בדרך כלל נתפסת הצניעות כמושג חיצוני, המתבטא בעיקר בלבושו של האדם. אמנם כאשר אנו מעמיקים אנו מגלים כי ישנם רבדים רבים לצניעות, כאשר צניעות הלבוש היא אחד הרבדים החיצוניים ביותר.
מכיון שצניעות הלבוש היא התחום הכי 'מדיד' והכי קל לבדיקה חיצונית נוטים להתעסק בו, אך הצניעות האמיתית מתחילה מפנים הנפש, ומשם בוקעת החוצה להשפיע על ההתנהגות החיצונית ועל הלבוש. ברור כי קל יותר לשנות לבוש מאשר לשנות דפוסי התנהגות וחשיבה, אך מכיון שעיקר הצניעות מקומה דווקא בפנים עלינו לעסוק בשינוי הפנימי והיותר משמעותי.
יכולים אנו לבטא את הדברים באופן הבא: הצניעות עצמה היא מושג פנימי ואינטימי, ולכן בעצמהמצטנעתומסתתרת בפנים הנפש. העיסוק בצניעות הלבוש, לפיכך, הוא עצמו עיסוק בצד החיצוני של הצניעות, או במלים אחרות, בצד ה"לא צנוע" שלה. הצניעות מטבעה נמצאת במהלכים הפנימיים והמוצנעים של הנפש, כאשר הצניעות החיצונית נועדה אך לבטא את עצם הצניעות המוסתרת, ובעצם להוסיף כיסוי על כיסוי.
הפסוק העיקרי של הצניעות בתנ"ך הוא "…והצנע לכת עם א-להיך"[א]. פסוק זה מכיל שלושה חלקים שעליהם אמרו חז"ל כי הם בעצם תמצות התורה לשלוש נקודות עיקריות ("בא מיכה והעמידן על שלוש"[ב]): "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' אלהיך דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך". פסוק זה יהיה בשבילנו המפתח להבנת סוד הצניעות.
בפשט הפסוק אנו מגלים כי עיקר הצניעות מתבטאת בהליכה – "והצנע לכת". רמז לדבר יכולים אנו למצוא כבר במילה "הצנע" עצמה: המילה "הצנע" מתחלקת ל"ה-צ'" – כלומר, הצדיק – "נע". המילה "הצנע" רומזת לכך שהצניעות מתבטאת בדרך תנועתו-הליכתו שלהצדיק.
אכן, ההליכה היא המצוה הראשונה בה נצטווה היהודי הראשון: "לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"[ג]. היכן מתבטאת הצניעות בהליכה זו? ה' אומר לאברהם שהליכתו תהיה 'לו' – "לךלְךָ" – כלומר פנימית ומוסתרת, הליכה הגלויה לעצמו בלבד. יתרה מכך, האותיות שמשמעותן הליכה, "לֶךְ", זהות לאותיות המבטאות את הפרטיות והצניעות שבהליכה, "לְךָ", דבר המבטא עד כמה הצניעות היא חלק עצמי ובלתי נפרד מן ההליכה.
ההליכה הינה פנימית ועצמית יותר לאדם מן הלבוש, אותו הוא פושט ולובש ואינו שייך אליו בעצם כלל. אמנם, אנו יודעים כי כאשר אנו עוסקים בהשתלשלות של רבדים זה תחת זה עלינו לדעת כי הרובד התחתון הוא "משל" לרובד העליון ממנו הוא משתלשל. גם ההליכה רומזת לנו אל כחות פנימיים יותר בהם צריך לבוא לידי ביטוי שורש ענין הצניעות.
הצניעות שבהליכה היא ביטויה של הצניעות בכחות המעשה של האדם. אנו יודעים כי בכלל יש לנפש האדם שלוש דרכי התבטאות עיקריות (בלשון החסידות: שלושת לבושי הנפש) –מחשבה,דיבורומעשה. דרך הביטוי החיצונית ביותר של נפש האדם היא המעשה, אך היא משתלשלת מן הדיבור והמחשבה.
הצניעות בהליכה רומזת לנו איפוא גם על צניעות הראויה להיות בדיבור(אשר עצמו נמשל לפעמים להליכה בתנ"ך – "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ"[ד]). ישנה צניעות המתבטאת בדיבורים ה"רצים" מן הפה. הדיבור הזורם מן הפה באופן ספונטאני מבטא את תת-המודע של נפש האדם (כידוע גם בפסיכולוגיה של ימינו). הצניעות שבנפש איננה נמדדת רק בדימוי העצמי המודע, אלא גם ובעיקר היא אבן-בוחן לעומקים הלא-מודעים של הנפש.
