היום נלמד פרק נוסף, פרק רביעי, מאיגרת כ"ו באגרת הקודש, בה מתמודד בעל התניא עם הטענה שביקשה לומר כי לעתיד לבוא תילמד רק פנימיות התורה ולא יילמדו עוד את תורת הנגלה. בעל התניא שולל את הטענה הזו, המסתמכת לכאורה על דברי הזהר הקדוש וחז"ל.
אתמול סיימנו להפריך את ההבנה לכאורה בדברי הזהר לפיה הלכות איסור והיתר (החלק 'הנגלה') שורשם מ'עץ הדעת' שקשור גם לקליפה. כעת ברור שכל התורה קדושה לגמרי ללא הבדל בין הלכות לסודות וייחודים.
אם כך, מהו ההסבר הנכון בדברי הזוהר? הרי הזוהר כותב במפורש ש'עץ הדעת' הוא איסור והיתר, טומאה וטהרה?
בשביל להבין את דברי הזהר, עלינו לשים לב בחילוק שבין החפצים עצמם לבין ההלכות הנוגעות אליהם.
החפצים עצמם (הגשמיות) מגיעים מ'עץ הדעת טוב ורע'. לכן יש חפצים טובים ויש חפצים רעים, יש חפצים שיכולים לעלות לקדושה ויש חפצים שאינם יכולים להיכלל בקדושה. הדברים ה'אסורים' אינם יכולים לעלות לקדושה כיוון שהם 'אסורים' וקשורים בתוך הקליפה. לעומתם, הדברים ה'מותרים' יכולים לעלות לקדושה כיוון שאצלם החיבור והקשר לקליפה הוא 'מותר' (מלשון משוחרר).
יוצא אם כך, שכאשר אדם משתמש בכוח שקיבל מגשמיות 'מותרת' לצורך הקדושה (לדוגמה: תפילה או לימוד), אזי הוא מכליל ומעלה את אותם חפצים גשמיים לקדושה. כך הוא ביום חול. אולם בשבת קודש, השימוש בגשמיות, אפילו בלי לימוד או תפילה, מעלה את הגשמיות לקדושה כיוון שבאמצעותם הוא מענג את השבת. יש רק אפשרות אחת שבה אוכל שאינו כשר יעלה גם הוא לקדושה, והיא במקרה של פיקוח נפש. במצב כזה 'מותר' לו לאכול גם אוכל לא כשר ולכן הוא יכול לעלות לקדושה.
בשונה מהחפצים עצמם (בהם יש שיכולים לעלות לקדושה, ויש שאינם יכולים לעלות לקדושה), התורה עצמה, שמלמדת על אותם חפצים מה טוב ומה רע, היא כולה טובה וקדושה. על אף שהיא מתעסקת באותם חפצים אסורים ורעים, היא עצמה קשורה תמיד לקב"ה.
במאמר 'פתח אליהו' אנו אומרים "מלכות - פה, תורה שבעל פה קרינן לה". בדומה לספירת המלכות של העולם האצילות העליון המאוחד עם הבורא, כך גם תורת הנגלה. היא אמנם יורדת מטה בכדי להורות על חפצים תחתונים, אך היא לכשעצמה אינה דבר נפרד מהבורא.
מחר נתחיל להסביר את כוונת הזהר שהבאנו באגרת זו, שאמר שבזמן הגלות תלמידי החכמים מתפרנסים מעמי הארץ שאוכלים אסור, טמא ופסול.
