כולנו מבינים את פירוש ההלכה האומרת כי הקורא את המגילה למפרע – לא יצא. אבל יש המפרשים את ההלכה הזאת בדרך הדרש ואומרים כי מי שחושב שמגילת אסתר היא רק סיפור מהעבר, ואין היא מספרת את סיפור חיינו עכשיו – לא יצא. כדי להבין את התהליך נזכיר, כי לפני מלכות פרס שלטה בבל באכזריות רבה. כך מתאר הנביא את העונש שהשיתו הבבלים על צדקיהו המלך: "וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל" (מלכים ב כה).
מלכות העריצות הזאת נשברה. וכך מתנבא ישעיהו הנביא: "וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה: שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים". ולמה בבל היא מטה רשעים? כי המלך שלה אכזר. "מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה, רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ" (ישעיה יד). "ואמר רבי יוחנן כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה" (שבת קמט:).
מלכות פרס, שבאה אחרי בבל, הביאה שחוק לאנשים. אחרי פטירת נבוכדנצר נאמר שם: "נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה". מלכות פרס העבירה מעל כל המלכויות את העול הקשה שהטיל עליהם נבוכדנצר, וכורש מתיר ליהודים לחזור ולבנות את בית המקדש. "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א).
את הסובלנות הזאת רואים גם במשתה של אחשוורוש. הנהגה נינוחה. "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ". הוא עושה משתה במשך 180 יום, ואחריו עוד משתה לכל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן. כולם מכובדים, בלי הבדלי מעמדות.
הסובלנות והפתיחות הזאת מביאה הרבה הרווחה לעם ישראל. הם רשאים לבנות את בית המקדש השני, אבל לא בונים אותו. עליהם נאמר הפסוק: "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (קהלת י יח. מגילה יא:). מצד שני, הביאה הפתיחות הזאת להתבוללות תרבותית גדולה של יהודים בין האומות.
הם משתתפים בסעודה שאחשוורוש ערך לכבוד הייאוש מהאפשרות לגאולת עם ישראל. סעודה שנועדה לחגוג את ביטול הסיכוי לבניית בית המקדש מחדש. במקום לבכות, "נהנים מסעודתו של אותו רשע".
בספר עזרא מסופר כי רבים מבני ישראל בתקופה ההיא התערבו בגויים לגמרי ולמדו מהם לעבוד עבודה זרה. "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי". (נחמיה יג).
וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת
ההתבוללות התרבותית הזאת הביאה גם התבוללות פיזית והם נושאים נשים נוכריות. במיוחד האצולה. גם האצולה הדתית: "יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי" (נחמיה יג). "כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט).
השכבות הנמוכות לומדות מהשכבות הגבוהות, וגם הם נושאים נשים נוכריות. וכך מתואר בספר נחמיה על אותה תקופה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג כג). עזרא ונחמיה לא נבהלים ולא מרימים ידיים. הם פועלים להוציא את הנשים הנוכריות מעם ישראל ובונים את הבית השני.
אבל כאמור, מתברר שסיפור המגילה הוא גם הסיפור שלנו. אחרי המהפכה הצרפתית התחילו האומות בעולם לתת ליהודים שוויון זכויות חלקי, מי יותר ומי פחות. התירו ליהודים ללמוד באוניברסיטאות ולעסוק במקצועות שהיו סגורים בפניהם עד עתה. יהודים רבים החלו לדבר בשפת המקום כשפתם היחידה – גרמנית בגרמניה, צרפתית בצרפת. מנהיגיה של החברה היהודית הפכו להיות חלק מהתרבות הכללית. היהודים הלכו וחיקו את הלך הרוח הגויי ואת תרבותו, תוך שהם בזים לדת היהודית. הקיצוניים מבין המשכילים שדרשו היטמעות בחברה הגרמנית המירו דתם. שליש מבין יהודי ברלין היו נשואים לגרמניות, במיוחד העשירים שבהם. "וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט).
