לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה
בני כל העדות מתחילים את הסליחות במזמור "אשרי יושבי ביתך" (תהילים קיג). הפסוק הראשון במזמור עוסק בברכת שמו של ה': "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ, וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד". הפסוק השני עוסק בברכת ה' עצמו: "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ, וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד". וכדי להבין את ההבדל שבין ברכת ה' לברכת שמו של ה' נזכור כי יש אנשים שיש להם שם טוב והם לא טובים, ויש אנשים טובים ששמם לא מוזכר לברכה.
כולנו מבינים שהטוב ביותר והנצרך הוא שתהיה ברכה גם באדם עצמו וגם בשמו. לכן כשאלוקים מברך את אברהם אבינו הוא מברך אותו גם על הגדוּלה שלו וגם על גדולת שמו בעיני כל העמים. "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". תהיה גם אדם גדול וגם עם גדול, ושמך יתגדל בעולם (תנחומא לך לך). אנו מברכים את שמו של ה' שיתקדש בעיני כל חי, וזה תוכן כל מזמור "אשרי יושבי ביתך" וגם הפסוק הנאמר בהלל: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
רבי עמרם גאון תיקן לומר קדיש אחרי "אשרי יושבי ביתך", וכן נוהגים בני כל העדות (טור תקפא). יש שואלים מדוע הקדיש הזה נמצא באמצע הסליחות. וכי אומרים קדיש אחרי "אשרי" שבפסוקי דזמרא? והלא אין אומרים קדיש אלא על דבר שהוא מצווה בפני עצמו, כמו תפילה או קריאת שמע, או סדר קדושה או שיר של יום או פיטום הקטורת (עיין ט"ז נה ס"ק א. ועיין אליה רבה תקפא ס"ק יג שהקשה עליו מקדיש זה שאחרי 'אשרי' בסליחות).
נראה כי הטעם קשור לקידוש שמו של הקב"ה, שהוא עיקר הסליחות. וכשם ש"אשרי" עוסק בגדולת שמו של הקב"ה בעולם ובקדושתו, כן בקדיש מגדלים ומקדשים את שמו של ה' "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא". וגם כשהציבור עונה הוא אומר: "יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵֹּא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". דרך מַלְכוּתֵיהּ פֻּרְקָנֵיהּ ומְשִׁיחֵיהּ בגאולתם של ישראל. לכן אומרים קדיש – לא כסיום לימד וכד'. אלא בפני עצמו – שהוא תוכן הסליחות.
הוכחה לזה הם הפסוקים שאומרים אחרי הקדיש "לך ה'", שהאר"י ז"ל מפליג בשבחם. בפסוקים אלו אנו מזכירים שמונה פעמים את המילה "שמך": "ה' עֲשֵׂה למַעַן שִׁמְךָ: אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה' עֲשֵׂה למַעַן שִׁמְךָ: בַּעֲבוּר שִׁמְךָ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן ורַחוּם שׁמֶךָ: שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ ה' אֱלֹהֵינוּ: שִׁמְךָ נִקְרָא בּקִרְבֵּנוּ". בסליחות של אלול המילה "שמך" נאמרת 49 פעמים, ובעשרת ימי תשובה 75 פעמים. גם האשכנזים, שאומרים בכל יום סליחות בנוסח מיוחד, מזכירים את שם ה' שנקרא עלינו בכל יום, בסך הכול כ-25 פעמים בסליחות, ובערב ראש השנה כמעט 50 פעמים.
לומר לך שכל תפילת הסליחות היא תפילה על חילול השם שנגרם מהגלות. כדברי הנביא יחזקאל (לו כ) "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". וכל התפילות שלנו בסליחות הן לקידוש השם שבגאולה, כאמור בדברי יחזקאל "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (לח כג). מכאן נבין שבסליחות אנו מתפללים תפילה משולבת גם על קידוש השם וגם עלינו ועל ירושלים. מתפללים ביחד עם הקב"ה ומשתדלים לכוון לאותה שעה – אשמורת הבוקר.
