ב-29 באוקטובר אישרה ישראל לערפאת לצאת לפריז לטיפול רפואי. פחות משבועיים לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, נמסרה הודעה רשמית על מותו. ברש"פ האשימו מיד את ישראל שהרעילה את ערפאת וגרמה למותו. לבינתיים, אבו מאזן מונה למחליפו של ערפאת כיו"ר אש"ף, והבחירות לנשיאות הרש"פ נקבעו לתחילת ינואר 2005.
בצה"ל טענו כי למרות מותו של ערפאת, נמשכו הניסיונות לבצע פיגועים משמעותיים, וחלקם סוכלו. אותם הפיגועים שסוכלו וגם אלו שהצליחו, למרבה הצער, חשפו שדרוג משמעותי ביכולות ובצורת החשיבה לטווח רחוק של ארגוני הטרור בעזה. ב-7 בדצמבר נהרג חייל מפיגוע במעבר קרני שמערבית לקיבוץ נחל עוז - מעבר ששימש להעברת סחורות מרצועת עזה לישראל. כוח של גדס"ר גולני ערך סריקות סמוך למעבר בשטח שעוד לא עבר חישוף. יחד עם הכוח היה סמ"ר נדב קודינסקי הי"ד, כלבן מיחידת “עוקץ”, מטען התפוצץ על הכוח והוא נהרג. חמאס לקחו אחריות על הפיגוע. שבוע לאחר מכן נחשפה מנהרה ליד מעבר קרני. על פי ההערכה, המחבלים תכננו לבצע דרכה פיגוע בתוך שטח ישראל.
ב-12 בדצמבר, על רקע תדרוכים בכלי התקשורת על ירידה בפיגועים אחרי מותו של ערפאת, החריד פיצוץ כפול את מוצב JVT שבמעבר רפיח. המוצב, ששימש לבידוק משותף של אישורי מעבר של היוצאים והנכנסים במעבר הגבול, קרס לחלוטין. שני מטעני תופת רבי עוצמה שהוטמנו במנהרה שנחפרה מתחתיו פוצצו. מיד לאחר הפיצוץ הסתערו על המוצב שני מחבלים. חלק מהחיילים הפצועים ירו לעברם והרגו את אחד המחבלים. כל אחד עשר החיילים מגדוד הסיור המדברי (גדוד בדואי) שהיו במוצב נפגעו. חמישה חיילים נהרגו וארבעה נוספים נפצעו קשה. לפי פרסום של חמאס, המנהרה שנחפרה מתחת למוצב הייתה באורך של 600 מטר והוטמנו בה חומרי נפץ במשקל 1.3 טון. פיצוץ המוצב אמנם לא היה הפיגוע הראשון באמצעות מנהרה - קדם לו פיצוץ מוצב אורחן - אבל הוא לימד על שדרוג יכולות החמאס בלוחמת המנהרות, ובעיקר את המעבר של חמאס מביצוע פיגועים מיידיים להשקעה ארוכת טווח בפיגועי איכות שדורשים הכנה ארוכה.
הצטרפו לעדכונים מהקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
שרון כינס התייעצות ביטחונית, אך בגלל הטענה שהרשות הפלסטינית מנסה להרגיע את השטח צה"ל החליט על "תגובה מתונה יחסית". "הוחלט שלא לצאת למבצע נרחב בעזה ולהסתפק בכמה מבצעים קטנים", דווח במעריב. "שר הביטחון אישר פעולות מבצעיות נקודתיות נגד תשתית המנהרות ונגד המחבלים ושולחיהם". עפ"י הדיווח בעיתון, הפעילות הצבאית תתמקד ברפיח, חאן יונס, בית חאנון וג'באליה. מרכז הפעילות בימים שלאחר מכן הייתה בחאן יונס - העיר הסמוכה ביותר ליישובי גוש קטיף, שכן מאז מבצע "ימי תשובה" חלה ירידה משמעותית בירי הקסאם לשדרות, אך ירי הפצמ"ר ליישובי גוש קטיף נמשך.
ב-14 לדצמבר נהרגה פועלת זרה מפגיעת פצמ"ר בחממות של גני טל, פועלים נוספים נפצעו קל. פצצה נוספת נחתה במוצב צה"ל. בגוש קטיף זעמו: "האיפוק של פיקוד דרום בנוגע לירי על גוש קטיף הוא הפקרות מוסרית שעולה בחיי חיילים, מתיישבים ופועלים". "דם חיילים ואזרחים נחשב כקליפת השום". הפגיעה הקטלנית הגיעה לאחר שבשבוע שקדם, במתקפת פצצות מרגמה לעבר היישוב ניסנית נפצעו 5 תושבים, בהם ילד קטן. בתקשורת דיווחו ש"צה"ל החל לקדם כוחות לעבר חאן יונס. "מדובר באיתות שלנו לצד השני, כי הירי המסיבי של פצצות המרגמה לא מקובל עלינו, כפי שלא מקובל עלינו ירי הקסאמים לעבר שדרות". למחרת נפצעו ארבעה חיילים ושני אזרחים בפיגוע ירי בציר כיסופים, במקביל שני מחבלים נוספים חוסלו כשאותרו זוחלים סמוך למעבר קרני. כעבור יומיים נורו ארבעה פצצות מרגמה למוצב בעצמונה, אחד עשר חיילים נפצעו.
לאחר פציעת החיילים בבסיס עצמונה, יצא צה"ל למבצעון חדש שקיבל את השם "ברזל כתום" - "מקורות צבאיים מסרו שהתוצאה הישירה של המבצע היא הריסה של מרחב שיגור הפצמ"רים במערב מחנה הפליטים, ששימש את החמאס לשיגור מטחי מרגמות בשבועות האחרונים". המבצע נמשך כמה ימים ונהרסו בו מספר בתים ששימשו את המחבלים. "בסך הכל נפגעו במבצע 21 חמושים פלסטינים, מתוכם שתי חוליות של משגרי פצצות מרגמה". ב-22 בדצמבר - שלושה ימים אחרי שהסתיים מבצע "ברזל כתום", יצא צה"ל למבצעון נוסף, "ברזל כתום 2", בעקבות ירי של 15 פצצות מרגמה ממ.פ חאן יונס ליישובי גוש קטיף. צה"ל קרא לתושבי השכונה האוסטרית לפנות את בתיהם. מקורות צבאיים הבהירו שהקריאות לתושבים לעזוב את בתיהם נובעות מדאגה לשלומם ולא מכוונה להרוס את הבתים ""להערכת הגורמים, הפעולה עתידה להמשך כיומיים, ובמהלכה ייהרסו מבנים בלתי מאויישים המשמשים מסתור ליורים". באותו יום פגע טיל נ"ט בקיר בית הכנסת בנצרים.