ההתבוללות של יהודי אירופה ורוסיה גרמה להתפרצות אנטישמיות מזן חדש. עד לאותה שעה היו לאנטישמים סיבות לשנאת יהודים שקשורות בדת היהודית. יש להם זקן ופאות; הם לא אוכלים את האוכל שלנו; הם לא מתחתנים איתנו; הם הרגו את ישו וכו'. מאחר שחלק מהיהודים התחילו להתפלל בבתי כנסת שדומים לכנסיות, אחרים החלו לאכול את האוכל שלהם, אחרים התנצרו לגמרי או התחתנו עם גויות – האנטישמיים נזקקו לסיבה אחרת שתזין את השנאה שלהם, והם החלו לפתח את השנאה הגזעית – הדם היהודי המקולל – והיא התפתחה בגרמניה.
יהדות גרמניה הייתה הקהילה המתבוללת ביותר לפני השואה. אחוז נישואי התערובת עמד על 42%. גם ההתנצרות הייתה נפוצה מאוד, במיוחד בין השכבות המשכילות של גרמניה. שם צמחה האנטישמיות הכי חזקה. שם התברר לגרמנים שהם שונאים את העם היהודי עד מוות, גם בלי שונות כלל וכלל.
התהליך הזה קורה גם בפרס ומדי. הגמרא (מגילה יב.) מסבירה כי הגזירה של המן באה בגלל ההתבוללות: שָׁאֲלוֹ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְחַיְּבוּ שֹוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לִי אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן שֶׁל שׁוּשָׁן יֵהָרֵגוּ, שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹֹא יֵהָרְגֵוּ? אָמְרוּ לוֹ: אֱמוֹר לָנוּ אָתָּה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מַשֹּוֹא פָנִים יֵשׁ בַּדָּבָר?! אָמַר לָהֶם: הֵם לֹֹא עָשֹוּ אֶלָּא לַפָּנִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמָּהֶם אֶלָּא לַפָּנִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (איכה ג) "כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ". על שאלת תלמידי רשב"י, למה לבסוף נסלח ליהודים שעבדו עבודה זרה, ענה רשב"י שהיהודים השתחוו לצלם כדי להיות כמו כולם. משהו תרבותי יותר מאשר ביטוי לאמונה בעבודה זרה.
הניסיון של היהודים להיראות ולהתנהג כמו הגויים מביא את הגזירה של המן, שהיא לא הגיונית לחלוטין. הרי אם בגלל שדתיהם שונות מכל עם אתה רוצה להרוג את כולם – דתיהם כבר לא שונות. חלק מהם אכלו איתך בסעודת חצר גינת ביתן המלך. חלק השתחוו לצלם. חלק נשאו נוכריות. וכי בגלל שמרדכי לא כורע ומשתחווה צריך לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד? מה אשמים הילדים והטף? מסתבר שזו שנאה גזעית, שנאת הדם היהודי. לכן המן רוצה להרוג ולהשמיד את כולם, ולא להשאיר שריד.
הגמרא במגילה אומרת: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ", אָמַר רַבִּי אַבָּא בַר כַּהֲנָא, גְּדוֹלָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת, יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִתְנַּבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעַת הֶחֱזִירָתַן לְמוּטָב". גם המאורעות שנראים לנו שליליים, בסופו של דבר מתהפכים לטובה. גם התהליך דלעיל משתפר בסופו של דבר לטובה וישראל חוזרים למוטב.
במה הם חוזרים למוטב? שבתחילה, כשבנו את בית המקדש, הם לא קלטו כמה שתפקידם גדול, כמה כוחו גדול. "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם" (חגי ב ג). ממילא הם מתרשלים בבניין בית המקדש ובוכים. הם לא קולטים כמה שהוא גדול.
הנביא חגי מעורר אותם להבין שהם גדולים והבית גדול. "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". העולם יכיר בגדלותו ובגדלותם אם הם רק יבינו כמה תפקידם גדול. "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ז). ובסופו של דבר הם מבינים.
את המצב הרוחני של עם ישראל בתחילת הדרך אפשר להמשיל למצב של עם ישראל אחרי גלות מצרים. בשעה הזאת עדיין הייתה "נפשם שפלה" כנפשו של עבד, "והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה". לכן הם לא מסוגלים להילחם בשש מאות רכב ברזל למרות שהם מונים 600,000 נפש גברים לבד מטף (אבן עזרא שמות יד יג). רק כעבור ארבעים שנה התחלף דור המדבר בדור אחר "שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה", דור שנלחם בסיחון ובעוג וכובש את ארץ ישראל מידי הכנענים בהנהגת יהושע.
