אדמו"ר הזקן אומר:
והנה אחרי הדברים והאמת האלה, כל משכיל על דבר יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל, המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש.
כלומר: אחרי שלמדנו בפרק ב' שמה שמהווה את המציאות זה הדיבור של ה', וזה יותר מאשר קריעת ים סוף, כלומר שזה לא כמו הים שהוא קיים ויש רוח שכל הזמן גורמת שהוא לא יחזור לטבעו שיהיו המים ניגרים, זה הרבה יותר מזה. בריאת העולם זה שהקב"ה כביכול צריך כל הזמן לברוא אותו כדי שהוא יהיה קיים. והמשל לזה, כמו שאמרנו, זה משל של דיבור או של מחשבה (על משל הדיבור הוא מדבר בפרק א', על משל המחשבה הוא מדבר במקומות אחרים), שכשאדם חושב, אם לרגע אחד הוא לא יחשוב, הדבר שהוא חושב עליו לא קיים, וגם כשאדם מדבר בעצם הוא לא מרגיש שיש קיום לדבר מצד עצמו, אלא כל מה שקיים זה רק צד הדיבור שלו. הוא מדבר על משהו קיים.
אומר אדמו"ר הזקן: אם אני אומר שמה שמקיים את הדבר זה הדיבור או המחשבה של ה' את הדבר – זה מה שמהווה אותו – ממילא, ממוצא הדבר נלמד שבעצם העולם הוא לא נברא יש מאין, אלא הוא בעצם אין מיש לגבי היש שברא אותו, לגבי הקב"ה שברא אותו. כלומר, הקב"ה ברא אותו, וכל מה שיש בו זה רק מה שהקב"ה מקיים את הדבר – נמצא שאין פה דבר שהוא קיים מצד עצמו, אלא כל הקיום זה רק מה שה' מקיים. אם כל מה שקיים זה רק מה שה' מקיים, ואין דבר נוסף על הדיבור של ה' – זה לא שמהדיבור של ה' יצא משהו, אלא כל מה שקיים זה רק מה שה' מדבר – יוצא שאין פה איזשהו דבר נפרד שאותו ה' מקיים, אלא כל מה שקיים זה רק הדיבור של ה', ולגבי ה' אין משהו חוץ ממנו, אין דבר נפרד, ובעצם הכל זה רק ה', היש שמהווה – "היש" כאן זה כינוי לקב"ה – את מה הוא מהווה? את מה שהוא בעצם אין, הוא לא משהו אחר, הוא לא דבר נוסף.
כלומר: אם אני מסתכל על המציאות כמו שאני מכיר אותה, כמו שאני רואה אותה – אני רואה מציאות, ואני יכול לדבר על הקב"ה. זה נראה לי שני דברים נפרדים. אם אני מבין שבגלל שהעולם הוא נברא יש מאין אז אין פה שום דבר מעצמו, אלא כל מה שקיים בו זה רק מה שה' מקיים אותו – נמצא שכל מה שקיים זה רק ה', אין דבר נוסף עליו. ואם אין דבר נוסף עליו, נמצא שבעצם כל מה שקיים הוא אין, הוא לא קיים. אין משהו נוסף על ה'.
כך גם מופיע בפרק כ"א ב"ליקוטי אמרים", שם כותב אדמו"ר הזקן: והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם, שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה; אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס-ושלום, כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיניה. כלומר, שיש הבדל בין המציאות הגשמית כפי שאני רואה אותה לבין איך שאני מצייר מה הכוונה שהקב"ה ברא יש מאין ואני אומר שאין דבר חוץ ממנו. אם אין דבר חוץ ממנו, פירושו של דבר שכל המציאות היא אין.
המשל הזה, שאנחנו כל הזמן מדברים עליו, שהוא משל של דיבור, בעצם מופיע גם בפרק כ', גם בפרק כ"א וגם בפרק כ"ב בתניא, ואדמו"ר הזקן עכשיו, בשער היחוד והאמונה, רוצה לפתח את הדבר הזה, מה המשמעות של הדבר הזה.
בשורות שלמדנו עד עכשיו, בעיקר מה שהוא הסביר זה לגבי המושגים יש מאין. כלומר שאם אני אומר שדבר שהוא נברא יש מאין בעצם האין מקיים אותו כל הזמן ואין לו כל קיום מבלעדי מה שמקיים אותו כי הוא נברא יש מאין, אז אין לו שום מציאות חוץ ממה שמהווה אותו – אם זה באמת ככה, נמצא שמצד המהווה הוא לא עשה משהו שהוא באמת חיצוני לו, אלא הכל זה רק הוא בעצמו. נמצא שאין פה איזה משהו שקיים חוץ ממנו. ולכן, במקום שנגיד שהמילים הן "יש מאין", בעצם המילים צריכות להיות הפוכות – "אין מיש". זה מה שהוא הסביר עד עכשיו.