ברזל כתום 1 וברזל כתום 2 הפכו ל"ברזל סגול" - כשהמחבלים פשוט העבירו את הירי ממערב חאן יונס לצפון חאן יונס. צה"ל נכנס ב-30 בדצמבר עם כוח טנקים ודחפורים לשכונות הצפוניות של מחנה הפליטים חאן-יונס. "אנחנו לא נעזוב את חאן יונס עד שלא נוריד בצורה משמעותית את ירי הפצ"מרים", צוטט מפקד האוגדה אביב כוכבי, שהוסיף, "הדגש במבצע הוא על פגיעה סלקטיבית וכירורגית. עם כל הכבוד לטענות על כניסת טנקים ומשוריינים, אין מה לעשות, צריך להגיע לאותם מקומות עם כלים כבדים, אבל הפעולה עצמה נעשית בשיטות מבצעיות זהירות. זו לא פעולה שהורסת בתים, כבישים, לא תראו את זה פה". קשה להגיד שלפעילות הכירורגית כפי שהגדיר כוכבי היתה השפעה. בסך הכל במהלך שנת 2004 נורו 876 פצצות מרגמה, יותר מפי שלוש מאשר בשנתיים הקודמות - ירי שהלך והתגבר לעבר יישובי גוש קטיף במקביל למבצע "ימי תשובה בצפון הרצועה".
במקביל חזר ירי הקסאם, שנחלש לתקופה קצרה לאחר מבצע ימי תשובה, (בעוד שבחודש אוקטובר נורו 34 רקטות ובנובמבר 8 בדצמבר טיפס הירי שוב ל-50 רקטות בחודש) לעבר שדרות ויישובי עוטף עזה, שחלקם העדיפו להשתיק את הדיווחים בתקשורת בנוגע לירי. בראיון לערוץ 7 סיפרה חברת קיבוץ ניר עם ש"היתה הוראה מהמועצה לא לומר שהקסאמים נופלים בקיבוצים", ראש המועצה אלון שוסטר לא הכחיש. רוב המרואיינים לכתבה אמרו כי הם תומכים בכל זאת בהתנתקות, וכשנשאלו על "היום שאחרי" השיבו כי הם מקווים שהמצב ישתפר.
ב-2 בינואר 2005 יצא צה"ל למבצעון נוסף, "רוח סתיו" בצפון הרצועה. לאחר ששתי רקטות קסאם פגעו במפעל בשרות ופצעו חמישה עובדים, שוב נכנסו כוחות רגליים ושיריון למרחבי השיגור באזור בית חאנון וג'באליה, אך עוד באותו ערב הורה אלוף הפיקוד דן הראל לכוחות לצאת. בכתבה במעריב צוטטו קצינים שאמרו "זהו מסר שלילי לארגוני הטרור". "נכון, קשה בשטח ותנאי מזג האוויר מקשים עלינו מאוד את הפעילות, אבל זה לא הזמן להוציא אותנו. מעניין איך יראה המצב כשיימשך ירי הקסאמים ואנחנו נהיה בחוץ. זו החלטה תמוהה". בתקשורת נטען כי הסיבה לפעילות הזהירה היא הרצון של צה"ל לעבור את הבחירות לרש"פ בשקט.
במקביל למבצעון הירי נמשך כרגיל: שני פצצות מרגמה נורו מבית לאהיה ופגעו במוסך באזור התעשייה ארז. נסים ארביב הי"ד, פועל מניסנית שעבד במוסך, נפצע אנוש ונפטר מפצעיו כעבור 10 ימים. 5 רקטות נורו לאזור שדרות שהתרגלה למערכת ההתרעה החדשה "שחר אדום" (לימים: צבע אדום). אחת הרקטות נחתה בחצר בית ברחוב משעול השופטים שבשכונת בן-גוריון בעיר, וגרמה לנזק לשני בתים סמוכים. רקטה נוספת נחתה במפעל "מנורה" שבאזור התעשיה שער הנגב. שלישית נחתה סמוך למרפאה בקיבוץ ניר עם, נגרם נזק למבנה המרפאה ולרכבים חונים. הקסאמים נורו מדרום לג'בליה בזמן שצה"ל נמצא צפונית לעיר. ראש העיר, אלי מויאל, אמר כי מבחינתו הירי מעולם לא נפסק ועל צה"ל לפעול בצורה התקפית נגד האיום. גם יישובי גוש קטיף ובסיסי צה"ל באזור ספגו מטח טילים ופצצות מרגמה. דובר המועצה האזורית חוף עזה, ערן שטרנברג, אמר כי המחבלים שיגרו 6 פצצות מרגמה לעבר נוה דקלים, טיל נ.ט. לעבר החטיבה הדרומית וטיל קאסם לעבר הישוב גדיד. הטיל גרם לנזק לבית ולשני רכבים, וחמאס לקח אחריות על הירי.
במאמר שפרסם איש השמאל עפר שלח ב-ynet תחת הכותרת "רודפים אחרי הזנב" הוא תיאר את פעילות צה"ל כלחימה חסרת תכלית של צבא שרודף אחרי הזנב של עצמו. צה"ל פעל במקום מסוים והמחבלים עברו לירות משכונה סמוכה, ולמרות הפגיעה בחלק מחוליות השיגור הירי לא נפסק. "המצב הבלתי אפשרי ברצועה, ממחיש את החורים שיש בהתנתקות. המתנגדים צודקים בכך שאם תישאר ההינתקות אקט חד-צדדי ללא הסכם עם הפלסטינים - כל מה שייצא ממנה יהיה מצב בו יצטרך צה"ל לשוב במהירות לעזה", כתב שלח. "כשנכנס צה"ל לחאן יונס במסגרת מבצע "ימי תשובה", אמרו קצינים בכירים בצבא שהמטרה היא ללמד את הפלסטינים לקח ש"ימנע מאיתנו את הצורך לחזור לכאן אחרי ההתנתקות". כתב עפר שלח. "לפלסטינים יש, מסתבר, ראש קשה: למרות ההרס הרב שנגרם במבצע ההוא, ולמרות שמאז היו כניסות חוזרות למקומות שונים ברצועה, הם ממשיכים לירות פצצות מרגמה וקסאמים, כל פעם ממקום אחר. למעשה, יש תחושה שבמקום להעביר מסר, הצבא רודף אחרי זנבו".