רכישת הנפש הגבוהה לקראת בניין הבית השני מתרחשת במגילת אסתר. בתחילה "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". הוא בן מלכים והוא לא משתחווה. אחר כך לובשת אסתר מלכות ומגלה לאחשוורוש (ואולי גם לעצמה) שהיא בת מלכים. בת לשאול שהיה בחור וטוב ואין טוב ממנו בכל ישראל.
אחר כך לוקחים את מרדכי ברחוב העיר וקוראים לפניו "ככה יעשה לאיש אשר הלך חפץ ביקרו". כבוד גדול שמרים את הגאווה היהודית עד למעלה, וזה מה שהם צריכים עכשיו. ואחר כך תולים את המן על עץ שכולם יוכלו לראות את העונש שמקבל צורר ישראל. "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר ט ד).
כך נבנה להם האומץ והם לא מפחדים לעמוד מול כל אויבינו ושונאינו למרות מספרם הגדול. "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר ט ב). למרות שמספר היהודים בעולם היה באותה שעה אולי חצי אחוז מכלל העולם. אבל הנפש גבוהה שהם רוכשים – מנצחת גם את הפחד הזה.
כך קורה גם בימינו, כשאור החיים הקדוש קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל לפני 270 שנה, עלו איתו 30 איש בלבד. כשבאותו דור עולים הגאון מוולינא והבעל שם טוב לארץ ישראל, אף אחד מבני הקהילות הענקיות שלהם לא בא בעקבותיהם והם חוזרים לגלותם. כשרבי נחמן מברסלב עולה לארץ, הוא מוצא את עצמו עם עוזר אחד או שניים וחוזר חזרה להיות עם העם שבגלות לעוררו למעלת ארץ ישראל. כולם מבינים שהעם לא מוכן עדיין לגאולה. צער הגלות הארוכה, הקשה והמדממת שברה את נפשם והם לא מצליחים לאזור כוח בנפשם ולעלות.
הקב"ה מרומם את רוחם בתחילה באמצעות קצת חופש בארצות הגויים. כמה שנים אחרי תקופת הענקים הללו עובר גל של אמנציפציה ושוויון זכויות ליהודים בכל העולם. יהודים מיישרים מעט את גבם הכפוף ורוכשים לאט לאט נפש גבוהה. נהיים עשירים, פרופסורים, שרים, שופטים, עיתונאים, ואפילו מלכים. חלקם טועים לחשוב שהנפש הגבוהה הזאת מזקיקה התבוללות. הם לא הבינו כי כל הרוממות הזאת לא נועדה אלה לעקור מתוכם את הנפש השפלה שהם רכשו במשך שנות הגלות הארוכה. כך אנחנו אוזרים אומץ לעלות לארץ ישראל, להיקהל ולהילחם באויבינו ולנצחם. ממש כמו במגילה. "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים... לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".
הזכרנו קודם את הגמרא במסכת מגילה שאומרת "גְּדוֹלָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת, יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל". ויש שואלים למה כתוב: "גְּדוֹלָה הֲסָרַת הַטַּבַּעַת", ולא: "גדולה גזירת המלך"? למה כתוב "ויסר המלך את טבעתו וגו' ויתנה להמן", ולא כתוב בקיצור: "וייתן המלך את טבעתו להמן", בלי להזכיר את עניין ההסרה?
אלא, שדת המלך שלא נחתמה בטבעת המלך - לא היה לה תוקף כלל. וכדי שהמן יהיה בטוח שהמלך לא ישנה דעתו, שהרי הפכפך היה, הסיר את טבעתו ונתנה להמן. לא רק כדי לחתום על הגזירה, אלא שגם יחזיקנה בידו, ועל ידי כך אי אפשר לשנות הדת ללא רצונו של המן. ומזה נחרדו ישראל, דקודם לכן חשבו, שאולי המלך ישנה דעתו. אבל כששמעו שהסיר המלך טבעתו ונתנה להמן, ואי אפשר לשנות ללא הסכמתו, חרדו ועשו תשובה. ושפיר אמרו: "גדולה הסרת טבעת וכו'" (יערות דבש ח"א דרוש י"ז).