סדר הסליחות
כיוון שמטרת הסליחות היא להשפיע את אור ה' מרום המעלות עד אפסי ארץ, סודרו הסליחות באופן זה. וכתוב בשם האר"י הקדוש, כי "הסליחות שנוהגין לומר באשמורת הבוקר, יאמר מלה במלה עם הצבור, וי"ב אלפא ביתא שבהם, הם נגד י"ב פרצופים שבאצילות כנודע. ומלבד כל זאת צריך לתקן בחודש זה את כל מה שעווה וחטא ופשע, כל אחד לפני מעשיו" (פרי עץ חיים ר"ה הקדמה שער כד). ולפי המבואר בספר "משנת חסידים" (סליחות א'), הבקשה של "רחמנא" היא הגבוהה ביותר שהיא ב"עתיק". ומהמקום הגבוה הזה שבו אנו מזכירים את ברית האבות, "קיימא דאברהם רחימא" וכו', אנו מתפללים להמשכת השפע עד המקום הנמוך ביותר באלפא ביתא האחרון שהוא "אֵלֶיךָ ה' נָשָֹאתִי עֵינַי".
באלפא ביתא האחרון אנו מזכירים את עומק הצער והיגון של ישראל בגלות ואת העזרה שמגיעה מהמקום הגבוה ביותר. "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה"; את השנאה של אומות העולם כלפינו, "חֵרְפוּנִי צוֹרְרַי. אוֹיְבַי וְשׁוֹרְרַי"; את המארבים שהם שמים להרוג יהודים בדרכים, "טָמְנוּ לִי זֵדִים. פַּחִים וּמְצוּדִים. וּבָהֶם נִלְכָּדִים. פַּעֲמֵי יְדִידֶיךָ"; את השקרים שהם משקרים במצח נחושה אחרי כל פיגוע, "יְשִֹימוּן לִי מְצוּדִים. וְשֶׁקֶר בִּי מְעִידִים". על כן אנחנו מבקשים ש"מָרוֹם מִמְּרוֹמִים" ירחם על אלה שנמצאים ו"נוֹאֲקִים בְּבוֹר גָּלוּת", וירים אותם למעלה. "וְהָרֵם מִשִּׁפְלוּת. גֶּזַע חֲסִידֶיךָ".
הלבוש (תקפא) הסביר את סדר הסליחות על-פי הפשט ואמר כי הן סודרו כמו תפילה, ולכן יש קדיש תתקבל בסוף הסליחות. "אף על גב שבכל ימות השנה אין אומרים 'תתקבל' אלא אחר תפלת שמונה עשרה, שכן הוא משמעות לשון 'צלותהון' שפירושו תפלה, וסתם 'תפלה' רצה לומר תפלת שמונה עשרה, שאני סדר הסליחות שנתקנו כולם על סדר התפלה של כל היום. כי הפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה (אשרי וכד'), והסליחות עם הי"ג מדות שאומרין בין כל אחת ואחת הם במקום תפלת י"ח, שעיקר התפלה הוא י"ג מדות. ואח"כ נופלין על פניהם כמו אחר כל התפילות. ומסיימין 'ואנחנו לא נדע', לכך אומרים אחריהם קדיש שלם עם תתקבל כמו אחר גמר כל תפלות השנה".
הרמב"ם (שו"ת פאר הדור קד) התייחס לשאלה האם צריך לברך ברכות התורה לפני הסליחות, במקרה שקמים קודם עמוד השחר, והשיב "לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה ואפי' יקרא פסוק אחד, ואין חילוק בין אם יקרא דרך תחנה ובקשה יהיה מה שיהיה עכ"פ צריך לברך תחלה. וכך כתב הטור (או"ח מו) כי הוקשה לו המנהג שהיו מברכים ברכות התורה לפני קרבנות. "והוקשה לי על זה הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה. ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת 'אלהי נשמה' לברך 'ברכת התורה'".
וטעם אלה המאחרים את ברכות התורה עד קרבנות הוא בגלל שהם חושבים שברכות התורה נאמרות רק על לימוד תורה ולא על תפילות, ואפילו פסוקים שנאמרים דרך תפילה אינם בכלל לימוד תורה. ולכן אין חובה לברך לפני קריאתם ברכות התורה (האגור – מובא בבית יוסף מו). וכן כתב המהרי"ל בתשובה (קנ).
שו"ע (סימן מו ס"ע ט) הביא את שתי הדעות ופסק שגם לפני פסוקי תפילה צריך לברך ברכות התורה. הרמ"א כתב שלא נהוג לברך ברכות התורה קודם סליחות. אבל המגן אברהם (ס"ק טו) והמשנה ברורה (ס"ק כז) כתבו כי בימינו נהגו לברך לפני הסליחות ברכת התורה. ולפני שחרית יאמרו את שאר ברכות השחר חוץ מברכת התורה.
