבה מהכח שיש להסכמים הבין לאומיים נובע מכך שעל פי רוב מתעלמים מהשאלות הללו, ומגיעים להסכמות פרקטיות איך לרסן כח.
לדוגמה, ארצות שאומרות שרוסיה מבצעת פשעי מלחמה באוקראינה, לא יכולות לקבוע את זה בגלל עצם הפלישה לאוקראינה, אף על פי שהן חושבות שהפלישה הזו אכן לא מוסרית. ההסכמים הבינלאומיים לא אומרים האם רוסיה צודקת או לא צודקת בפלישתה לאוקראינה, ולכן המדינות מפעילות על רוסיה לחץ כבד רק בגלל 'פשעי מלחמה', כלומר בשל כך שהיא עוברת על מה שנכתב בהסכמים הבין לאומיים.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
דוגמה נוספת: יכול להיות שגרמניה הנאצית לא עברה על ההסכמים הבין לאומיים כאשר היא פלשה לפולין, שכן היא הכריזה עליה מלחמה לפי כל החוקים, ולעומת זאת יכול להיות שארצות הברית כן עברה על ההסכמים הבין לאומיים כאשר היא הטילה פצצות אטום על יפן ובכך סיימה את מלחמת העולם השניה. אבל ללא קשר להסכמים הבין לאומיים, רוב האנשים יחשבו שגרמניה היתה לא מוסרית בפלישתה לפולין, וארצות הברית כן היתה מוסרית בכך שהיא הביאה לסיום המלחמה (גם מי שאומר שהטלת פצצות האטום לא היתה מוסרית, אומר זאת מתוך מחשבה שהיה אפשר לסיים את המלחמה גם באופן אחר, ולא היה הכרח בפצצת אטום דווקא).
לעומת הסכמים בין לאומיים, כאשר אנשים רוצים להיות מוסריים וטובים, הם לא עושים זאת על ידי הסכמים, אלא על ידי כך שהם נותנים ביטוי לחלקים הטובים שבהם, ומרבים בעשיית צדק וחסד. וכן כאשר אנשים באים לחנך הם מנסים לקחת את החלקים הטובים שבתוכם ולבודד אותם מהדברים הלא טובים, ולהנחיל לילדיהם ולחברה שבה הם חיים את החלק הטוב.
בעם ישראל הדרך להנחיל את החלק הטוב ולהיות מוסרי והגון יותר היא דרך ייחודית, שלא קיימת אצל אף אומה אחרת, והיא לימוד חוקי המשפט והצדק מגיל צעיר ועד גיל זקנה ושיבה. גם דיינים, שעוסקים במשפט, וגם כל יהודי ויהודי, שמשפט הוא לא תחום העיסוק שלו - כולם מחוייבים ללמוד תורה, ולהקדיש לה את זמנם הפנוי.
אם כן, כאשר רוצים לעשות את העולם לעולם טוב יותר ומוסרי יותר עלינו לעשות שני דברים: גם לעשות הרבה טוב וללמוד הרבה תורה על מנת לחנך את עצמנו ולהכווין אותנו להיות טובים יותר ומוסריים יותר, וגם לטפח את ההסכמים הבין לאומיים ואת השיח הציבורי המלווה אותם. אך כאשר דנים איזו התנהגות היא מוסרית ואיזו לא, קנה המידה לצדק ומוסר הוא התורה, שזהו עניינה, ולא ההסכמים הבין לאומיים שלא נועדו לכך.
אמנם אף על פי שכחלק מהצעידה לקראת עולם טוב ומוסרי יותר עלינו לטפח הסכמים בין לאומיים ושיח ציבורי שמגבה אותם, צריך להיזהר שהשימוש בהסכמים הבין לאומיים לא יגביר את הרוע במקום להקטין אותו. צריך להיזהר שהרצון שלא לפגוע במי שלא צריך לפגוע בו וכדומה, לא יעזור לתוקפנים להצליח להיות תוקפנים ואכזריים, על ידי שימוש לרעה ברצונות הטובים.
מעוררי הסערה נגד הספר 'תורת המלך' צריכים לבדוק את עצמם האם ההתנגדות שלהם אכן עזרה להפחית את הרוע והאכזריות בעולם, או להיפך, היא רק שימשה את התוקפנות והאכזריות והגדילה אותה. מעוררי הסערה הקדישו זמן רב להתקפות נגד הספר 'תורת המלך', ולעומת זאת כאשר רצינו להסביר את מה שכתוב כאן, לא מצאנו אוזן קשובה. יותר מקצת ראיה יש כאן, שמה שעמד מול עיניהם של מעוררי הסערה הזו לא היה רק הרצון להיות טובים יותר ומוסריים יותר (אם כי ברור לנו שחלק מהאנשים שתקפו את הספר עשו זאת בתום לב כי לא הבינו את כוונותינו, שכן הספר הוא ספר למדני שקשה לקריאה, וכאשר לא מדקדקים בו ותופסים את מכלול הדברים ניתן לטעות בו).
