אתמול למדנו שבסדר הרגיל והטוב שהיה בזמן בית המקדש היתה השפעה ישירה (בדוגמת הבל של נפיחה) מה' אלינו.
אך בזמן החורבן הסדר השתנה, השכינה בגלות וכל ההשפעה שהיא משפיעה ליהודים היא דרך קליפת נוגה, מהמקור ממנו העולם חי, דרך מזלות ושרים. חשוב לציין שגם עכשיו, כשההשפעה לנפש האלוקית היא דרך קליפת נוגה כמו כל הנבראים, אין הכוונה שאין הבדל בנשמה בין יהודי לגוי, החיות שה' משפיע לנו היא עדיין החיות הפנימית-ההבל העליון-ה' תתאה של שם הוי' שממנה חיינו כל הזמן, רק שעכשיו החיות משתלשלת דרך קליפת נוגה ולא מגיעה ישירות. ההבדל הוא: שפחות רואים את הקשר הישיר עם ה' אך ההשפעה עצמה עדיין ממקור גבוה יותר.
עד כאן אמרנו שהאלוקות יורדת לקליפת נוגה, אך אנחנו צריכים להסביר איך האלוקות מסתדרת עם מי שחוטא שהוא נמצא במקום יותר נמוך-בג' קליפות הטמאות לגמרי, כמו שכתוב בזוהר שכאשר אדם עובר עבירה הוא מקבל את כל חיותו מהיכלות הטומאה וכאשר הוא עושה מעשים טובים הוא מקבל את חיותו מהקדושה עצמה (גם בזמן הגלות כשכל ההשפעה היא דרך קליפת נוגה עדיין כשעושים מעשים טובים מורגש האלוקות שמלובשת בנוגה בחוזקה).
התירוץ הוא - שכיוון שהאלוקות כבר רגילה לקליפת נוגה וקליפת נוגה היא זאת שמשפיעה לטומאה (בכך שנותנת מקום לרע) אז המרחק הוא לא כל כך גדול והנפש האלוקית לא נכרתת מזה.
בכך תירצנו למה היום בזמן הגלות גם מי שעובר בעבירה שחייבים עליה כרת לא מת מוקדם.
מחר נסביר עוד יותר את היחס של החוטא לקליפות ונסביר מה עושה התשובה.