"מתנגדי התוכנית צודקים לגמרי בכך, שאם תישאר ההינתקות אקט חד-צדדי, כלומר ללא הסכם מפורט שאפשר לסמוך עליו עם הפלסטינים (ורוב הישראלים, כולל ראש הממשלה, אינם מאמינים בהסכם כזה), כל מה שייצא ממנה יהיה מצב שבו יצטרך צה"ל לשוב במהרה לתוך השטח. ראש הממשלה, המסרב עד היום להסביר מה יהיה ביום שאחרי הנסיגה ולשים אותה בקונטקסט של מהלך משמעותי יותר, רק מחזק את התחושה שלא מדובר פה במשהו מתוכנן באמת" כתב שלח. "גם המפקדים, הרצים אחרי זנבם במשימה חסרת תוחלת, וגם אזרחי ישראל, שאיש אינו מסביר להם את התכלית הגדולה של "המהלך ההיסטורי" של הנסיגה, רשאים להרגיש הרגשה דומה".
המאמר של שלח ניתח בצורה נכונה את המציאות. למעשה, לא היתה שום תכנית ליום של אחרי ההתנתקות וממילא הפעילות הצבאית שהוגבלה מראש בשל הכוונה לסגת, ולא פעלה לטהר את קיני המחבלים וכפי שקרה ביהודה ובשומרון היתה חסרת כל משמעות. הפעילות של צה"ל לא רק שלא הרתיעה, אלא שהמסר שעלה מהנסיגה היה הפוך לחלוטין. דווקא אז הגיעה הפוגה זמנית בירי הפצמ"ר והקסאם, אבל הפסקת הירי הגיעה מסיבה אחרת לגמרי, לא כתוצאה מפעולה צבאית ובכלל לא כי חמאס הפך למורתע. ה'דיל' שהשיג שרון מישכן את העתיד ויצר את חמאסטן תמורת שקט זמני ודמיוני.
בעולם מקביל היה שרון עסוק במערכה הפוליטית להעברת ההתנתקות ושרידות הממשלה - מערכה שהתנהלה בשני צירים מקבילים: גיוס רוב לתמיכה בתוכנית ההתנתקות אל מול מחנה "מורדי הליכוד" והימין, וגיוס רוב לתמיכה בקואליציה ובפרט ברגע המבחן: העברת תקציב המדינה.
אחרי ששרון הפר את הבטחת הבחירות שלו "דין נצרים כדין תל אביב", והתעלם מהרוב הברור וחסר התקדים שהצביע ימין (67 מנדטים לליכוד, ציונות דתית והחרדים) הלכה והצטמקה הקואליציה - שרי האיחוד הלאומי פוטרו, אפי איתם פרש ולבסוף חברי המפד"ל הנותרים פרשו מהממשלה שבועיים לאחר ההצבעה על ההתנתקות. והקואליציה כללה כעת 55 חברי כנסת בלבד.
כדי להעביר את תקציב המדינה החל שרון במו"מ עם מפלגת יהדות התורה והבטיח להם 290 מיליון ש"ח תמורת התמיכה בתקציב המדינה והצלת קואליציית ההתנתקות. אבל התקציב ליהדות התורה הקפיץ את חברת הקואליציה סייעת שינוי, שהצביעה נגד התקציב בפעם הראשונה, בעקבות ההצבעה של שינוי נגד התקציב פיטר שרון את שרי 'שינוי' והקואליציה של שרון נשארה על 40 (!) חברי כנסת בלבד.
ב-10 בינואר 2005 - יממה לאחר שנבחר אבו מאזן לתפקיד יו"ר הרש"פ - הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת שרון שהפכה לפתע מממשלת ימין לממשלת שמאל-מרכז ומנתה כעת 59 חברי כנסת. בדרך לצרף את מפלגת העבודה לקואליציה נתקל שרון בבעיה קשה - מורדי הליכוד, שהתנגדו להתנתקות, התנגדו גם לצירוף מפלגת העבודה. ההצבעה על צירוף מפלגת העבודה עברה בשני קולות: 58 הצביעו בעד, 56 נגד. מורדי הליכוד אכן התנגדו, אבל שרון צלח את ההצבעה שוב בעזרת עזרה מהאופוזיציה. סייעת יחד (מרצ) הצביעה בעד צירוף העבודה. גם חברי הכנסת של רע"מ ובהם עבד דהמשה - סנגורו של מנהיג חמאס אחמד יאסין, הודיעו כי יתמכו בממשלה אם ההתנתקות תהיה תלויה בקולות שלהם. מפלגת העבודה צורפה לממשלה, ושמעון פרס מונה ל"משנה לראש הממשלה". טומי לפיד שהיה כבר באופוזיציה הבהיר בהצבעה "אתה תוכל לבצע את תוכנית ההתנתקות שלך בזכות האופוזיציה, כי חלק נכבד של סייעתך מתנגד לפינוי". כך למעשה ממשלת ההתנתקות הצליחה לצלוח את המשבר בעזרת הישענות על מרץ ורע"מ (שנמנעו). ח"כ עוזי לנדאו, שהנהיג את מורדי הליכוד, הגיב "אוי לממשלת הליכוד ששנענת על קולות ערבים ומרצ".
ב-17 בפברואר עבר בכנסת "חוק פינוי פיצוי", שהיה למעשה חוק יישום תוכנית ההתנתקות, ברוב של 59 מול 40. תמכו בו חברי הכנסת של מפלגת העבודה, יחד (מרץ), שינוי רע"מ ו-19 חברי כנסת מהליכוד (רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, זאב בוים, רוני בראון, ענבל גבריאלי, אברהם הירשזון, צחי הנגבי, מגלי והבה, ישראל כץ, ציפי לבני, לימור לבנת, בנימין נתניהו, מרינה סלוקין, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אריאל ועמרי שרון). חברי הכנסת של מפלגת העבודה דחו את הרעיון של קיום משאל עם על ההתנתקות למרות הקואליציה הדחוקה. "58 שנים מדינת ישראל עשתה מלחמות, ופתאום על עניין עזה רוצים משאל עם. אין שום סיכוי בעולם שאי פעם עזה תהיה חלק ממדינה יהודית" אמר פרס . "נווה דקלים זה חאן יונס, נצרים זה דיר אל בלח. אין גוש קטיף - יש עזה. עזה. עזה. עזה" התרגש חיים רמון.
