בע"ה
נשמת כל יהודי צועקת על ריחוקה מה'. הנשמה, שעמדה לפני ה', חשה כי אִבדה את תשוקתה לאלקות, את האהבה והיראה שלה, ובעצם את המוטיבציה למצוא את יעודה ואת הכחות למלא את שליחותה – לפרסם את ה' ולהביא את דברו לעולם. את המענה לצעקה הזו, המופנית אל ה', ניתן לחפש אצל עבדיו הנביאים, הצדיקים שה' שולח להדריך אותנו בכל דור ודור.
ברגעי חשך ואפלה אנו מרגישים שלא נותר בנו עוד מאומה, שהנשמה התרוקנה מכל וכי עבודת ה' שלנו, במדה שהיא עוד קיימת, חלולה ו'מתה', "מצות אנשים מלֻמדה". אכן, מורנו הבעל שם טוב אמר שכשם שיש להאמין בה' כך יש להאמין בכל יהודי, וצדיק-אמת מאמין שגם ביהודי הרחוק ביותר נותרה נקודת-היהדות תמימה ושלמה. כך, אלישע הנביא, ה'רבי' המובהק, אומר לאשה-הנשמה הצועקת "הגידי לי מה יש לך בבית". והאשה, שמצד עצמה חשה ש"אין לשפחתך כל בבית" נזכרת לפתע שעדיין נותר "כי אם אסוך שמן" – "אסוך שמן" שהוא-הוא נקודת עצם הנשמה, כח האמונה שהוא נקודת היהדות (דער פינטלע-איד).
הצדיק מאמין בנו ורומז לנו כי יש בתוכנו "אסוך שמן" נעלם, אך כיצד מגלים אותו ומביאים אותו לידי שימוש?
ראשית, כל לימוד החסידות הוא בעצם פיתוח של נקודת האמונה הנסתרת – גילוי האמונה ואימון בשימוש בה. כך, אדמו"ר הזקן מאריך להסביר בתניא כי בעצם-הנשמה של כל יהודי טמונה מסירות נפש – "יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלקות". אמנם בזמני שגרה אותה נקודה נעלמת, אך ניתן להזכר בה ו'להפעיל' אותה בנקודת המבחן היום-יומיות. גם כאשר הרגשות שלי כבויים, ואני מרגיש שהתורה והמצוות שלי יבשים וריקים מתוכן, ומצד שני חווה במלוא עוצמתה את המשיכה המפתה של היצר הרע – אותה מסירות נפש מאפשרת להתעקש, לעשות 'דווקא', להמשיך בקיום התורה והמצוות ואפילו להאיר אותם באור הגדול של מסירות הנפש (הגדול יותר, "כיתרון האור מן החשך", מהרגש ה'רגיל' של אהבת ה' ויראתו המאיר בתקופות טובות יותר).
אך בעומק יותר, עצם הצעקה על הריחוק מעידה על נקודה של קירוב – רק מי שהיה קרוב ומחובר יכול לחוש את צער הריחוק. ככל שמעמיקים בתחושת הריחוק, ככל שמכירים ללא כחל ושרק בשפלות ובריקנות שלנו, מעוררים גם את נקודת החיבור העצמית שלנו לה', נקודת החיבור ה'חשוכה', שאינה תלויה בשום גילוי והכרה – ומתוך אותו חשך עליון מתגלה "אור חדש". כשאדם מרגיש שהוא התרחק מיעודו, איבד את דרכו ובעצם איבד את תפקידו בעולם, הוא חווה את עצמו כ'מיותר' – 'בשביל מה ירדתי לכאן בכלל?!'. אכן, בזכות החיבור העצמי לה', ההרגשה שאני 'מיותר' הופכת למקור של שחרור, של אנרגיה אין סופית לפעול ללא כל הגדרה וללא כל 'חיכוך' עם המציאות ולבטא את עצם הנשמה בעולם.
