השגחה פרטית בבית הסהר

הכח לעבור את המאסר

י"ב-י"ג תמוז הוא חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. הרבי הריי"צ מסר את נפשו – ואת נפשות חסידיו – על החזקת היהדות בימים השחורים של ראשית הקומוניזם ברוסיה. בחדש סיון תרפ"ז הוא נאסר בהאשמות חמורות ואף נגזר עליו גזר דין מות, בהמשך הומר העונש בגלות ובימים י"ב-י"ג תמוז נתבשר הרבי על שחרור גמור גם מגלותו – נס עצום, לכל מי שמכיר את קורות הימים ההם במדינה ההיא.

חויות המאסר – המפורטות ביומנו של הרבי הריי"צ ומתוכו ב"רשימת המאסר"[ב] – היו קשות, כאשר הרבי הריי"צ הקפיד לא להעניק שום חשיבות ונתינת מקום לשוביו ומעניו, בהתאם להחלטה שקבל ביום הראשון למאסרו. לאחר שחרורו ספר הרבי כי באמירת המאמר בראש השנה תרפ"ז 'יצא מפיו' ביאור בענין השגחה פרטית לפי שיטת הבעל שם טוב – שהשגחה פרטית היא גם על דומם-צומח-חי ועל כל פרט שלהם – על אף שלא היה לדברים קשר לתוכן המאמר (ובאמת, בנוסח המודפס של המאמר הושמטה תוספת זו). הרבי התבטא כי לולא זאת הוא לא היה מסוגל 'לעבור' את המאסר ולעמוד ביסוריו!

לעשות שליחות כבעל-הבית

בשנה הראשונה לאחר קבלת הנשיאות של הרבי מליובאוויטש (שנת תשי"א) הוא העמיק מאד באמירה הזו של חותנו[ג]. הרבי שאל מדוע נצרכת ההכרה בהשגחה על כל הדצח"מ, כשיטת הבעש"ט, כאשר לכל השיטות יש השגחה פרטית על מין המדבר בכלל, על עם ישראל בפרט, על יהודים שומרי תורה ומצוות בפרטי פרטיות ועוד יותר על נשיא ומנהיג בישראל כמו הרבי הקודם; הוא גם דן מדוע לא די בעבודת "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"[ד] – "לקבולינהו בשמחה"[ה] – ויש צורך בהתבוננות בהשגחה הפרטית כשיטת הבעל שם טוב.

הרבי עונה כי ישנם שני אופנים בהם אדם ממלא את שליחותו: יש מי שפועל כשכיר – הוא עושה את מלאכתו נאמנה, ככל יכולתו ואפילו עד מסירות נפש, אך מחוץ לשעות העבודה או כאשר נכפית עליו הפסקה הוא יכול לישון בשקט, בידיעה שאת כל מה שתלוי בו עשה כראוי (והלואי שנוכל לומר באמת אנו עושים ככל יכולתנו...). לעומתו, יש מי שפועל כבעל הבית – השליחות נוגעת לו, כענינו שלו, וכל עוד היא לא הוכתרה בהצלחה הוא לא יכול לישון בשקט, שהרי התכלית הרצויה טרם התממשה.

הרבי הקודם פועל כ'בעל הבית' – הידיעה שהוא אסור בהשגחה פרטית כרצון ה' ועבודת "לקבולי בשמחה" ביחס ליסורים אינן מסוגלות להרגיע אותו ביחס לעבודת הקדש שהמאסר מונע ממנו לעשות בפועל. יתר על כן, אפילו אם ידע שבסופו של דבר העיכובים והמניעות יביאו אותו לעבודה משמעותית יותר כשיצא מהכלא לא די בכך, שהרי בהווה הם מעכבים ומונעים את העבודה שצריכה להעשות כרגע! את היחס הזה צריך ללמוד כל אחד מאתנו בנוגע לשליחותו שלו – לחוש כי הוא בעל הבית (שאינו רק שכיר העובד "מפני הציווי") ולעשות ככל יכולתו להביא את המשיח[ו].

הנחמה היחידה: כל פרט נוגע לתכלית הכוונה

איך, אם כן, הדיבור (בראש השנה) על השגחה פרטית לפי שיטת הבעל שם טוב סייע לרבי הקודם לעבור את יסורי הנפש בשל המאסר המונע ממנו לפעול את עבודתו בחיזוק היהדות? מורנו הבעל שם טוב הדגיש כי "ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה... דבצרוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות ... נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה"[ז].

"הצמצום אינו כפשוטו" והיסורים העוברים על האדם ומונעים ממנו לפעול למימוש השליחות אינם ענין צדדי או אפילו ירידה-צורך-עליה במימוש השליחות בעתיד – הם, ברגע זה ממש, חלק מהשלמת הכוונה העליונה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[ח] וממילא אפשר לגלות כיצד גם בתוכם ממש נמצאת השליחות ברגע הנוכחי. כך, אומר הרבי, שההתעוררות בעולם היהודי כולו תוך כדי המאסר פעלה פעולה רבתי וכן הבטול המוחלט בו התייחס הרבי הקודם לשוביו פעל את בטול הקליפה (על אברהם אבינו כותב הרבי שהוא הפיץ את הכרת ה' גם בעת היותו בכלא – בילדותו – וממנו יכול ללמוד, בקל וחומר, כל מי ש"נתפס על דברי תורה" לכלא המנוהל בידי יהודים שבגדר "תינוקות שנשבו").

נחמת הדומם

ותוספת בענין: בלשון הרבי הקודם הודגש בעיקר כי לשיטת הבעל שם טוב ההשגחה הפרטית נוגעת לכל פרט של דומם-צומח-חי (בלי הדגשת הקל וחומר מהדומם-צומח-חי למדבר: " ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגח"פ ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על כמה וכמה"[ט]). מדוע דווקא ההשגחה על דומם-צומח-חי – שהכל נוגע לתכלית הכוונה – מחזקת בעת המאסר?

בקבלה וחסידות מוסבר כי אחד העונשים הקשים לנשמה הוא גלגול בדומם (אבן וכיו"ב), משום שהנשמה כלואה ומצומצמת שם, בלי אפשרות לבטא את יכולותיה. פחות קשה הוא הגלגול בצומח או בחי, בהם באים לביטוי מסויים כחות צמיחה ותנועה של הנפש, אך גם בהם המעלה העיקרית של האדם-המדבר, כח הדבור, נותר כלוא. כליאת נפש האדם מלהביא לידי ביטוי את כוחותיו כה קשה וחמורה, שלכן, מסביר הרבי, אין בתורה עונש מאסר – הפגיעה ביכולת האדם למלא את שליחותו בעולם היא בלתי נסבלת.

הרבי הוא נשמה כללית, המזדהה עם כל נשמות ישראל – כולל השרויות בצער הגלגול בדומם, צומח או חי – ואף עם הבריאה כולה. אכן, בפרט בעת שהותו במאסר, הפוגע ביכולתו לבטא את עצמו ולמלא את שליחותו, מזדהה הרבי במיוחד עם החי, הצומח ואפילו הדומם. הקביעה שישנה השגחה פרטית גם על הדומם היא בבחינת "אין חכם כבעל הנסיון"[י] – כשהאדם מגיע למצב דומם, כשהוא כלוא בחשך הצמצום, אך מרגיש גם אז את השגחת ה' עליו (בבחינת "לך דֻמיה תהלה"[יא]), הוא מודע להשגחת ה' על כל הדצח"מ ולכך שהיא נוגעת לתכלית כוונת הבריאה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ולגלות גם במקום הצמצום ובפרטי הדומם עצמם את השגחת ה' ונוכחותו.