מנהג הספרדים לומר את כל ברכות השחר לפני הסליחות אע"פ שלא עלה השחר, כי ברכות אלו לא קשורות לשחר. הרי גם מי שקם בשעה מאוחרת מברך אותן, וכל עניינן הוא להודות על פקיחת העיניים, הלבוש והקימה וכד'. ונקראו ברכות השחר כי הן נאמרות בדרך כלל בזמן הזה שבו קמים רוב בני-אדם. לכן אנו אומרים את כל הברכות הללו מיד כשקמים, לפני אמירת הסליחות גם אם הם קודם עמוד השחר.
סליחות - תפילת רבים
בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן ריא) נשאל האם מותר לומר י"ג מידות ביחיד. וענה: "מסתברא לי שכל שאומרן דרך תפילה ובקשת רחמים אין נאמרין ביחיד וכדבר שבקדושה הן. כמו שאמרו באגדה 'נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראהו למשה בסיני. ואמר כל זמן שישראל חוטאין כשיגיע עת צרה יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'. אבל אם בא לאמרו כך דרך קריאה בעלמא אומר כדרך שאומרין אף האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה". כדברי הרשב"א פסק גם בתרומת הדשן (סימן ח'. דרכי משה תקסה ה). וכך פסק גם השו"ע "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם".
הטור (תקסה) הקשה ואמר כי לא ראינו בגמרא שי"ג מידות הן דבר שבקדושה כמו קדיש וקדושה. "ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו". וצריך לומר שטעם העניין הוא כי י"ג מידות קשורות לברית, והברית שהקב"ה כרת אתנו היא עם כלל ישראל לדורותיו, כמבואר בלשון הפסוק: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם. וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שמות לד י). לכן הם נאמרים רק ברבים.
עוד הביא הרמ"א בשם "אור זרוע" שאין לומר סליחות ביחיד. והביא המשנה ברורה (סימן תקסה ס"ק יג) כי "האחרונים תמהו על עיקר הדין דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא". והסביר הט"ז (ס"ק ה) כי בכל מקום בסליחות שמזכירים את ברית האבות – לא יאמרם כי הברית הזו שייכת לכלל העם ולא ליחידים. אבל דבריהם לא נפסקו להלכה, וכך סיכמו משנה ברורה וכף החיים "והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות - יכול יחיד לומר". (משנ"ב שם , כה"ח תקפא ס"ק כו. ותקסה ס"ק לא).
סוד הארמית בסליחות
בכדי להבין את חשיבות תפילה הרבים בסליחות ננסה להבין למה חלקים מהסליחות נאמרים בלשון ארמית וחלקים אחרים בלשון הקודש. שהרי כל הסליחות מסודרות על-פי סדר העולמות העליונים ורבים מאוד סודותיהם. ולהבין קצת את העניין הזה נזכיר את הגמרא שאומרת כי יש הבדל בין יחיד לרבים ובין מצב שיש בו השראת שכינה גדולה להשראת שכינה קטנה.
הגמרא (סוטה לג ע"א) מביאה את הדעה שמותר להתפלל בכל לשון. ומקשה "וּתְפִלָּה בְּכָל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָּה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי - אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי". מתרצת הגמרא שיש הבדל בין רבים שמותר להם להתפלל בארמית לבין יחיד שאסור. "לָא קַשְׁיָא, הָא - בְּיָחִיד, הָא – בְּצִבּוּר".
ממשיכה הגמרא ומקשה משני סיפורים על כוהנים גדולים שהיו לבד ושמעו לשון ארמית בקודש הקדשים. "וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי? וְהָתַּנְיָא, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'נַצְּחוּ טַלְיָא, וְאָזְלוּ לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַנְטוֹכְיָא' (ניצחו הבחורים שיצאו לקרב באנטוכיא).
