לכל חברה ותרבות יש את הגיבורים שלה. דמויות מופת שמעריצים ומחקים, עליהם כותבים ספרים ומחזות, מדברים בתנועת הנוער, ומספרים לילדים לפני השינה. מי באמת הגיבורים שלנו, עם ישראל?
ביהדות המסורתית הותיקה, זו שעברה דורות רבים של גלות, יש מקום מכובד לדמות של הצדיק. כמה סיפורי צדיקים יש לנו, על אנשים גדולים שהקדישו את חייהם לתורה ועבודת ה', בעלי מדות טובות שהיו כתובת לכל נדכא, פעלו ישועות בכוח תפילתם וקדושתם.
אבל בדורות האחרונים נוצרה קבוצה גדולה בעם ישראל שלא-כל-כך אהבה את דמות הצדיק. הוא נראה לה משהו שמשדר מסכנות (נעבעך) וגלותיות. כמובן, אם מורדים בעולם התורה הישן, מזלזלים בדמויות שמייצגות אותו. במקום זה, הרוח הציונית העלתה על נס את דמות הגיבור, כמו המכבים שקמו בעוז ובגבורה להילחם באימפריה היוונית והביאו לעצמאות.
כך נוצר פירוד לכאורה: היהודי החרדי מספר לילדיו על הצדיק שחי ברוסיה, ואומר לו 'תהיה צדיק', והיהודי המכונה חילוני מספר לילדיו על גיבורי החרות הארץ-ישראלים (היום כבר מספרים על גיבורי-על נטולי זהות. אבל זה כבר סיפור אחר...). איך נאחד את הסיפורים?
האמת היא שהעסק מורכב יותר. הרי בשלל הדמויות של עם ישראל במשך הדורות יש גם 'גיבורים' וגם 'צדיקים'. יותר נכון כל היהודים הגדולים היו גם גיבורים וגם צדיקים, השאלה רק איזה צד בלט יותר. הנה למשל משה רבינו: אפשר להגדיר אותו צדיק, נביא בדרגה הגבוהה ביותר ונותן התורה, אבל האם לא היה גיבור? הרי הצעד הראשון שלו היה להכות את המצרי הנוגש. והנה דוד המלך: הוא נתפס בוודאי כגיבור, אבל האם לא היה צדיק? כזה שנפשו העדינה משתפכת במזמורי תהלים... בכל זאת, באופן כללי, הדמויות של התנ"ך נתפסות כגיבורים, והדמויות של חכמי ישראל אחרי התנ"ך נתפסות כצדיקים.
ועכשיו לחנוכה. בסופו של דבר, קשה להחליט האם החשמונאים יותר גיבורים או יותר צדיקים. הרי הם כהנים מיוחסים שנלחמים על האפשרות לקיים תורה ומצוות בזמן של כפיה יוונית אנטי-דתית, הם קנאים לערכי הקדושה והצניעות, השבת והמקדש. אבל הם גם לוחמים נועזים וגיבורים, מובילי מלחמת חרות בארץ המולדת. בקיצור, החשמונאי הוא דמות מופת של גיבור-צדיק, כמו שאומר הרמז היפה בגימטריא: גבור ועוד צדיק שוה חשמונאי.
חנוכה הוא הזמן הטוב ביותר להזדהות עם דמות המופת שיש לה שתי פנים משלימות, צדיק שהוא גבור, גבור שהוא צדיק. להיות צדיק לא אומר להיות מסכן ונרדף, ולהיות גבור לא אומר להיות שחצן ומתגאה בכוחו. הצדקות מעדנת את הגבורה, לדעת שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא רק מה שה' נתן לי. והגבורה מחזקת את הצדקות, שלא תהיה נרפית ומפסידה. יהי רצון שיקומו לנו חשמונאים צעירים, גבורים וצדיקים, שיובילו את העם לחרות קדושה.
מתוך עלון 'התחדשות' מתורתו של הרב יצחק גינזבורג
