ימי ספירת העומר הם תקופת התכוננות וציפיה, כמו המעבר מיציאת מצרים למתן תורה. זו גם תקופה של 'מתח משיחי' בציפיה לגאולה וביאת המשיח[א].
בתקופה זו אנו מתקשרים לשלש דמויות מיוחדות: רבי עקיבא, רבי מאיר ורבי שמעון. תלמידי רבי עקיבא מתו בספירת העומר[ב]; את הילולת רבי מאיר מקובל לציין בי"ד אייר; ורבי שמעון בר יוחאי הוא ה'גיבור' של ל"ג בעומר. אלו שלש דמויות 'משיחיות': רבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, רבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח[ג] ורבי שמעון גילה את סודות התורה והבטיח שזו הדרך למשיח.
נתמקד ברבי עקיבא הרומז ל"עקבות משיח". כך כותב הרמב"ם "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו"[ד] (ומדברי הרמב"ם עולה שעלינו ללמוד מרבי עקיבא לזהות הזדמנות כעין זו ו'להמר' על משיח), וישנה סברא שתלמידי רבי עקיבא שמתו הם לוחמי בר כוכבא שנהרגו במרד[ה]. גם העובדה שתלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה בזה" מתפרשת לאור המתח המשיחי – כל אחד היה בטוח שדרכו לגאולה היא הנכונה ואין בלתה ולא 'הכיל' את הדרכים האחרות.
רבי עקיבא עצמו משלב תהו ותיקון, רצוא ושוב. מצד אחד הוא שואף למות על קידוש השם[ו], עוצמה של תהו, ומאידך הוא מייקר את ערך החיים. הוא "נכנס לפרדס"[ז] מתוך דבקות ובטול, אבל הוא גם יצא בשלום (כיון שבכניסתו ידע שעליו לשמור על הגבול). גם את המתח בין תלמידיו מתקן רבי עקיבא כשהוא מלמד "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"[ח].
בבר כוכבא היתה עוצמה רבה של תהו, ורבי עקיבא "נושא כליו" רצה להכניס את האורות המרובים של התהו בכלים רחבים ומתוקנים של תורה. בסופו של דבר, הנסיון נכשל ונשבר ('שבירת הכלים'), בר כוזבה אכזב כשנקט בדרך של "כחי ועצם ידי"[ט], ואף רבי עקיבא נהרג לבסוף על קידוש השם.
הציונות והמדינה בדורנו הם מעין 'גלגול' של בר כוכבא (דמות נערצת באתוס הציוני). יש לזהות את הניצוץ המשיחי החבוי בתופעות אלו, אך גם ללמוד מן העבר ולא להגיע שוב לשבירה. המפתח הוא לחבר היטב את הציפיה המשיחית עם דמות החכם בתורה, כמו רבי מאיר, מתוך חיבור עמוק לאור של פנימיות התורה שגילה רבי שמעון.
נערך על ידי יוסף פלאי, לפי תיקון המדינה פ"א, וכמטמונים תחפשנה במאמר 'אור ואש בל"ג בעומר'.
[א] מסופר שרבי אברהם המלאך (בנו של המגיד ממעזריטש) אמר לאדמו"ר הזקן שספירת העומר היא זמן מסוגל לגאולה ובקש ממנו לכוון בטבילה במקוה על התגלות מלך המשיח.
[ב] יבמות סב, ב.
[ג] ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג.
[ד] הלכות מלכים פי"א ה"ג. וראה ראב"ד ומפרשים שם.
[ה] והאריך בזה הרב שמואל ישמח שי' במאמרו שנדפס בקובץ אסיף ד.
[ו] ברכות סא, ב "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו".
[ז] חגיגה יד, ב.
[ח] ויקרא יט, יח, ספרא ורש"י.
[ט] ראה ירושלמי תענית פ"ד ה"ה.
פורסם לראשונה בחוברת "נפלאות"
