סוגי הטומאות, והטהרה מהן, כתובות בתורה בעיקר בפרשות שמיני, תזריע ומצורע. כתובות שם טומאת שרץ, טומאת יולדת וטומאת זב ומצורע, אבל טומאה אחת לא מופיעה שם: טומאת מת והטהרה ממנה, שמופיעה רק בפרשתינו. אין הכוונה שעד לפרשתינו לא נהגה טומאת מת, שכן בטהרת הלויים כבר השתמשו במי חטאת (במדבר ח, ז), שהם מים עם אפר פרה אדומה, וטומאת מת הוזכרה בפרשת פסח שני "אנחנו טמאים לנפש אדם". אם כן, למה פרשת הטהרה מטומאת מת נכתבה רק בפרשתינו?
בפרשתינו אנחנו עוברים מתחילת דור המדבר ועד לשנה הארבעים במדבר. בתחילת הפרשה כתובה פרשת פרה אדומה שנאמרה בראש חודש ניסן בשנה השניה (גיטין ס), ובהמשך הפרשה כתובים מיתת מרים ואהרן וכיבוש ארצם של סיחון ועוג, שכל זה התרחש בשנה הארבעים.
פרשת הטהרה מטומאת מת היא בעצם הקדמת תרופה למכה: בשנה הארבעים אנחנו הולכים לקראת פטירת מרים ופטירת אהרן ומשה, ובעצם לקראת פטירת כל דור המדבר, והחלפתו בדור הנכנסים לארץ. הדור הקודם מת, והדור הבא צריך להתכונן להחליף אותו, ולשם כך נכתבה כאן פרשה אדומה. פרשת פרשה אדומה מלמדת אותנו איך להתייחס למוות, איך לקום אחריו ולהמשיך הלאה.
ההכנה לדור החדש מתבטאת גם בהבדל בין הכאה לדיבור. משה רבינו הכה בסלע במקום לדבר אליו, ולכן הוא לא יכל להיכנס לארץ עם הדור החדש, כי בשביל שיצמח דור חדש צריך לדבר אליו, כלומר לתת לו להתפתח מתוכו. כפי שחכמינו אומרים שאם משה רבינו היה מדבר אל הסלע בני ישראל היו לומדים ממנו קל וחומר, שאם הסלע שומע לה', קל וחומר שעליהם לשמוע לה' מעצמם, בלי כפיה חיצונית.
בשביל להיכנס לארץ, עם ישראל צריך מנהיג שידריך אותם ויגיד להם מה לעשות, וכמו שאומרים חכמינו שהקדוש ברוך הוא אמר ליהושע בן נון "קח מקל והך על קדקודם". אבל אף על פי שצריך מנהיג, עיקר ההתפתחות של דור חדש מגיעה מתוכו, ולא מכפיה חיצונית, וזה מה שלומדים מפרשת ההכאה בסלע.
המנהיג מכווין את העם ללכת בצורה מסויימת, וזה תמיד מאופיין בכפיה חיצונית. לעומת זאת את הבחירה ואת הכח להתפתח אנחנו מקבלים מה'. ה' סומך עלינו ונותן בנו אמון, והמנהיג מגביל את האמון הזה על מנת להדריך אותנו. המנהיג הוא כמו מקל, וה' הוא כמו דיבור.
המנהיג לא מתחרט על ההנהגה שלו, שהרי משה רבינו בעצמו הכה בסלע בתחילת הדרך (בפרשת בשלח), ולא היה זה חטא. אבל המנהיג רוצה לשדר שכל ההנהגה שלו היא כמו מקל, והדיבור, שהוא האמון, מגיע מה'.
בכך שמשה רבינו כתב את פרשת 'מי מריבה' בתורה, הוא מלמד אותנו איך צריך להתנהג מחנך. על המחנך לשדר שהוא רק המקל, והדיבור והאמון הם מה'. משה רבינו מספר בתורה שה' משתמש בו ובסיפור שלו על מנת לשדר לבני ישראל את האמון בהם ואת הכח, וכך ה' מתקדש. כך משה רבינו משדר לבני ישראל שלא הוא זה שנוטע בהם את האמון ואת הכח להתפתח אלא ה'.
כאשר המחנך משדר למחונך שאת האמון ואת היכולת להתפתח כאישיות עצמאית הוא יכול לקבל רק מה', בכך הוא מקשר את המחונך ישירות לה'. המחנך משדר שהוא יכול להיות רק ה'מקל', רק ההכוונה מבחוץ, והאמון הוא מה'.
לכן ה' אומר למשה רבינו "קח את המטה… ודברתם אל הסלע ונתן מימיו". אם צריך לדבר לסלע, בשביל מה לקחת את המטה? התשובה לכך היא שהמחנך צריך לשדר למחונך שהוא יכול לתת את ההדרכה וההכוונה, את ה'מקל', אבל את האמון, את הדיבור, הוא מקבל מה'.
גם פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו לימוד דומה:
מי חטאת מורכבים משני מרכיבים עיקריים: אפר פרה אדומה ומים חיים. האפר הוא מעשה ידי אדם, שהדליק אש ושרף את הפרה, ולעומת זאת המים החיים הם מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. לא מדובר במים שאדם אסף על ידי כלים, ואפילו לא במי גשמים שאדם אסף על ידי בורות, אלא במים שנוצרו במעבה האדמה על ידי הקדוש ברוך הוא.
על מנת להיטהר מהמוות ומפטירת הדור והקודם ולהמשיך הלאה, עלינו ללמוד שכל מה שהיה בעבר, כל סיפור החיים של האדם, הכל הוא כמו אפר, ואת החיות אנחנו מקבלים מה'. אנחנו לא מתחרטים על העבר, אבל אנחנו גם לא רוצים לחשוב שאת החיות בהווה ובעתיד אנחנו מקבלים ממה שהיה בעבר. את החיות אנחנו מקבלים מה', שמנהיג אותנו בכל דור בצורה חדשה, וזה מה שמאפשר לנו ונותן לנו כח לקום מהאפר ולהתחיל לחיות מחדש.
משה רבינו הוא זה שאומר לנו שסיפור החיים שלנו הוא כמו אפר, והחיות היא מה'. לכן כתוב "ויקחו אליך פרה אדומה", ואמרו חכמינו שלדורות היא קרויה על שמו של משה רבינו. יותר מזה, עד עזרא הסופר השתמשו רק בפרתו של משה רבינו (פרה ג, ה), וגם לאחר מכן בכל פעם ששרפו פרה אדומה הזו על השורף מהאפר של כל הפרות שהיו עד אז (שם א).
משה רבינו אומר שהוא האפר וה' הוא המים, ובכך הוא נעשה לחלק מהטהרה, כשם שהאפר של הפרה האדומה נעשה חלק ממי החטאת. כלומר אף על פי שמשה רבינו לא נכנס לארץ, האפר של הפרה שהוא שרף נכנס איתנו לארץ ונשאר איתנו לדורי דורות. בכך שמשה רבינו אומר על עצמו שהוא האפר הוא נשאר איתנו ומכניס אותנו לארץ, וכמו שאמרו חכמינו ש"צדיקים במיתתם קרואים חיים". בכך שמשה רבינו מתייחס לעצמו כמת, כאפר, בזה עצמו הוא חי ומחיה.
כשם שמשה רבינו אומר שהוא האפר וה' הוא המים, כך הוא אומר שהוא המקל וה' הוא הדיבור. כך פרתו של משה רבינו היא בעצם הקדמת תרופה למכה, ומכינה את הדור החדש להיכנס לארץ.