עכשיו הוא חוזר למשל של הדיבור, שבעצם המשל הזה של הדיבור הוא משל שהתורה משתמשת בו. הקב"ה אמר את המאמרות, ומזה נברא העולם. אנחנו קוראים לזה משל, אבל בעצם זה מה שכתוב בתורה. ככה הקב"ה ברא את העולם.
אז אומר אדמו"ר הזקן שהכל "נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל". כלומר, מה זה "רוח פיו שבנפעל"? יש את "הפועל", זה הקב"ה; ויש את "רוח פיו שבנפעל", זה שכשאני מדבר יוצאת כאילו רוח, ורוח הפה שלי היא זו שמתלבשת בתוך הנפעל. אבל כמו שכבר קראנו מקודם, בפרק כ"א, הוא מסביר שכאשר האדם מדבר, "הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו, מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה [שהוא האדם עצמו], אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס-ושלום, כי אין דבר חוץ ממנו". כלומר שאם אני מסתכל על הבריאה שהיא יש מאין – ואני הסברתי שמה זה יש מאין? הכוונה בעצם שאין למציאות מצד עצמה שום כח ולכן באמת-באמת רק המהווה אותה הוא זה שקיים והיא מצד עצמה אין לה קיום, וכל מה שקיים בה זה בעצם רק המהווה בעצמו – אז כשאני חוזר עכשיו למשל הדיבור אני בעצם רוצה להגיד ש"רוח פיו שבנפעל", שאצל האדם היא יוצאת ממנו, אצל הקב"ה אין דבר כזה "רוח פיו" שיוצאת ממנו. זה מה שהוא אמר "כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש". למה? כי אני, בשביל הדיבור, משתמש באוויר ובגוף שלי, שהם לא חלק מעצם האישיות שלי; ואילו הקב"ה הוא משתמש, כביכול, במשהו שהוא לא חוץ ממנו. נמצא שאין שום דבר שהוא חוץ ממנו. ואם אני אומר שבעצם כל מה שקיים בחוץ זה רק הוא – יוצא שאין שום דבר, הכל זה "אין מיש" – "נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש".
עכשיו יש קושיא:
ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו ליש וממשות, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כח ה' ורוח פיו שבנברא.
כלומר: אנחנו לא רואים את הקב"ה, לא רואים את ה"רוח פיו", כלומר את מה שבאמת מהווה את הדבר, שהוא בעצם הדבר בעצמו. את המהווה אנחנו לא רואים, אנחנו רואים רק כאילו את זה שהתהווה משהו, בלי לראות שזה בכלל התהווה ממשהו.
אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, מאחר שמבלעדי הרוחניות היה אין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית ממש.
כלומר: יש הבדל בין הדיבור איך שאנחנו רגילים לדיבור איך שהוא אצל ה'. שני הבדלים חשובים יש פה: הבדל אחד זה שכשאני מדבר, אני מדבר על כל מיני דברים קיימים, כמו שכתוב על האדם הראשון שהוא קורא שמות, הוא לא מהווה על ידי השמות האלה את הדברים, אלא הוא לוקח דברים קיימים וקורא להם בשמות – זה הבדל אחד. הבדל שני זה מה שאדמו"ר הזקן כותב בפרק כ"א בתניא, שהרוח אצל הקב"ה היא גם לא דבר חוץ ממנו, לא כמו אצלנו שהיא חוץ מאיתנו – הרוח היא לא חלק מהאישיות שלנו – אדמו"ר הזקן מדגיש פה בעיקר את החלק השני עכשיו: לא ניתנה לנו רשות לראות את החיות והרוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה', כי אם הייתי רואה את זה לא הייתי רואה את הגשמיות של הנברא.
