אתמול למדנו שבזמן הגלות, ההשפעה מהאלוקות נמשכת לגלות לתוך הקליפות, ודרכן אנחנו מקבלים את השפע והחיות.
כזכור, בתניא היומי של כ"ב תמוז, המשלנו את ההשפעה הזו לחבל שמשתלשל מה' עד אלינו. היום מגיע עוד שלב במשל. כאן אותו חבל נמשך יותר למטה, לתוך הקליפות, ומכיוון שבצד אחד מושכים את החבל למטה - כי בעשיית החטא הנשמה נכנסת לתוך הקליפות - כך גם הצד השני נמשך, גם הה' תתאה (של שם הוי' שמחיה את העולמות) יורדת ונמשכת לתוך הקליפות בעשיית החטא, וכך, על ידי זה שמגיע לקליפות אור ומדריגה מאוד גבוהים,הקליפות מקבלות הרבה חיות.
בהמשך, כיוון שהיהודי שעובר את העבירה הוא זה שמשפיע את החיות לקליפות, אזי הקליפות - בתור 'הכרת הטוב' - נותנות לו הרבה שפע. מה שמסביר את העובדה שלרשעים יש גם, ובעיקר, חיים טובים, ולכן נאמר דווקא על זמן הגלות "אין בידינו לא משלוות הרשעים...", כי דווקא בגלות יכול להיות מצב בו יש 'שלוות הרשעים' (ובכל זאת - "אין בידינו", כי איננו רשעים עד כדי כך).
מה קורה כשהאדם עושה תשובה על מעשיו? הוא מחזיר את ההשפעה של הה' תתאה למקורה בשם הוי' שלא תהיה בגלות בתוך הקליפות, וזהו פירוש הזוהר שתשובה תתאה הכוונה ש'תשוב ה' תתאה'.
בפרשת ניצבים כתוב שאחרי הגלות בני ישראל יעשו תשובה, ועל זה כתוב "ושב ה' אלוקיך את שבותך", כלומר, שלא רק שעם ישראל יחזור למקומו אלא גם ה' יחזור איתו. ולפי מה שאמרנו - שבתשובה ההשפעה האלוקית עצמה חוזרת למקומה - הפסוק ממש מובן, ה' בעצמו חוזר איתנו.
עד עכשיו הסברנו מה קורה כשעושים תשובה תתאה, ובפרק הבא בע"ה נסביר איך עושים תשובה תתאה.