עוד למעלה מן הדיבור קיימת הצניעות שבמחשבה. גם המחשבה "הולכת" – "המחשבה משוטטת תמיד"[ה]: מחשבתו של האדם משוטטת באופן ספונטאני, ללא הדרכה מודעת, בכל עת. בהילוכה של המחשבה ניכר אם האדם צנוע באופן פנימי. כאשר המחשבה הפנימית הינה צנועה, גם הדיבור הספונטאני הוא צנוע, ואז גם ההליכה הפיזית היא צנועה ואינה מושכת תשומת לב.
עד כה דנו במושג הצניעות וברבדים בהם מופיעה הצניעות בנפש, אך עדיין עלינו לברר מהי צניעות זו. מהי משמעותה של מידת הצניעות בכלל, ושל צניעות המחשבה בפרט? לשם בירור זה נעמוד על ההבדל בין משמעותה של המילה "צניעות" לבין מילה אשר בדרך כלל נשמעת לנו כנרדפת לה – "ענוה".
מוסבר כי הענו הוא זה אשר עוסק במעשים טובים לרוב, ואף על פי כן אינו מחזיק טובה לעצמו. הענו מודע להיותו פעיל כל הזמן ואף על פי כן אינו "טופח לעצמו על השכם". המודעות הכללית של הענו היא מודעות של ביטול עצמו – הוא חש את קיום עצמו, אך הוא מזכיר לעצמו בכל עת "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ומתוך כך הוא זוקף לזכות ה' את מעשיו ואינו מחזיק טובה לעצמו. לשון אחר: הענו מודע מאוד לעצמו ולמעשיו, אך הוא עמל ביותר לתקן מודעות זו ולקיים בעצמו "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[ו].
לעומת הענו הטורחת לבטל את חלק האדם במעשיו,הצנוע אינו חושב כלל על עצמו. המודעות של הצנוע היא מודעות של עיסוק במעשה ולא בעושה, כלומר: האדם הצנוע אינו חש כי ה' עושה דרכו ואין לו צורך לבטל את הנוכחות של עצמו. האדם הצנוע פשוט אינו מודע לעצמו, ומבחינת תודעתו איננו נמצא כלל בענין.
שרשה של מודעות זו היא הדבקות השלמה בה', והעיסוק המלא ללא כל 'הסתייגויות' נפשיות – הסתייגויות אשר נותנות פנאי נפשי לעיסוק העצמי במקום במעשה. כאשר אדם שקוע כולו בדבקות אלקית, במעשה מצוה או בגמילות חסד הוא יכול להגיע להסחת הדעת מעצמו.
דוגמה לדבר יכולים אנו להביא מהסבר החסידות בנוגע ליום צום. "צום" הוא מלשון "צמצום", כלומר: מטרתו של הצום היא לצמצם את הישות האנוכית של האדם, להקריב חלק מ"חלבו ודמו" לפני הקב"ה. החסידות מסבירה כי ישנן שבע מדרגות של צום, אשר העליונה מביניהן (מבחינת תיקון נפשו של עובד ה') היא צום שאינו מכוון – כאשר האדם עוסק בעבודת ה' ולפתע מגלה כי עבר היום והוא שכח מלאכול. צום שכזה הוא צום של הסחת הדעת לגמרי מעצמי, ולא רק של צמצום ו'הכחשת' המודעות העצמית הקיימת.
ככלל, יכולים אנו לחלק כי עבודת הענוה שייכת יותר אל הגברים ואילו עבודת הצניעות שייכת יותר אל הנשים (כאשר כל אחד ואחת חייבים לכלול בתוכם גם את עבודת המין השני).
התואר ענו כתואר שיא ניתן למשה רבינו – "והאישמשה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[ז]. למרות שמשה רבינו הוא הדוגמה לשיא הענוה, ובכלל לשיא ההישגים האנושיים (עד שנקרא "'אישהאלהים' – מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלהים"), לא מופיע לגביו התואר צנוע. לעומת זאת, התואר העיקרי בחז"ל לאשהכשרה וצדיקה הוא "אשהצנועה", כאשר מידת הצניעות נעלית אצלה ממידת הענוה.
הגבר בטבעו הוא 'כובש', הוא מנסה לפעול וליזום בתוך המציאות מתוך מודעות תמידית לכח המפעם בו. מכיון שכך, התיקון העיקרי אליו עליו להגיע הוא ענוה – הוא יכול וצריך לזקוף את מעשיו וכוחותיו לה' יתברך. לעומת זאת, לנשים יש יכולת לעסוק במסירות כזו בתחומן – אשר בדרך כלל הוא פנימי ואין הוא מצריך הפגנת כח כלפי המציאות החיצונית, ודוק – עד שתגענה להיסח דעת מקיומן שלהן.
