איך חוזרים בתשובה? לא נדבר דווקא על מהפכה גמורה בכל אורחות החיים, כמשמעות המקובלת של "בעל תשובה", אלא גם על צעדים 'קטנים', תיקון התנהגות מסוימת, השתחררות מהרגל שלילי, וכדומה.
אז מהי התשובה? בהגדרה אחת פשוטה, התשובה בתורה היא עזיבת החטא בלבד (כמו שמסביר אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן בחיבורו "אגרת התשובה"). הבנת שאתה במסלול לא טוב? פשוט צא מהדרך הזו וחשב מסלול מחדש. כמובן, לעזוב פירושו התנתקות גמורה, החלטה ברורה בלב "אני לא עושה זאת יותר", כאשר העיקר הוא המבט אל העתיד, "קבלה לעתיד", בלי קשר לכל מה שהיה עד עכשיו.
האם בהחלטה-של-רגע אדם הופך מרשע גמור לצדיק גמור? כן! כך קובעת ההלכה: אדם הידוע כרשע שאמר לאשה "הרי את מקודשת לי בתנאי שאני צדיק גמור" (את ודאי לא רוצה בעל רשע כמו שאני נראה...), הרי האשה מקודשת לו, כיון שאם באותו רגע הוא "הרהר תשובה בלבו", באמת חשב לעזוב את דרכו הרעה, הוא כבר צדיק!
"עזיבת החטא" היא עצם התשובה. אבל יש עוד מרכיב מהותי בתשובה והוא החרטה. ככל שאני מבין את חומרת החטא, מודע לתוצאות המרות שלו, כך החרטה יותר אמתית ופנימית. משל חריף לכך מובא בסיפור הבא: אדם אחד רצה לשחות בים. הזהירו אותו אנשים "המים כאן מסוכנים, יש מערבולת וסחף", אבל הוא התעלם ונכנס למים. כעבור זמן החל להיסחף ולטבוע. הוא חשב "כמה חבל שלא שמעתי בקולם", וזו היתה מחשבתו האחרונה... שיא החרטה הוא להרגיש כמו שחש אותו אדם ברגעיו האחרונים.
באמת, החרטה הפנימית ביותר איננה רק מהדרך בה הלכתי, אלא מעצם ההכרה בשפלות שלי, אני לא מושלם בכלל ולכן הגעתי למה שהגעתי – זו הכרה קיומית החרוטה עמוק בתוך הלב. ומי שחש כך נמצא בתשובה תמידית!
ראינו אם כן את החרטה על העבר, את עזיבת החטא בפועל בהווה, ואת הקבלה לעתיד. אבל עדיין חסר משהו מאד חשוב בתשובה: התשובה אינה רק תהליך אישי של תיקון, אלא קיום מצוה ועיקר המצוה היא במעשה של הווידוי, כמו שכתוב בתורה "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". וכך כותב הרמב"ם "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא".
מהו וידוי? פשוט לומר "חטאתי", זה הכל. כמובן, האמירה צריכה לבטא את הכוונה והמחשבה, אין טעם באמירה "חטאתי" כאשר אינך מתכוון באמת לעזוב את החטא, זו סתם רמאות (שאתה מנסה לרמות את הקב"ה או את עצמך). הדמות העיקרית שממנה לומדים על התשובה היא דוד המלך, שלאחר שנוכח בחטאו אמר שתי מלים "חָטָאתִי לַה'" – מודה בחטאו, בלי להצטדק ובלי להתחמק.
ווידוי הוא דיבור (לאו דווקא בקול רם). תשובה בלב, בהחלטה והרגשה עמוקה ככל שתהיה, אינה מספיקה! מדוע? ראשית, אנו חיים בעולם המעשה. כאשר חטאת עשית משהו לא טוב, ועכשיו כדי להתנתק לגמרי עליך לעשות מעשה פשוט, להזיז את השפתיים ולדבר. ההחלטה הפנימית בלב עוקרת את הכוונה שהיתה לך בחטא, אבל כדי 'להרוג' את המעשה שנעשה (את 'הקליפה' שיצרת במו ידיך) – צריך להתוודות. שנית, החלטה בלב באה והולכת, אבל הדיבור הוא התחייבות ממשית. בנוסף, ההחלטה בלב היא מול עצמך אבל בדיבור אנו פונים אל ה' ואומרים לו "חטאנו לפניך", במקום להתבוסס בבוץ של עצמך – פשוט דבר עם ה'.
"חשמל" הוא מושג עמוק בקבלה המופיע ב"מעשה מרכבה" בספר יחזקאל. חכמי הגמרא הסבירו שזו מלה המורכבת משתיים חש מל – חש פירושו שתיקה, מל פירושו דיבור, כמו "מי ימלל". אלו שני שלבים יסודיים המתבטאים גם בעבודת הנפש המתוקנת של האדם: שלב של 'חש' שתיקה, התכנסות פנימה, בתחושת הכנעה. ושלב של 'מל', יכולת להתבטא בדיבור, מתוך שלמות והמתקה.
בא הבעל שם טוב והוסיף: מל פירושו גם חיתוך-כריתה, כמו ברית מילה. וכך המבנה השלם הוא חש-מל-מל. כלומר, בין חש-הכנעה למל-דיבור יש שלב הכרחי של מל-הבדלה. מתחילים בתחושת הכנעה כללית על המצב הירוד, ממשיכים ב'חיתוך' והבדלה מהרע, ומגיעים להמתקה של כל מציאותי.
כעת, התשובה בלב היא שלב ה-חש, שתיקה והכנעה, בעיקר בחרטה על העבר. אך העיקר הוא ה'חיתוך', עזיבה גמורה בקבלה לעתיד – זהו שלב המל מלשון מילה, הבדלה. ואילו הווידוי בפה הוא מל מלשון דיבור, המתקה. כל עוד האדם 'מכווץ' ביראה פנימית, הוא כאילם החושש לדבר ולחשוף את פגמיו. דווקא הווידוי, דיבור ישיר וגלוי, משחרר לגמרי את האדם. כן, אני מודה ומתוודה, ואני מסוגל לומר זאת בפה מלא. עכשיו, אחרי הגילוי הזה, באה הגאולה לאדם ולעולם כולו. כך אנו אומרים בתפילה: "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ" – אנחנו רוצים לחזור בתשובה. והברכה הבאה "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ" – זהו הווידוי. והברכה הבאה "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ וּגְאָלֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ" – כאן באה הגאולה.
