מראש חדש סיון, "בחדש השלישי", אנו מתכוננים לקבלת התורה המשולשת – "אוריאן תליתאי". 'משולש' עיקרי המתקשר לסוד התורה המשולשת הוא "על שלשה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה [ו'עבודה שבלב זו תפלה'] ועל גמילות חסדים", החוזר באופנים שונים סביב "זמן מתן תורתנו":
אנו מתקשרים בשבועות לשלשה צדיקים – משה רבינו, שהוריד לנו את התורה; דוד המלך, שיום הולדתו ופטירתו בעצרת; ומורנו רבי ישראל בעל שם טוב, שגם הסתלק בשבועות. הם מכוונים כסדרם ל"תורה, עבודה וגמילות חסדים": משה רבינו הוא עמוד התורה, כפשוט; דוד המלך, "נעים זמִרות ישראל", שכל מגמתו בנין המקדש – אשר חבר את ספר התהלים כדי שישוררו אותו ב"ביתי בית תפלה" – הוא עמוד העבודה; מורנו הבעל שם טוב, מייסד החסידות, הוא עמוד החסד – הוא מלמד להיטיב עם כל יהודי בגשמיות ומתוך כך (ובתוך כך) גם ברוחניות.
בדורות שקדמו לתורה הסדר הוא הפוך – אברהם אבינו הוא עמוד החסד, יצחק אבינו עמוד העבודה-התפלה ויעקב אבינו עמוד התורה – סדר המתבטא בדרך שלנו, אחרי מתן תורה, לזכות בחלקנו המיוחד בתורה: גמילות חסדים מתבטאת בנדבת הלב של ישראל למשכן (וכיוצא בה הנדבה לבנות ולפאר כל בית מקדש מעט). מתוך הנדבה בונים את בית העבודה והתפלה, וכ"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" נזכה ל"ותן חלקנו בתורתך". וכך בכל יום, פותחים את היום בנתינת צדקה, "אני בצדק אחזה פניך", ומתוך כך עומדים לתפלה מפנימיות הלב, ורק אחריה פונים "מבית הכנסת לבית המדרש" לעסוק בתורת ה'.
חז"ל לומדים שהתורה משולשת מהפסוק "הלא כתבתי לך שלשים במֹעצות ודעת". הכתיב של המלה "שלִשים" הוא "שלשום". מכך ניתן לחזור לסדר המשנה – "תורה עבודה וגמילות חסדים" – ולהתבונן כי התורה, שקדמה לעולם אלפיים שנה, היא סוד ה"שלשום" עבורנו, המקיף הרחוק העומד בבסיס כל העבודה (ועתיד להתגלות בשלמות רק לעתיד לבוא, ב"תורה חדשה" של משיח). ה"אתמול" הוא המקיף הקרוב החופף עלינו, מעורר בנו געגועים ופותח את לבנו ופינו לתפלה. אך העבודה של "היום לעשותם" – בה תלויה ביאת המשיח "היום!" – היא עבודת הצדקה והחסד.
"כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אך כאשר נתחזק בשלשת העמודים נזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות: גמילות חסדים מצרפת לעמוד התורה את מקור השמחה – שמחה של מצוה גדולה ומפוארה (כפי שכותב הרמב"ם על מתנות עניים) – ומזכה בלימוד "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" שמחים כנתינתם מסיני. התפלה מפנימיות הלב מצרפת לעמוד התורה את הפנימיות, כשהיא גורמת לדברי התורה להכנס לפנימיות הלב ולשוב ולהופיע בהוראה ובמעשה כ"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם".