חבר הכנסת אפי איתם נשא במליאה נאום חריף ובו דיבר על מאמציו של שרון להחליף את ראש השב"כ והרמטכ"ל שלא תמכו בהתנתקות: "מטהרים את מערכת הביטחון - מגרשים את ראש השב"כ, והרמטכ"ל משלם את מחיר האמירה שבטרנספר הזה יש משום רוח גבית לטרור... ומכינים את מחנות המעצר. מכינים גדרות תיל ושם יישבו מאות אלפי נשים וילדים. על זה ידונו אתכם, על זה בית הדין של ההיסטוריה יתבע מכם דין וחשבון". מחוץ למליאה קרעו ראשי מועצת יש"ע את נוסח החוק בצעד הפגנתי, בכניסה לעיר היתה חסימת כבישים, רק הפגנות באותו יום נעצרו כ-50 מפגינים.
המשוכה הבאה של שרון היתה העברת התקציב, שנחשב לאיום האחרון בפני ממשלת שרון לקראת הגירוש. אמנם במר"ץ-יחד סיכמו שלא יפילו את ממשלת שרון על התקציב, אבל שרון הצליח לגייס את תמיכת מפלגת שינוי מהאופוזיציה למרות 290 המיליון שהובטחו לחרדים, לאחר שלחץ כבד הופעל ע"י השמאל על שינוי שלא למנוע את ההתנתקות ולאחר שהובטח לה 700 מליון ש"ח למטרותיה. ב-29 במרץ התקיימה ההצבעה על התקציב. 58 תומכים מול 36 מתנגדים. 9 חברי כנסת ממורדי הליכוד הצביעו נגד התקציב: איוב קרא, דוד לוי, חיים כץ, יחיאל חזן, נעמי בלומנטל, אהוד יתום, יולי אדלשטיין, גלעד ארדן ומשה כחלון. מיד לאחר העברת התקציב חילק שרון לתומכיו ג'ובים חדשים והביא להצבעה מינוי של שלושה שרים וחמישה סגני שרים חדשים, ושני תפקידי סגני שרים שקיבלו חברי הכנסת מיהדות התורה. כך נסללה הדרך להישרדות הממשלה והוצאה לפועל של ההתנתקות.
במקביל להחלפת הרכב הממשלה בישראל מתחולל שינוי ברשות הפלסטינית. עידן אבו מאזן מתחיל, כשלמעשה איש לא יכל לדמיין אז עוד כמה זמן הוא יימשך. ב-9 בינואר נבחר אבו מאזן ליו"ר הרש"פ ברוב גדול בהעדר יריב רלוונטי. כבר בקמפיין הבחירות שלו קרא אבו מאזן לסיום האינתיפאדה המזוינת (פיגועים נגד אזרחים בתוך 'הקו הירוק') ולהחזרת המשילות לרשות הפלסטינית: 'עם אחד - נשק אחד'.
הקו שהוביל אבו מאזן - ממייסדי הפת"ח לא הפתיע - אבו מאזן התנגד לאינתיפאדה המזויינת, שבה תמך ערפאת כבר מההתחלה, כשהוא טוען כי היא תרחיק את הקמת המדינה הפלסטינית. לתפיסתו של אבו מאזן הלחץ בינלאומי פעל לטובת ה'פלסטינים' בדרך להקמת מדינה פלסטינית מלאה, ופיגועי ההתאבדות ערערו את תדמית הפלסטינים בזירה הבינלאומית. למרות הוויכוח על האסטרטגיה המטרה היתה זהה - אבו מאזן סרב לחלוטין להכיר במדינה יהודית ולוותר על "זכות השיבה", כאשר היה ברור כי הקמת מדינה פלסטינית הינה שלב ראשון מבחינתו בשחרור פלסטין.
לכן אין פלא שעם עלייתו לשלטון הוא חתר לעצירת האינתיפאדה וחזרה למשא ומתן שבו היה בטוח שיקבל כל מה שרק ידרוש, כשהוא מדגיש כי לא יסכים להסכמי ביניים, אלא אך ורק למו"מ על כל הדרישות ביחד. אבו מאזן, ממתכנני רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, לא סלד עקרונית מפיגועים. הוויכוח על יעילות האינתיפאדה היה טקטי בלבד, גם אם בישראל רצו לחשוב אחרת, בדיעבד דאג אבו מאזן להאדרת מחבלים ולתשלום משכורות לרוצחים ללא תנאי. בנוסף אבו מאזן ואנשי הרש"פ לא שללו פיגועים ביו"ש, ההתייחסות לאינתיפאדה מזויינת' כוונה בדרך כלל כלפי פעולות ההתאבדות ופגיעה באזרחים בשטח ישראל.
יתכן, והאירועים בהיסטוריה היו יכולים להתגלגל למסלול אחר, אילו שאיפתו של אבו מאזן הייתה מתקיימת והיה מקבל מדינה פלסטינית, ממנה היה מנסה להוציא לפועל את חזון אש"ף לשחרור "פלסטין" כולה. [יתכן ואם צה"ל היה נשאר ברצועה ומסייע לאבו מאזן לשלוט כפי שעשה ביו"ש, כוחו של חמאס לא היה עולה ואבו מאזן היה מצליח לקדם את חזונו להקמת מדינה פלסטינית כפי שטוענים בשמאל] אלא שכשאבו מאזן עלה לשלטון שרון כבר קידם בכל הכוח את ההתנתקות ובעצם שכנע את הערבים שאבו מאזן טועה והחמאס צודק, ושהאינתיפאדה היא שהולכת להביא להם את ההישג הגדול ביותר שיכלו לקוות לו - נסיגה מוחלטת של ישראל מרצועת עזה וכוונה לשכפל את זה גם ביהודה ושומרון. שרון, שלכאורה הגה את תוכנית ההתנתקות כחלופה ל"מפת הדרכים" בגלל שטען כי ערפאת אינו פרטנר, לא עצר אותה גם כשערפאת התחלף באבו מאזן. הוא המשיך להתעקש על הנסיגה החד צדדית ללא שום תמורה. ההבדל היחיד היה הניסיון "לתאם" את מהלכי ההתנתקות מול הרש"פ.
בשבועות הראשונים לאחר עלייתו של אבו מאזן הטרור המשיך להשתולל ברצועה, אבל ב-ynet דיווחו כי "בצה"ל מחכים לאבו מאזן". עפ"י הדיווח, בצה"ל בוחנים בזהירות את פעילות המחבלים ויתנו לאבו מאזן ימי חסד לעצב את המדיניות שלו "ולדיאלוג עם ארגוני הטרור". "לאור המסרים שהעבירה ישראל לרשות, שהמבחן הראשון של אבו מאזן הוא להפסיק את ירי הקסאמים ופצצות המרגמה לעבר הנגב המערבי וגוש קטיף". אבו מאזן מינה את מוחמד דחלאן - מתכנן הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, למחזיק תיק ההתנתקות בעזה והאחראי למעשה למו"מ מול צה"ל על סידורי היציאה של צה"ל מעזה, ואת רשיד אבו שבאכ למפקד הביטחון המסכל ברצועת עזה.