אחת הסוגיות בספר 'תורת המלך' שנידונה רבות בדיון הציבורי היא היחס להריגת תינוקות בשעת מלחמה. העיסוק בסוגיה הזו ממחיש את הפער שבין הדיון התורני שנעשה בבית המדרש לבין הדיון הציבורי:
אחד השיקולים שכתובים במקורותינו ביחס להריגת תינוקות במלחמה, הוא האם התינוקות הללו שייכים לאומה שמגדלת ומחנכת את בניה לרוע ולאכזריות. כאשר אומה פתחה במלחמה שלא בצדק והיא מגדלת ומחנכת את ילדיה לאכזריות, להרג ולרצח - הרצון להחליש את האומה התוקפנית, וההבנה שהילדים הללו יגדלו לחברה שמחפשת רצח וימשיכו את האכזריות והתוקפנות של הוריהם, יכולים להוות שיקול להריגת ילדים כחלק ממלחמה.
השיקול הזה הוא תיאורטי, וצריך ליישם אותו בפועל בכל מציאות על פי עניינה:
בתקופות קדומות, בהן עדיין לא היו הסכמים בין לאומיים, לכל אומה היה או שלא היה מוסר מלחמה משלה. בתקופות כאלו, היה יכול להיות מצב שבו יש מלחמה מתמשכת בין אומה בעלת מוסר מלחמה גבוה, לבין אומה שאין לה כל מוסר, והמוסר היחיד שלה הוא גזל ורצח. בתקופות כאלה ובמצבים כאלו העיקרון שעל פיו הצורה שבה אומה מגדלת ומחנכת את ילדיה מהווה שיקול להריגת תינוקות בשעת מלחמה יכול לתפוס מקום רחב.
לעומת זאת בתקופה שלנו העיקרון הזה לא יכול לתפוס מקום כמעט. בתקופה שלנו ההסכמה הבין לאומית תופסת יותר מקום, ומשפיעה גם על החינוך הספציפי של כל אומה בפני עצמה. ממילא ככל שיהיה גיבוי נרחב יותר להסכמים בין לאומיים שמרסנים את הכח, כך האומות יהיו פחות אכזריות. כלומר הדרך לגרום שתינוקות לא יגדלו לחברה לא מוסרית היא הצטרפות להסכמים הבין לאומיים שמפחיתים את האכזריות. לכן בתקופה שלנו העיקרון שעל פיו הצורה שבה אומה מגדלת את ילדיה מהווה שיקול להריגת תינוקות בשעת מלחמה כמעט לא מציאותי.
אבל אין הכוונה לומר שהעיקרון התורני התיאורטי הזה הוא לא מוסרי, או שההסכמים הבין לאומיים הם מוסריים יותר מאשר העקרונות התורניים. אלא שכמו כל עיקרון תורני תיאורטי, גם בעיקרון הזה צריך לבדוק איך הוא מתיישם בפועל במציאות הנידונה. במציאות שלנו עיקרון כזה לא יתפוס מקום רחב, לא בגלל שהוא לא מוסרי, אלא בגלל שהוא לא מתאים למציאות שלנו.
על מנת להמחיש זאת, ניתן דוגמה שבה העיקרון של הריגת תינוקות בשעת מלחמה יכול להוות שיקול אפילו במציאות שלנו:
לצורך הדיון נשים לב לכך שכאשר אנחנו נלחמים באויבינו, והאויבים משתמשים במגן אנושי (תינוק או לא תינוק), מותר לפגוע במגן האנושי בשביל להגן על עצמנו, גם על פי ההלכה, וגם על פי החוק הבין לאומי (בלי להיכנס לפרטים).
כעת נניח שמחבלים יורים טילים ומשתמשים בילדים כמגן אנושי, כאשר מצד אחד המגן האנושי הוא הילדים של המחבלים, אותם הם מגדלים מתוך שאיפה שיהיו מחבלים גם הם, ומן הצד השני ילדים של אומה אחרת, שהמחבלים תפסו והשתלטו עליהם.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
כאמור, מותר לירות במחבלים על מנת להגן מפניהם, אף על פי שכך יפגעו תינוקות או ילדים. כעת עומדת בפנינו השאלה: מאיזה צד עדיף לירות על המחבלים, מהצד שבו ייפגעו הילדים שלהם, או מן הצד שבו ייפגעו ילדים מאומה אחרת?
במקרה כזה, המציאות שבה ההורים מחנכים את ילדיהם להיות אכזריים כמותם, מהווה שיקול שמכריע לירות דווקא מהכיוון של המשפחה של המחבלים.
בספר כתבנו שהשיקול הזה מופיע בתורה, ושבתקופות קדומות הוא תפס מקום רחב, וגם כיום הוא יכול להוות שיקול בתנאים מסויימים מאוד.
יהי רצון שנזכה להגיע לימים עליהם נאמר "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", פסוק שגם העמים מקבלים ממנו השראה לקשרים והסכמים בין לאומיים.
