חג הפסח הוא זמן של דילוג וקפיצה. "וראיתי את הדםופסחתיעליכם" – "כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה" (רש"י). וכשם שהקב"ה קופץ ומדלג לגאול אותנו, כך עשינו גם אנו בפסח מצרים "ואכלתם אותובחפזון,פסחהוא לה'" – "דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח" (רש"י).
בפסח ניתן לנו הכח לקפוץ ולצאת, בבת אחת, מן המיצר אל הגאולה – הן בגאולת הפרט, לצאת מכל המצוקות וההגבלות של הנפש, והן בגאולת הכלל, לקפוץ אל מציאות מתוקנת של מלכות ישראל שבה עם ישראל מנהל את חייו הציבוריים לפי התורה.
תמיד צריך להתקדם, לא לעמוד על מקום אחד. לכן האדם בכלל נקרא 'מהלך'ולכן הציווי הראשון ליהודי הראשון הוא "לך לך". אפשר ללכת לאט, כמו שאומריעקבאבינו "ואני אתנהלה לאטי", הליכה יסודית הדואגת לא להותיר דבר מאחור (גם לא פכים קטנים) ומתקדמת "קמעא קמעא" לעבר היעד,עקבבצד אגודל. אפשר ללכת במהירות, הליכה נמרצת, כמו יצחק אבינו "וילך הלוך וגדל", עובד את עבודתו בתוקף ואינו נסוג מפני המפריעים. ואפשר ממש לרוץ, כמו אברהם אבינו ברוב אהבתו וזריזותו, "ואל הבקר רץ אברהם" בהכנסת האורחים, או ברדיפה מהירה אחר המלכים להצלת אחיו (אברהםאותיותבא מהר).
אבל הקפיצה היא חידוש מיוחד. ההליכה והריצה מחברות את המקום שממנו אני בא אל המקום שאליו אני הולך, בתהליך הדרגתי, אך כאשר אנו שקועים בגלות מצרים, בתוך מ"ט שערי טומאה, לא די בהליכה, גם לא בריצה. כדי לצאת ממצרים, צריך להתנתק לגמרי מהמקום הראשון, לקפוץ ולדלג ולהגיע אל מקום אחר, לחידוש אמיתי.
שני ראשים לשנה העברית, ראש השנה בתשרי וראש החודשים בניסן. בתשרי מתאים ללכת, לא מתחילים משהו חדש לגמרי אלא מסתכלים לאחור, עסוקים גם בעבר ומתקנים אותו, חוזרים בתשובה. אבל בניסן מתאים לקפוץ, להתחיל משהו חדש, כמו תינוק שזה עתה נולד שכל החיים לפניו. בתשרי עסוקים בתשובה, בשיפור הקיים, בתהליך של תיקון. אבל בניסן עסוקים בהתחדשות, "ראש חודשים" – ראשית החידושים. ניסן מלשון נִסֵּי-נִסִּים, נס שמוציא אותנו מהטבע שהיינו טבועים בתוכו ומוליך אותנו אל ארץ חדשה, עם הפנים קדימה ולא לאחור, "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד [לחזור למצרים]".
כדי להגיע לגאולה, חייבים לקפוץ. כל עוד מתקדמים בהליכה או בריצה, נמצאים עדיין בדרך, בבחינת "עד ולא עד בכלל", אך לא מגיעים אל היעד עצמו. כדי להגיע לתוך היעד חייבים לקפוץ, מכאן לשם, ולהגיע "עד ועד בכלל". לכן אכילת פסח מצרים היתה "בחפזון", קופצים ומחליטים עכשיו להיות עבדי ה' ולא עבדים לפרעה, ולכן גם קריעת ים סוף היתה רק בזכות הקפיצה של נחשון בן עמינדב. בקפיצה הזו יש ממד של העזה: בתחילה מדלגים, עם רגל אחת באויר, ואחר-כך ממש קופצים, עם שתי הרגליים באויר – לרגע קטן מאבדים את נקודת האחיזה, אבל רק כך מצליחים לצאת ממצרים. בדילוג עדיין נמצאים בגבולות האפשרי, אבל בקפיצה מוכנים 'להשתגע' ולקפוץ במסירות נפש מהארץ אל הגג...
הדילוג והקפיצה שלנו מביאים בהתאמה את הקפיצה של הקב"ה, כמו שנאמר במגילת שיר-השירים, אותה נוהגים לקרוא בחג הפסח: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּאמְדַלֵּגעַל הֶהָרִיםמְקַפֵּץעַל הַגְּבָעוֹת". לאחר הקפיצה והדילוג, מגיע השיא של הפסיחה, "וּפָסַחה' עַל הַפֶּתַח" – גילוי שכינה הגובר על כל הפערים, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". והרמז: שלשת הלשונות יחד –מְדַלֵּגמְקַפֵּץ וּפָסַח –עולים בגימטריאישראל.
מקובל שגם הגאולה העתידה תבוא בחודש ניסן, "רבי יהושע אומר, בניסן נגאלובניסן עתידין ליגאל". אך מכל מקום, הרמב"ם פוסק ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה". באמת, גם בחודש ניסן ישנה תשובה – אבל תשובה שאינה רק לפי הכוחות הרגילים של עבודת האדם, אלא בדרך דילוג וקפיצה, "תשובה עילאה [עליונה]" של התחדשות אמיתית שבה אנו קופצים ברגע אחד אל הגאולה, ב"קיצור תהליכים" מפליא שיכול להגיע בהפתעה. כך אכן מסיים הרמב"ם "וכברהבטיחהתורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותןומידהן נגאלין" – קופצים ועושים תשובה מיד, ונגאלים תיכף ומיד ממש!
מעובד מתוך המאמר 'הדילוג לגאולה' בספר מעין גנים