ב-12 בינואר עלה כוח צה"ל על מארב של מטען חבלה ליד היישוב מורג. גדעון רבלין הי"ד, תושב גני טל שעבד בתחזוקת הגדרות עבור הצבא, נהרג. סגן מפקד גדוד בגולני נפצע בינוני, ושני חיילים נפצעו קל. לאחר פיצוץ המטען המחבלים פתחו באש לעבר הג'יפ וחוסלו בחילופי האש עם כוחות שהוקפצו. באותו יום פורסם ראיון עם מי שכונה "מפקד גדודי חללי אל-אקצה בצפון הרצועה", שהבטיח כי המלחמה תימשך "עד שלא יישאר אף כופר על אדמת פלסטין". "אנחנו נמשיך במאבק כל עוד נמצא חייל אחד על אדמתנו. עד אשר נשחרר את אדמתנו מהכובש האחרון לא נפסיק", צוטט בראיון ל ynet. למחרת (13 בינואר), היה פיגוע קשה נוסף במחסום קרני: חוליה של שלושה מחבלים חמושים ברובים וברימוני יד החנתה משאית עמוסה ב200 ק"ג חומר נפץ בצד הפלסטיני של מעבר הגבול בקרבת דלת ברזל המפרידה בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. לאחר הפיצוץ חדרו המחבלים דרך החור שנפער בדלת ורצחו שישה עובדי מעבר. שר הביטחון מופז הורה לסגור את המעבר, שרק זמן קצר לפני כן, במסגרת ההקלות לפלסטינים, הוארכו שעות פעילותו. יום לאחר מכן (ב-16 בינואר) נפגעה הנערה אלה אבוקסיס הי"ד מרקטת קסאם בזמן שגוננה בגופה על אחיה הקטן תמיר. אלה נפצעה קשה מאד ושבוע לאחר מכן קבעו את מותה.
אחרי הפיגוע במחסום קרני הוחלט על מבצעון נוסף. "צעד מזרחי", כנגד המחבלים באזור נצרים וציר קרני: כוח מגדוד שמשון חדר בלילה לפאתי שכונת זייתון והתמקם בחשאי, כשבמקביל נכנס כוח טנקים ודחפורים כפיתיון לחוליות נ"ט שחוסלו מיד ע"י הכוחות שהיו ממוקמים כבר בשכונה. גם המבצע הזה, שבו נהרגו 19 מחבלים, זכה לתהילה על ההונאה המוצלחת, אך כמובן לא היה רלוונטי ביחס להיקף הטרור. בכתבה בעיתון "הארץ" מאותו יום ניתן ללמוד על מספר הפיגועים הרב שפחות זוכרים אותם בגלל שלא הסתיימו בנפגעים: 3 מחבלים נורו כשניסו להניח מטען חבלה בגוש קטיף, מחבלים חמושים מלווים בצעדה עם ילדים התקרבו עד לדלת מוצב טרמית בציר פילדלפי, ומחבל שביצע פיגוע ירי בציר כיסופים חוסל. כל זה ביום אחד, במקביל להמשך ירי הקסאם והפצמ"ר.
אבל הסבלנות כבר פקעה וממשלת שרון כבר התחילה להרגיש את הלחץ והזעם הציבורי. ב-18 בינואר יצאו מאות מתושבי שדרות לצעדת מחאה על ירי הקסאמים כשהם קוראים "לא נהפוך לבני ערובה לירי הקסאם", כשבמהלך הצעדה הגיעה ההודעה על קביעת המוות של הנערה אלה אבוקסיס הי"ד. הצעדה שתוכננה להגיע לחוות השקמים נבלמה ע"י המשטרה. "ממשלת שרון ממשלת כישלון", "להשמיד את בית-חנון", ו-"הדם שלנו לא הפקר" קראו בהפגנה שבה השתתפו חברי הכנסת עמרם מצנע ואהוד יתום לצד ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, קרא לתושבי שדרות "לנהוג באיפוק". "צה"ל והדרג המדיני פועלים ככל שניתן כדי למגר את ירי הקסאמים. כל חוליה שמאותרת מחוסלת מייד ותושבי שדרות צריכים לנהוג באיפוק גם בימים הללו". "צריך לתת לאבו מאזן ימי חסד ואפשרות לפעול ואנו ממתינים לראות איך אבו מאזן מתנהל בזמן הקרוב".
שרון הגיע יחד עם שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד למחסום ארז, ושידר רוח לוחמנית: "אבו מאזן לא צריך תקופת הסתגלות; תעשו הכל לעצירת הקסאמים כבר בזמן המיידי", אמר לחיילים. לתקשורת נאמר כי שרון ומופז עברו יחד עם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד על תוכניות מבצעיות שהוכנו לקראת פעולה צבאית בעזה. שרון הכריז כי המצב בו משוגרות רקטות קסאם לעבר שדרות "אינו יכול להימשך", ודרש מצה"ל "לעשות הכל כבר בזמן המיידי", ובתקשורת דיווחו כי הוצגו לשרון תוכניות מפורטות ורחבות היקף וכי שרון יצא שבע רצו. לעומת האווירה הלוחמנית והמאיימת ששידר שרון, בכתבה ב-YNET ציינו כי "בצה"ל ניסו היום לצנן מעט את אווירת המלחמה שנוצרה בימים האחרונים". "הכי קל להיכנס בצורה מאסיבית ללחימה, אבל יש בכך גם מין כניעה למה שמבקשים ארגוני הטרור לעשות - לדחוף את צה"ל וישראל ללחימה שתביא לאי יציבות. הרי אנחנו כל זמן מחכים לדבר ההפוך - לתחילתה של יציבות, של תקופה חדשה. ברור שמבצעים גדולים שיביאו אבדות, הרס ופגיעה בתשתיות רק יוסיפו לאי היציבות, ומי שירוויח מזה הכי הרבה יהיו ארגוני הטרור וגם חיזבאללה, שדוחף כל הזמן למצב כזה".
