יש הבדל גדול בין אבלות על דבר שהיה ואיננו לבין אבלות על חורבן בית המקדש. בדרך כלל אבל מבטא צער עמוק על דבר שהיה ולא יחזור. אך האבל שלנו היום, הוא מתוך אי השלמה עם המציאות של החוסר הנורא.
אנחנו מתגעגעים להשראת שכינה, לעונג רוחני של קרבת אלוקים, להארת האין סוף ברוך הוא ומבקשים מרבש"ע: "רחם על ציון כי היא בית חיינו". היא בית חיינו! איזה טעם יש לחיים בלי ירושלים, בלי בית המקדש? ו"על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". כל הצרות והתסבוכות שיש בעולם הן תולדה של חוסר השראת השכינה, של הריחוק הנורא מהקב"ה.
"וזאת היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה, הצמאים להריח ריח אבינו שבשמיים ותחי רוחנו" (לשון אור החיים הקדוש). במצבנו הנוכחי, אנו עלולים להימצא בעולם ולשכוח את ייעודנו, להחמיץ את שליחותנו. ניסיונות אין ספור סבבונו, מכל מיני תחומים וסוגים לפרט ולכלל. כל הסיפורים הכואבים של חוסר חום ואהבה, של סבל גדול ועצום שאנשים חווים, הם המשך של הגלות שאנו כה כמהים לסיומה.
כל הרמת עיניים לגובה, גם אם איננו נמצאים בו, היא חשובה לאין ערוך. בתשעה באב אנחנו מציינים את הכאב בזעקה: עד מתי ה'? אנחנו לא יכולים לשאת את הכאב והשברון המתמשך, כמה אנחנו מחכים להארת פנים של ה'! כל דיני האבלות הנוהגים בתשעה באב הם ביטוי זעקת הכאב וחוסר השלמה עם החיסרון הגדול. (גם בעבודת ה' הפרטית, אם אדם נפל חלילה ומרגיש את החורבן האישי בריחוק מה' יתברך, לא ייפול בדעתו אלא יתאבל בלב נשבר על הריחוק מה', מתוך אי השלמה עם החיסרון, ומיד אח"כ יקום ויתנחם).
והגאולה בא תבוא. אנחנו מובטחים. יתקיים בנו הפסוק "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ה' יראה בעניינו ובוודאי יריב את ריבנו. כעת יש לנו עבודה נפשית חשובה של געגועים. אסור לנו לשקוע בייאוש, ליפול לתרדמה נפשית ולשכוח את ייעודנו. אנחנו מצווים לבכות בכי של געגוע, בכי של ציפייה לישועה.
הגאולה היא תהליך שיש בו התקדמויות לצד כאבים. אנחנו שמחים בכל בדל של התקדמות (לפחות רוצים), אבל לא משלימים עם חוסר. לא רוצים לדשדש בשטחיות ולהחמיץ את העיקר.
"ועינינו לה' צופיות, לפתוח אוצר רוח טהרה, לפקוח עיניים עורות, ולהטות לבבות עם ה' להכיר נעימות ערבות ידידותו" (לשונו המופלאה של אור החיים הקדוש (ואתחנן ד', ל)