המגילה (ו יד) מספרת: "עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר". ולבהלה מה זו עושה?
המן הכין עץ לתלות עליו את מרדכי. לאחר שהוא הבין שהמלך אוהב את מרדכי ורוצה לכבד אותו, היינו מצפים שהמן יעקור מיד את העץ הזה, בטרם יעורר עליו עוד את חמת המלך. במיוחד שהעץ הזה, שגובהו 50 אמה, נראה מחלון ביתו של אחשוורוש. שהרי חרבונה אומר למלך: "גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה". המילה הִנֵּה מלמדת שהיה אפשר להצביע עליו. התשובה לכל זה היא הבהלה שהבהילו אותו לבוא לבית המלך לא אפשרה לו לעקור את העץ. נוכחות העץ הביאה את הגזירה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו" (בשם הרב משה צבי נריה זצוק"ל).
יש שואלים למה כששלחו את הרצים לגזירת המן כתוב: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (ג טו), ואילו כשמרדכי שולח את ביטול הגזירה כתוב: "הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (ח יד)? למה אצל מרדכי נוספה המילה מְבֹהָלִים?
אלא נראה שמרדכי רצה לשלוח את השליחים הראשונים שנתנו את הגזירה הראשונה, ולא שליחים אחרים. שלא יגידו ראשי המדינות כי השליחים הראשונים יותר נאמנים מהשליחים הבאים. לכן הוא חיכה עד ה"חֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ". שבעים יום אחרי שיצאו האגרות הראשונות, כאשר כל הרצים שיצאו לכל מדינות העולם כבר חזרו לשושן. הם רוצים לנוח מהמסע הארוך לכל המדינות הלוך ושוב, והוא אומר להם: אתם בעצמכם תחזרו למדינות שאליהן הבאתם את האגרות הראשונות ותתנו להן את האגרות האלה. לכן כתיב בהם מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים (בשם הרב משה צבי נריה זצוק"ל).
למה באגרות הראשונות כתוב "אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ " (א כב), באגרות המן כתוב "מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ ", ורק באגרות של מרדכי כתוב: "מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם"? למה באגרות הראשונות לא התחשבו כלל ביהודים ולא כתבו אליהם בלשונם?
אפשר לומר שהם היו כל כך שפלים, שלא היה צורך לתרגם לשפתם ולשלוח להם בשפתם. הם לא באמת חשובים. ואפשר לומר כי בשלב הראשון היו היהודים מדברים בלשון הגויים מרוב התבוללות. כמו שמתאר נחמיה "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג כג). התיקון של מרדכי הוא לבטל את ההתבוללות הזאת, ולכן הוא שולח אגרות ליהודים ככתבם וכלשונם והם מתאמצים ומבינים את האמור בהם.
הגמרא (מגילה יד.) אומרת: תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹֹא פָחֲתוּ וְלֹֹא הוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. מַאי דָּרוּשׁ? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: וּמַה מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, אוֹמְרִים שִׁירָה, מִמָּוֶת לְחַיִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
מקשה הגמרא: אם כן, למה לא אומרים הלל בפורים? אִי הָכֵי, הַלֵּילָא נַמִי נֵימָא? ומתרצת הגמרא שלוש תירוצים. אחד מהם "רַב נַחְמָן אָמַר: קְרִיאָתָהּ זוּ הִיא הַלֵּילָא". קריאת המגילה היא כמו הלל. וכך פסק הרמב"ם (חנוכה ופורים פ"ג ה"ו). על פי זה אומר השפתי חכמים, שבמגילה יש בדיוק 166 פסוקים כנגד 166 מילים שיש בהלל הגדול.
הגמרא (מגילה טז:) דורשת: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹן וִיקָר", אָמַר רַב יְהוּדָה, "אוֹרָה" - זוֹ תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (משלי ו) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". "שִׂמְחָה" - זֶה יוֹם טוֹב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (דברים טז) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". "וְשָׂשֹן", זוּ מִילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (תהלים קיט) "שָׂשֹ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ". "וִיקָר" - אֵלּוּ תְפִלִּין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (דברים כּח) "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", וְתָנֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוֹ תְפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
מו"ר הרב זצוק"ל היה שואל אחרי דרשת חז"ל שהסבירו את הפסוק, מדוע לא נאמרה הדרשה בתוך הפסוק: ליהודים הייתה תורה ויום טוב ומילה ותפילין. ועוד שואל, איפה מצינו שהמן גזר על כך? ולמה רק בשעות הניצחון הם מוזכרים?