על פי הדיווח: "בירושלים החליטו להעניק הזדמנות אחרונה לאבו-מאזן לפעול, אולם האיום של מבצע נרחב לא ירד מהפרק. "אנחנו עומדים בפני מספר ימים שהם ימי מבחן רגישים מאוד להנהגה הפלסטינית". אבו מאזן אכן החליט לפעול. ספק אם האיום ששידר שרון הוא זה שהשפיע, או ההבנה כי שמירת השקט באותה תקופה היא אינטרס כדי לממש את הישגי האינתיפאדה - השקט שהגיע אפשר לשרון להחזיר את איומי המלחמה אל המדף, ולקדם את תוכנית ההתנתקות כשאיש לא שואל את שאלת "היום שאחרי" ואף תוכנית לא מתגבשת. עבור חמאס זו הייתה הזדמנות לבנות את כוחו בעזה - כוחו הצבאי מצד אחד, וההתארגנות לקראת כיבוש הרש"פ בבחירות. אבו מאזן האמין כי תמורת תקופה של שקט יוכל לקבל מדינה פלסטינית כולל ירושלים, ממנה יתקדם למימוש "זכות השיבה" ושחרור כל פלסטין.
בישראל דיווחו כי אבו מאזן נתן הוראה לסיום האינתיפאדה והורה למנגנוני הביטחון להפסיק כל ירי של טילים ואת כל הפעולות הצבאיות. למחרת ב-19 בינואר פוצץ מחבל מתאבד תחתוני תופת שלבש בזמן שעבר בידוק ע"י אנשי שב"כ סמוך למוצב אורחן בצומת גוש קטיף. בפיצוץ נהרג איש השב"כ עודד שרון הי"ד, ועוד 3 אנשי שב"כ ו-5 חיילים נפצעו. החמאס לקח אחריות על הפיגוע אותו כינה מבצע "זריקה בלב", והודיע כי הם מתכוונים להמשיך בהתנגדות לכיבוש הישראלי גם בצל הדיבורים על נסיגה מהרצועה.
שעות ספורות לאחר הפיגוע במוצב אורחן נפגש יו"ר הרש"פ הטרי אבו מאזן עם נציגי ארגוני הטרור השונים בעזה. לאחר הפגישה הודיע דובר החמאס בעזה סמי אבו זוהרי כי הם שוקלים להכריז על הפסקת אש. גם זכריה זביידי, שנחשב לבכיר בגדודי חללי אל אקצא, הודיע כי הם יפסיקו את כל הפיגועים בשטח ישראל.
מה הבטיח אבו מאזן לחמאס? איננו יודעים. העברת תוכנית ההתנתקות בשקט ולא תחת אש היתה אינטרס על של כל הצדדים. בודאי של שרון, אבל גם של אבו מאזן ושל חמאס. בחמאס ללא ספק הבינו כי אם תעבור תוכנית ההתנתקות הם יוצגו כגיבורים וכמרוויחים העיקריים. יתכן גם שלאיום בפעולה צבאית נרחבת הייתה השפעה כשבמערכת השיקולים של חמאס הם מבינים שלאחר שצה"ל יצא הוא לא יחזור כל כך מהר. לתקשורת הערבית אמר אבו מאזן כי "ההוראה להפסקת כל הפעולות האלימות אינה תולדה של לחץ חיצוני שהופעל על הרשות, כי אם תולדה של החלטה פלסטינית פנימית". אבו מאזן החליט שלא לפעול כנגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אלא לקיים איתם דיאלוג, אך מצד שני לפחות כלפי חוץ פעל במרץ כדי לשמר את הרגיעה על מנת להביא למימוש תוכנית ההתנתקות. יועצו של אבו מאזן, סאיב עריקאת, צוטט באמירה כי הם "מחויבים להפסקת אש מלאה". אבו מאזן עצמו אמר בפגישה עם בכירי המנגונים "חייבים להרגיע את השטח, כדי להבטיח שישראל תיסוג מעזה… אני רוצה מאמץ רציני, לא אקבל שום תירוץ. מי שיתרשל - ייענש".
ב-23 בינואר קיים שרון ישיבת ממשלה בשדרות. שרון אמר "אחרי תקופה ארוכה של טרור פלשתיני ופעילות נמרצת של כוחות הביטחון שלנו נגד הטרור, השתרר שקט". שרון המשיך ואמר: "איננו יודעים עדיין האם חל שינוי אמיתי במצב. אנחנו מקווים שכן. אנחנו עוקבים אחרי המתרחש. דבר אחד ברור: אם יתחדש הטרור, על-פי החלטת הממשלה שהתקבלה, ישראל תעשה את כל הנדרש כדי למנוע פגיעה בשדרות, ביישובי הנגב המערבי וביישובי חבל עזה" הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, אמר בישיבה לשרים: "יש שקט מוחלט ברצועת עזה, וזהו מצב שלא היה מזמן, אך המצב שברירי". שרון השיג את מבוקשו: החשש מהתדמית של נסיגה תחת אש שיכרסם בתמיכה בהתנתקות הוסר, האינטרס המשותף ניצח.
הצטרפו לעדכונים מהקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
כשבועיים לאחר מכן, ב-8 בפברואר 2005, התכנסה פסגת שארם א-שייח הנחשבת לסיום האינתיפאדה ה-2. לפגישה הגיעו אריאל שרון, אבו מאזן, נשיא מצרים מובארכ, ועבדאללה מלך ירדן. משתתפי הפגישה אימצו את מה שמכונה עקרונות "מפת הדרכים". אבו מאזן הודיע על הפסקת "הפעולות המזויינות" ונאם על כך ש"שפת המו"מ תחליף את שפת היריות". ישראל הבטיחה שחרור מאות מחבלים. "היום הזה ייזכר כיום שבו התהליך החל לנוע קדימה אל השלמתו, לקראת המטרה של חיים בשקט, בכבוד ובשלום בין כל העמים במזרח התיכון". הכריז אריאל שרון.