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: 'בְּטִילַת עֲבִידְתָּא, דְאָמַר סָנְאָה לְאַיְתָּאָה עַל הֵיכָלָא, וְנֶהֱרַג גַּסְקַלְגַּס, וּבָטְלוּ גְּזֵרוֹתָיו' וּבִלְשׁוֹן אֲרַמִּי הָיָה אוֹמֵר?! (בטלה גזרת העבודה שרצה גַּסְקַלְגַּס להביא על ההיכל, ונהרג השונא, ובטלו הגזרות), וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה - וְכִוְּנָהּ (שבאותה שעה ששמע שמעון הצדיק מת גסקלגס ובטלה הגזרה). אִי בָּעִית אֵימָא, בַּת-קוֹל שַׁאנִי, דִּלְאַשְׁמוּעִי עֲבִידָא, וְאִי בָּעִית אֵימָא, גַּבְרִיאֵל הֲוָה, דְּאָמַר מַר: בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְּדוּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן". לפי התירוץ השני, מלאכי השרת לא מכירים בלשון ארמי, אבל גבריאל שהוא מלאך עליון יותר מכיר.
ולמה לא יתפלל בלשון ארמי? כי אדם צריך סיוע של מלאכי השרת שיעלו את תפילותיו. כדברי הגמרא: "רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִים אֶת כֹּחוֹ, וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְמַעְלָה" (סנהדרין מד ע"ב). ופירש שם רש"י: "שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה". לכן הוא לא מתפלל בארמית, שמלאכי השרת לא נזקקים לה. אמנם במקרים עליונים שבאים מלאכי מעלה כמו גבריאל – אפשר.
כן משמע בגמרא (שבת יב ע"ב) כי במקום שיש בו השראת שכינה גדולה אפשר להתפלל גם בלשון ארמית, כי לא צריך את סיוע המלאכים. "אָמַר רַבָּה בַר בַּר חָנָה, כִּי הֲוָה אַזְלִינָן בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְשַׁיוּלֵי בִתְפִיחָא, זִמְנִין אָמַר לֵיהּ, הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם. וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ, רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָם". כשהייתי הולך אחרי רבי אלעזר לבקר חולים, לפעמים היה אומר בלשון קודש: הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם, ולפעמים היה אומר בלשון ארמית: רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָם. והגמרא מקשה עליו איך הוא התפלל בארמית: "הֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת נִזְקָקִין לוֹ שֶׁאֵין מַלְאֲכֶי הַשָׁרֶת מְכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי?". עונה הגמרא: "שַׁאנֵי חוֹלֶה - דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ".
משמע מכאן שכאשר השכינה עם החולה, לא צריך את הסיוע של מלאכי השרת, ועל כן גם בקודש הקודשים היו יכולים שני הכוהנים הגדולים לשמוע בלשון ארמית, כי שכינה עמהם. אבל בכל זאת יש לשאול למה ההודעה שקיבלו הכוהנים הגדולים הייתה בלשון ארמית ולא בלשון הקודש. אם אפשר גם בלשון הקודש וגם בארמית.
ואע"פ שיש שכינה גם בבית כנסת (ברכות ו ע"ב), כנראה היא לא במעלה של השכינה ליד מיטת החולה. שכך כתב האור זרוע (ח"ב נ') כי אין לומר תפילות בארמית כמו "יקום פורקן" או "מחי ומסי" אלא בציבור, אבל ביחיד לא, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (והובאו דבריו בספר תניא סימן ע"ב ואליה רבה אות ט'). ועיין כף החיים שדחה דבריהם וכתב: "ומיהו לא ידענא מה הוי אם לא יבינו המלאכים? וכי מי שלשונו לשון ארמי ושואל צרכיו מאתו יתברך אין נשמעין דבריו? והא כתיב 'מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו', ובזה נשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מאתו יתברך בלי שום אמצעי. וכן משמע מסתמיות דברי הפוסקים שכתבנו לעיל סימן תקס"ה סעיף ה' דכל הסליחות יחיד יכול לאומרם חוץ מי"ג מדות דצריך לאומרם בנגינתם ובטעמם כקורא בתורה" (תקפא ס"ק כו).
הזוהר (חלק א דף פח/א) הסביר את לשון הגמרא "מלאכי השרת לא נזקקין ללשון ארמי", ודייק להבין כי המלאכים מבינים לשון ארמית אך היא מאוסה בעיניהם ולכן לא נזקקים לה. ובשו"ת "תורה לשמה" (סימן מט) לגאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי כתב כי מלאכי השרת ומלאכי הטוב לא נזקקים לארמית, אולי בגלל שמלאכי הרוע והקליפות מבינים אותה היטב. ולכן הבשורה על הניצחון שקיבלו הכוהנים הגדולים נאמר דווקא בארמית - לשבור כוח הקליפה שמכירה את הלשון הזאת.