לפעמים היה עונה הרב כי גזירות המן היו עקיפות. שיש גוזרים גזירות ישירות שלא להתפלל, למול, לשמור שבת וחגים וללמוד תורה. ויש מפתים אותם בדרכי התבוללות ובכל מיני פיתויים ולא הולכים ללמוד תורה ולהתפלל. וזה מה שהיה בימי המן.
לפעמים היה מרן הרב עונה כי גם קודם הגזירה הייתה להם תורה, אבל בלי אורה. עכשיו שזכו לנס, הרגישו את חסרון האורה שהיה להם מקדם ולא שמו אליו לב. כן היה להם תפילין, אבל בלי יקר ובלי פחד של האומות מהם. והיה להם יום טוב בלי שמחה של מצווה. והיו מקיימים את ברית המילה, אבל לא שמו לב למשמעות הברית, ולא היו ששין ושמחים בה.
ודבר זה לכאורה רמוז בדרשת חז"ל זו שהביאו את הפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", והוא מלמד שלא מדובר רק בתפילין של איש פלוני ואלמוני, אלא בשם ה' שנקרא על כלל עם ישראל כשהם עולים מעלה כאילו כלל ישראל מניח תפילין וכולם יראים ממנו. "כי נפל פחדם על כל העמים". וכן יש לפרש בששון זו מילה – כי כאשר ניצל עם ישראל התבררה והתגלתה ברית ה' איתנו, שלא נתן לכלות אותנו כדכתיב בפסוק: "לֹא מְאַסְתִּ֤ים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו מד). כאילו לכלל ישראל יש ברית.
הגמרא במגילה יב: שואלת: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן – אַטּוּ עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי לָא טָב לִבֵּיהּ בַּיָּיִן?!" הרי הוא שותה יין כבר 187 ימים, ועד עכשיו הוא לא השתכר? רק ביום האחרון הוא משתכר ואומר להביא את ושתי? "אָמַר רָבָא, יוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת הָיָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תוּשְׁבָּחוֹת. אֲבָל גּוֹיִם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, אֵין מַתְחִילִין אֶלָּא בְדִבְרֵי תִּפְלוּת. וְכֵן בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַלָּלוּ אוֹמְרִים, מָדִיּוֹת נָאוֹת, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, פַּרְסִיּוֹת נָאוֹת וכו'".
שאל מרן הרב אליהו זצוק"ל: מה הקשר בין שבת, שבה ישראל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תוּשְׁבָּחוֹת, לבין שתיית היין של אחשוורוש? והיה מרן הרב זצוק"ל מפרש פירוש שהוא פשט הגמרא ויש בו סנגוריה גדולה על עם ישראל, ואומר כי מדובר על מצב שיהודים שהיו במשתה אחשוורוש, וכיוון ששבת היה, בתוך המשתה הם עשו קידוש של שבת ואוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תוּשְׁבָּחוֹת. וכיוון שתורה היא אור, וחכמת אדם תאיר פניו, ובמיוחד ה' ברך את השבת באור – רואים הגויים במשתה שהיהודים מאירי פנים יותר מכל מה שראו בימיהם.
הגויים רואים את שמחת השבת והאורה של היהודים ואומרים לעצמם: אנחנו צריכים להיות שמחים לפחות כמותם ולהיות מאירי פנים כמותם. ולכן הם מתחילים לשתות בכלים גדולים ויין הרבה יותר משכר, עד שקרה מה שקרה והתגלגל העניין ונהרגה ושתי נכדתו של נבוכדנצר, והוכן המקום לאסתר המלכה. והכול בזכות שמחת השבת שלהם.
ויהי רצון שיתקיים בנו הפסוק לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹן וִיקָר, ונזכה לשמחה של גאולה, במהרה בימינו, אמן.