שרון דיבר בנאומו במפורש על הקמת מדינה פלסטינית מלאה והתחייב לשחרור מחבלים ויציאה מהערים הפלסטיניות. "היום, בפגישתי עם היושב ראש עבאס, הסכמנו שהפלסטינים יפסיקו את כל מעשי האלימות נגד ישראלים בכל מקום, ובמקביל, ישראל תפסיק את הפעילות הצבאית שלה נגד הפלסטינים בכל מקום" הכריז שרון, שהתחייב מלבד שחרור מחבלים ליציאת צה"ל מה"ערים הפלסטיניות". "בזמן הקרוב נשחרר מאות אסירים פלסטינים ואף נקים פורום משותף לבחינת שחרור אסירים בעתיד". מצד שני, למרות חילופי ההנהגה ברשות הפלסטינית שרון הבהיר כי לא ישנה את מסלול ההתנתקות החד-צדדית. "אני נחוש לבצע את תכנית ההתנתקות שאותה יזמתי. תוכנית ההתנתקות התקבלה כהחלטה חד-צדדית שלנו. כעת, אם אכן יבוא שינוי אמיתי, הלכה למעשה, בצד הפלסטיני, ההתנתקות יכולה להביא תקווה ולהפוך לנקודת הזינוק החדשה לתהליך מתואם ומוצלח", אך הבהיר כי לאחריה יוכל להמשיך בתוכנית מפת הדרכים. "תוכנית "ההתנתקות יכולה לסלול את הדרך לתחילת יישום מפת הדרכים, שאליה אנו מחויבים ואותה אנו רוצים לישם".
בראיון מ-2008 שתורגם ע"י ממר"י הסביר אבו מאזן כי ההתנגדות שלו "להתנגדות" = מאבק מזויין, היא אינה עקרונית אלא תועלתנית בלבד, ותלוית סיטואציה: "יש לי הכבוד להיות זה שירה את הכדור הראשון בשנת 1965. רבים באזור ובעולם יודעים מהי ההתנגדות, כיצד ומתי היא מביאה גאווה ומתי לא... היה לנו [לפת"ח] הכבוד להנהיג את ההתנגדות. אנו לימדנו את כולם, כולל את חזבאללה, מהי התנגדות. הם התחנכו במחנות שלנו... בעת הזאת אני מתנגד למאבק המזוין משום שאין ביכולתנו לנהל אותו אך בעתיד ייתכן שהדברים יהיו שונים…" אבו מאזן האמין כי יוכל לקבל מדינה פלסטינית מלאה באמצעות המו"מ והלחיץ הבינ"ל, גם שרון ככל הנראה חשש מזה ולא היה מוכן לוותר על מה שאבו מאזן לא התפשר עליו, ולכן לא מיהר לשנות את מסלול ההתנתקות.
שבועיים אחרי פסגת שארם א-שייח, בליל שבת 25 בפברואר 2005, התפוצץ מחבל מתאבד במועדון הסטייג' בתל אביב. בפיגוע שהג'יאהד האיסלאמי לקח עליו אחריות נרצחו חמישה ונפצעו כ-50. אבו מאזן גינה את הפיגוע ואף כינה אותו "פעולת טרור". ב-ynet ציינו כי "ברשות חוששים כי הפיגוע יפגע במגעים בכל הסוגיות, וכן בהעברת הערים, שחרור האסירים ובעיקר חוששים מחזרה לגל של התנקשויות מצד ישראל שיביא לפיצוץ ההודנה". הרש"פ ביצעה מעצרים של אנשי הג'יהאד האיסלמי בטול כרם בעקבות הפיגוע, אך התיק נסגר מהר מאד. "הרש"פ ותנועת הג'יהאד האסלאמי הסכימו לבסוף לסגור את התיק של הפעולה [בתל אביב] בתנאי שתנועת [הג'יהאד] תקיים חקירה פנימית בנושא ותעניש את האחראים לה" דווח בכלי תקשורת ערביים. המגעים של ישראל עם אנשיו של אבו מאזן נמשכו, והתקיימו דיונים על יציאת כוחות צה"ל מערי הרש"פ ועל "התיאום הביטחוני" ביו"ש ובעזה שלאחר הנסיגה, כשצה"ל נסוג מהערים ובהדרגה מעביר לשליטה ביטחונית של הרש"פ תמורת הבטחה לטיפול בחמושים ופירוקם מנשקם, הבטחות שלא התקיימו.
למרות הוויכוח של אבו מאזן עם חמאס על האסטרטגיה לחיסול ישראל, ולמרות קמפיין הבחירות שלו "נשק אחד, עם אחד" שהבטיח מונופול של הרש"פ על הנשק, עם כניסתו לתפקיד הוא החליט לא לפעול נגד הקבוצות החמושות האחרות אלא לשלב אותם במסגרת דיאלוג. כנראה שגם אילו רצה לא היתה לאבו מאזן את הלגיטימציה לקיים את מה שהתחייב לישראל, ובמקום זאת הוא בחר לנהל מו"מ מול חמאס - שכוחו ברחוב הערבי הלך והתעצם, במטרה להפוך את ה"רגיעה" שהיתה קיימת כבר דה-פקטו על בסיס האינטרסים של חמאס לרשמית. השיחות התקיימו בין הרש"פ לנציגי חמאס וגא"פ בקהיר בחסות מובארכ. עפ"י דיווח של עמוס הראל בצה"ל לא אהבו את התיווך המצרי שהעניק לחמאס מעמד שווה, והעצים למעשה את כוחו, אך מופז שנפגש עם מובארכ ב-10 למרץ רצה את מצרים בתמונה כדי לקדם בכל זאת נסיגה גם מציר פידללפי למרות התנגדות הרמטכ"ל יעלון וראש השב"כ דיכטר.
ב-17 במרץ 2005 - 5 חודשים לפני ההתנתקות, חתמו "הפלגים הפלסטינים" בוועידה בקהיר על "רגיעה" (תהדיאה), כשהם דוחים את הדרישה שהציג אבו מאזן - לפחות כלפי חוץ - לחתום על "הודנה" - הפסקת אש לטווח ארוך. מי שהצטרף לעמדה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי היה מרואן ברגותי מנהיג התנזים של הפת"ח, ששלח אגרת מתוך הכלא שבה קרא להמשך האינתיפאדה והמאבק החמוש. בכיר החמאס מחמוד א-זאהר הבהיר "אם לא ימולאו תנאיה של 'ההתנגדות' בהזדמנות הקרובה ביותר ואם יהיה ניסיון לעקוף את התנאים הללו - המשמעות היא שאנו חוזרים לירות כדי לכפות עליהם לקיים את תנאינו. אנו מדגישים שגדודי אל-קסאם לא יניחו את נשקם עד שפלסטין תשוחרר"
בהסכם שנחתם בקהיר נכתב במפורש כי "המשתתפים הדגישו את הדבקות בעקרונות הפלסטיניים ללא שום ויתור ואת זכות 'ההתנגדות' של העם הפלסטיני, כדי לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה ובירתה ירושלים ולהבטיח את זכות שיבת הפליטים לבתיהם ולנחלאותיהם". "המשתתפים הסכימו על תוכנית לשנת 2005 שתתמקד [בשמירה על] המחויבות להמשיך באווירת ההרגעה הנוכחית תמורת מחויבות ישראלית הדדית להפסיק את כל צורות התוקפנות נגד אדמתנו ונגד עמנו הפלסטיני בכל מקום שבו הוא נמצא ולשחרר את כל האסירים והעצירים". "המשתתפים הסכימו להפוך את אש"פ לארגון פעיל ולפתחו לפי עקרונות מוסכמים כך שיכלול את כל הכוחות והפלגים הפלסטיניים".