על נשים נאמר "נשים דעתן קלה". לפי החסידות, אחד הפירושים של ביטוי זה הוא שדעתן של הנשים קלה להיות מוסחת מן המודעות העצמית ולעסוק אך ורק בעצם המעשים הנצרכים.
מחד יש בדבר זה מעין שבירת הטבע הנשי אשר, יותר מן הגברים, נוטה להסתכל במראה, וכביכול לראות 'מי אני'. אך מצד שני הדברים מתאימים ביותר עם השורש העליון ביותר למציאותה של האשה על פי הקבלה. כתוב כי שרשה של ספירת המלכות (המסמלת את האשה) הוא ב'ראש העליון' של ספירת הכתר, שנקרא"רישא דלא ידע ולא אתידע"(או בקיצור,רדל"א). ביטוי זה פירושו "הראש שאינו יודע [את עצמו ואת החבוי בקרבו] ואינו נודע [לאחרים]" – כאשר האדם אינו מודע לעצמו הוא גם 'נעלם' מעיני אחרים. שורש זה שבכתר הוא שיא הצניעות אשר בה מאופינות הנשים.
בכחות הנפש, הכח המאפיין את הרדל"א הוא כח האמונה. גם האמונה מסמלת מצב של צניעות – שפירושה העלמות והתעלמות מן העצמי – בנפש. האמונה, מעצם הגדרתה, מתפשטת מכל הכחות המודעים והמורגשים שבנפש, ובכך מבטלת את כל כלי השיפוט וקני המידה שלה, ומשליכה את עצמה במסירות גמורה 'על' יעד האמונה, ללא כל בדיקה של ההתיחסות האישית המודעת אל הנושא.
כח האמונה בנפש, הראש העליון שבכתר, הוא העליון במערכת הספירות והפנימי והעצמי מבין כחות הנפש. כך יכולים אנו להבין כי הפירוש של "כל כבודה בת מלך פנימה"[ח]הוא ששרשה של כל בת ישראל – "בת מלך" – הוא השרש הפנימי והעליון ביותר. משורש זה משתלשלת למטה מידת הצניעות – "כל כבודה בת מלך פנימה", כפשוטו.
אחד הרמזים החשובים לכוחם של עם ישראל בתחום הצניעות הוא הגימטריא של השםישראל, העולהרואה ואינו נראה. הביטוי "רואה ואינו נראה" מבטא את שיא הצניעות האפשרית, כאילו אנו אומרים: ה' הוא הצנוע ביותר, אשר למרות ש"מלוא כל הארץ כבודו"[ט]ושהוא רואה הכל – "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ"[י], אין אנו רואים את נוכחותו בראיה הפשוטה והתמידית.
כח זה מבטא את אידיאל הצניעות, וממנו יכולים אנו ללמוד על המגמה אליה שואפת הצניעות האמיתית. כח ה"אינו נראה" שייך בעיקר לאשה, בעוד כח ה"רואה" שייך בעיקר לאיש. כל הביטוי מלמד על כחם של ישראל – אשר בכללם יש את כח זה במלואו, אך אנו יודעים גם כי בכל ביטוי יש צד זכרי וצד נקבי, ובביטוי זה ברור כי הצד הגברי הוא הצד הרואה את המציאות ומעונין לכבוש אותו, ואילו הצד הנשי הוא הצד הצנוע והנעלם, אשר גם כאשר הוא רואה, אין הוא נראה.
ברור כי עיקר החידוש שבביטוי "רואה ואינו נראה" הוא בצד ה"אינו נראה". הראיה נמצאת ומוכרת לנו במימד הטבעי –טביעת העין היא אחד הכחות הצפויים לנו אצל כל אדם. לעומת זאת הכח שלא להראות הוא כח פלאי, ה"אינו נראה" הוא נס, והוא בא משרשה הנעלה של האשה – האמונה הפשוטה, כפי שהוסבר לעיל. היכולת של האשה שלא להיראות לעצמה – להשקיע את כל כולה במעשיה ללא עצירה לבדיקת תדמיתה – היא נס כזה, אשר גורם לנס של "אינה נראית" גם ביחס לזולת.
[א]מיכה ו, ח.
[ב]מכות כד, א.
[ג]בראשית יב, א.
[ד]תהלים עג, ט.
[ה]עבודת הקודש ב, ז.
[ו]משנה אבות ג, ז.
[ז]במדבר יב, ג.
[ח]תהלים מה, יד.
[ט]ישעיהו ו, ג.
[י]זכריה ד, י.