הזוהר אומר כי זו הסיבה שבגללה הקדיש בארמית, כדי שכולם יבינו אותה והיא "תַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא" – שוברת את מנעולי הברזל והשרשרות והקליפות הרעות כדי שיתקדש שמו של הקב"ה על כולם, כולל הרעים.
"וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף: 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ', בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ". ולכן צריך לענות בכל כוחו "יהא שמיה רבא", כי הוא נאמר בלשון הסטרא אחרא כדי לשבור את כוחה, ויתעלה שמו של הקב"ה על כולם, ובאותה שעה הוא זוכר את בניו ומקדש את שמו עליהם. ולכן הקדושה הזאת נאמרת רק בעשרה.
"וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי" (זוהר חלק ב דף קכט/ב). ובגלל שקדות ה' עולה בקדיש זה הנאמר בארמית, על כרחיה נכפף הסטרא אחרא ונשבר כוחו וכו'.
ומכאן נבין כי כל החלקים שנאמרו בסליחות בלשון ארמית הם במעלה גדולה כמו הקדיש, בין אם נאמרים בציבור ובין אם נאמרים ביחיד. "והשתא מזה תבין הטעם שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום כי הסליחות נתקנו לציבור להורות שהציבור כוחם גדול והן אל כביר לא ימאס שאין צריכין לסיוע מלאכי השרת. אך יסדו רובם בלשון הקודש משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי".
ובאותם מקומות שבהם כוח היחיד הוא לא גדול והשראת שכינה לא במדרגה עליונה, אם אומר היחיד את הבקשה העליונה בלשון תרגום הוא מתגרה בהם. "כי יאמרו זה יחיד ושואל צרכיו בלשון תרגום ולא בלשון הקודש משמע שסומך על עצמו שהוא צדיק גמור ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכין לסיוע. נראה מה מעשיו ובזה נזכרים עונותיו. על דרך שארז"ל שלושה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה וכו'".
ומכאן נבין כי על הבקשה של "רחמנא" לא צריך לדלג אפילו הוא ביחיד. כי היא במדרגה כל כך גדולה שאפילו ביחיד יכול לאומרה בארמית בלי חשש. "ואפשר מה שבחרו לתקן רחמנא וכו' בלשון תרגום מפני כי אלפא ביתא זו היא כנגד בחינה עליונה מאד מאד כנודע בספרי המקובלים ז"ל לכן לא חשו בזה".
ולכן יחיד יכול לומר "בריך שמיה" בארמית, ונתקן לכתחילה בארמית כדי להראות את גודל השעה שהיא שעת רחמים ורצון שפותחים שערי ההיכל ומוציאים ספר תורה ולא חוששים מהמלאכים. "ואין הוצאת ס"ת אלא בציבור, ואפילו שהיחיד לבדו אומר לא אכפת מאחר דאיכא ציבור, ועוד הוצאת ס"ת הוא עת רצון וכנז' בזוהר ועת רצון שאני. ולהכי רשב"י היה אומר תפלה זו בלשון תרגום להורות על מעלת העת ההיא שהיא עת רצון ואין צורך לסיוע גם היחיד.
"ועוד יש לצדד ולומר דכל שהוא עת רצון אין היחיד צריך לסיוע מלאכי השרת בשביל עלית תפילתו והרי היא עולה בלא סיוע. וכיון שעולה בלא סיוע יש לומר דעדיף טפי שלא ירגישו מה"ש בדברים אלו שהתפלל ודברים אלו יהיו בין האדם ובין קונו כדי שלא יקטרגו על השפע שמשפיע לו השי"ת בתפילה זו ולכן עדיף טפי לאומרה בלשון תרגום.
"ובגלל מעלת השבת נאמרו פיוטי השבת בלשון תרגום, וכן תפילת 'יהא רעוא' שתחלתה בבקשה על עולמות העליונים להמשיך השפע בהם ועיקרה היא להם אך בסופה מבקש שישתלשל השפע גם לנו, ולהכי לא אכפת אם אומרה בלשון התרגום גם היחיד".
ויהי רצון שנזכה להיות בבחינת אָעִירָה שָּׁחַר ולומר את הסליחות בשמחה, מילה במילה עם הציבור, כמו האר"י הקדוש, ויתקבלו תפילותינו באהבה וברצון. אמן ואמן.