מה גרם לחמאס לחתום על "תהדיאה"? לא קשה לנחש. חמאס רצה מאד בקיומה של ההתנתקות שהייתה ההישג הכי עצום של האינתיפאדה, וראה בה הזדמנות להתעצם ולהתחמש לקראת מימוש היעדים של ארגון הטרור. אבו מאזן הבטיח לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הצטרפות לאש"ף, וחמאס ראה בכך הזדמנות להשתלט על הרש"פ כפי שאכן החל לקרות בבחירות שהתקיימו אחרי ההתנתקות. עבור חמאס הרגיעה היתה הזדמנות פז לבנות את כוחו הצבאי והפוליטי ליום של אחרי ההתנתקות. שרון שלא תכנן מה יהיה ב'יום שאחרי' נהנה מהשקט שיאפשר לו להוביל את הנסיגה.
רשיד אבו שבאכ - שהיה ראש המודיעין המסכל ומי שאחראי לאכוף את ההתחייבויות של הרש"פ לפרק את ארגוני הטרור בועידת שארם א-שייח, הודיע כי חברי הזרועות הצבאיות של כל הארגונים ברצועת עזה, כולל חמאס וג'יהאד איסלאמי וחבריהם המבוקשים על ידי ישראל, יוכלו להצטרף למנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית. עפ"י הדיווח בעיתון "הארץ", אבו שבאכ הוסיף שהרשות תתמודד עם בעיית נשיאת הנשק בגלוי של חברי הארגונים בדרך של "רישוי ויצירת חוקים חדשים המותאמים לכך".
הצצה לאיך שחמאס תפס את אותה 'רגיעה' ניתן לראות בראיון שנתן מנהיג חמאס חאלד משעל כשנתיים לאחר מכן ותורגם ע"י "המרכז הירושלמי". משעל מנה 4 סיבות בגללם חמאס אימץ את הרגיעה: "הוא ייחל למצב של מחלוקת [בקרבנו] כך [שיוכל] ללחוץ על אבו מאזן להתעמת עם [גורמי] ההתנגדות… [בהסכמתנו] מנענו פיצוץ. מטרתנו השנייה היתה להעביר מסר לקהילה הבינ"ל כי הבעיה איננה העם הפלסטיני וגם לא ההתנגדות הפלסטינית [אלא] הכיבוש… השלישית במטרותינו היתה מתן הזדמנות ומרחב פעולה לעשיית סדר בבית הפלסטיני… רביעית, שאפנו להשיג באמצעות יוזמת ההרגעה הזדמנות לממש אינטרסים ישירים לעם הפלסטיני דוגמת שחרור האסירים".
צריך לציין המשמעות של התאהדיה היתה בעיקר סמלית - הירידה בפיגועים הייתה המשך של מגמה רצופה מאז 2002 (חומת מגן), ירי הרקטות שהופחת בהתחלה חזר עם הזמן להיקפי הירי שלפני הרגיעה, מחבלי הג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות המשיכו בפיגועים, וגם בחמאס נתנו לרגיעה פרשנות מצמצמת. שרון למעשה גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר: הוא גם התחייב להקמת מדינה פלסטינית אבל גם במקביל חיזק את חמאס ואפשר לו להתעצם באמצעות הרגיעה.
גם מנקודת מבטו של השמאל הדהירה להתנתקות הייתה טעות אסטרטגית. במקום לשבת ולדבר עם אבו מאזן ולהגיע להסכמות בדרך המשא ומתן, ההתנתקות חיזקה את חמאס כשהוכיחה שהדרך של הטרור מנצחת. למרות זאת השמאל שהיה להוט לראות פינוי ישובים, המשיך לתמוך ולדהור להתנתקות בלי להתחשב בחילופי השלטון שהיו ברשות הפלסטינית. מנקודת מבטו של הימין, תוכנית מפת הדרכים שקידמו שרון ואבו מאזן היתה סכנה לא פחות גדולה. המשמעות היתה הקמת מדינה פלסטינית מלאה וחמושה. העתיד ילמד כי אבו מאזן לא היה מוכן לוותר אפילו על סנטימטר, וגם לא לפרק בכוח את ארגוני הטרור. ההתחייבות שנתן שרון לאבו מאזן להפסיק את הפעילות הצבאית נגד ארגוני הטרור בתמורה לאותו שקט זמני ששרון היה נחוץ לו כדי לקדם את ההתנתקות, נתנה לחמאס את ההזדמנות לבנות את הצבא הפרטי שלו לקראת ההשתלטות על עזה.
לסיכום, להחלטה על סיום האינתיפאדה והכרזה על רגיעה היה שילוב של הרתעה ולחץ צבאי עם האינטרסים האסטרטגיים של כל אחד מהצדדים - הפת"ח ואבו מאזן בתוכניתם לקדם הקמת מדינה פלס' מלאה כשלב ראשון לקראת שחרור פלסטין כולה, והחמאס על מנת לבצר את כוחו הפוליטי והצבאי. שיתוף הפעולה של ישראל עם ה'רגיעה' והחלשת הלחץ הצבאי מתוך אינטרס של שרון שהנסיגה לא תהיה תחת אש, יחד עם קידום תוכנית ההתנתקות הפכו את הקערה - נתנו רוח גבית לטרור, וחיזקו את כוחו של חמאס.
"תנועת ה- "חמאס" ושאר ארגוני הטרור ניצלו את תקופת ה"הרגעה" לשיפור היכולות המבצעיות שלהם במסגרת ההתכוננות ל"יום שאחרי". הדבר מצא ביטויו בהברחת כמות גדולה של נשק, תחמושת וחומרי נפץ לרצועת עזה (כולל כמה טילי נ"מ) המשך הניסיונות להעתקת יכולות ייצור רקטות לגדה, בעיקר לשומרון הזרמת כספים מ"החוץ" לארגוני הטרור ולפעילי טרור ברצועה ובגדה בערוצים שונים". כתבו בדו"ח סיכום שנת 2005 במרכז מאיר עמית.