כלומר: כשאני מסתכל על העולם, העולם נראה לי גשמי, נראה לי חומרי, נראה לי ממשי. כשאני מנסה להבין את המשל של דיבור, אני לא רואה שמדיבור יכול לקרות משהו ממשי. דיבור, או שהוא רוח שכבר קיימת ואני לא ממציא אותה על ידי דיבורי, או שאני מדבר על איזושהי מציאות, וגם היא קיימת, ואני רק מדבר על המציאות הקיימת. אבל אם אני הסברתי מקודם שה', על ידי הדיבור שלו, הוא ברא משהו – לא רק שהוא ברא, הוא ברא משהו וכל מה שקיים זה רק מה שה' דיבר – אם הייתי רואה את כח הדיבור עצמו, לא הייתי רואה בו את הממשות. כי מה זו ממשות בשבילנו? כמו מה שאנחנו אומרים שיש דבר שהוא קיים, אני לא רואה את המהווה שלו, הוא קיים מצד עצמו כאילו מאז ומעולם, כאילו הוא לא צריך שמישהו יברא אותו בכלל. וכשאני מדבר, אני מדבר עליו.
אבל אם הסברתי שדיבור של ה' הוא שונה מהדיבור שלנו, כי הדיבור של ה' הוא המהווה את הדבר, וכשאני אומר "הוא מהווה את הדבר" פירושו של דבר שהוא יש מאין, כלומר שאין פה איזה משהו שקיים אחרי שאני דיברתי אותו, אלא כל מה שקיים זה רק מה שאני מקיים את הדבר, נמצא שאם הייתי רואה את מה שאני מהווה – את ההיווי של הדבר, את זה שה' מהווה את הדבר – לא הייתי רואה בכלל את הדבר.
כלומר, לא כמו הדיבור שלנו. בדיבור שלנו, הדבר קיים גם אם אני מדבר על הדבר וגם אם אני לא מדבר על הדבר. יכול להיות שאם אני לא מדבר אני לא שם לב אליו ואחרי שדיברתי אני כן שם לב אליו, אבל הוא קיים גם אם אני אדבר וגם אם אני לא אדבר. לעומת זה, אם אני הסברתי ש'לדבר' אצל הקב"ה זה 'להוות את הדבר', ו'להוות את הדבר' פירושו של דבר שאין משהו חיצוני לה' שמתהווה, אלא הכל זה רק מה שה' מהווה את הדבר – נמצא שאם הייתי רואה את המהווה, לא הייתי רואה את הדבר בכלל.
והרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהוה אותו. אם-כן, אפס בלעדו באמת.
כלומר, אם כן, יוצא שבאמת-באמת "אפס בלעדו". אין שום דבר חוץ ממה שה' מהווה את הדבר, חוץ ממה שה' בעצם מהווה ומדבר, וזה לא שהוא מדבר על משהו שקיים, אלא רק יש את מה שה' מהווה ומדבר. אז נמצא שהוא אין לגמרי. אין מציאות. כמו שאמרנו קודם שכשאני אומר "יש מאין" פירושו של דבר שהוא לא "יש מאין", אלא באמת-באמת הוא "אין מיש", כי כל הזמן אין בו אלא מה שמהווה אותו, ואם אין בו אלא מה שמהווה אותו אז אין משהו נוסף על המהווה, ואז יוצא שהוא אין ואפס לגבי המהווה, אי אפשר להתייחס אליו בנפרד.
נעשה עוד פעם סיכום: מצד אחד, הקב"ה ברא את העולם על ידי דיבור, כמו שכתוב "בעשרה מאמרות נברא העולם", כמו שכתוב במעשה בראשית "ויאמר אלקים" – ככה ה' ברא את העולם. אבל צריך לשים לב שיש שני חילוקים בין הדיבור שלנו לדיבור של הקב"ה.
החילוק שבעיקר מדובר עליו פה זה שכשאנחנו מדברים, אנחנו מדברים על משהו שכבר קיים; ואילו כשהקב"ה מדבר, זה מה שגורם את הדבר. החילוק השני זה שגם כשאנחנו מדברים, יש לנו רוח שיוצאת מהפה שלנו שהיא לא האישיות שלנו, היא דבר נוסף על האישיות שלנו. לכן זה דבר העומד בפני עצמו; אבל מצד הקב"ה, כשהוא מדבר, "רוח פיו" זה גם חלק ממנו. הכל זה רק מה שהוא בעצמו עושה. ממילא אני יכול להבין שזה הפשט "יש מאין". כלומר, כשאני אומר "יש מאין", אין ב"יש" שום דבר חוץ ממה שמהווה אותו. אם כך יוצא שמי שמהווה אותו הוא זה שקיים, ואין פה שום דבר נוסף עליו, ולכן יותר מוצדק לומר "אין מיש" מאשר "יש מאין".
לכל שיעורי הרב יצחק שפירא על התניא היומי - שער היחוד והאמונה >>
