מה בין ראש השנה ליום הכיפורים? בראש השנה המצוה היא לשמוע קול שופר, כל השאר הוא טפל. קול השופר אינו דבור אלא קול פשוט, כמו קריאה, צעקה ובכיה. נכון שהתפילה תופסת מקום מרכזי ביום הזה, אך התפילה אינה חובה מהתורה, וגם הנוסח והמבנה שלה סובב את התקיעות – בתפילת מוסף שעיקרה 'מעטפת' לתקיעות – "עלה אלהים בתרועה".
ביום הכיפורים, לעומת זאת, העיקר הוא הדבור. כמובן, בזמן שהמקדש קיים, המוקד הוא עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, עבודה מעשית ממש, אך גם בעבודה זו יש הדגשה מיוחדת על הדבור – שהרי הכהן הגדול צריך להתוודות, תחילה על עוונותיו ואנשי ביתו, אחר כך על כל אחיו הכהנים, ולבסוף על כל עוונות ישראל, "וכך היה אומר"... והיום, כאשר בעוונותינו אין מקדש, נותר רק הדבור, "ונשלמה פרים שפתינו".
הגדר המעשי של מצות התשובה הוא בחובת הוידוי בדבור דוקא, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". כיון שיום הכיפורים הוא "קץ מחילה וסליחה לישראל", יש חובה מיוחדת לעשות תשובה ולהתוודות ביום זה – פעם אחת לפני סעודה מפסקת ושוב בכל אחת מתפילות היום. גם חובת התפילות ביום הזה יוצאת דופן, שכן זהו היום היחיד בשנה שיש בו חמש תפילות (ערבית, שחרית, מנחה, מוסף ונעילה).
בדברי האר"י הקדוש מבואר שתקיעת השופר בראש השנה היא בבחינת "הבל הלב". כלומר, בכל דבור ואמירה יש הבל היוצא מפנימיות האדם, ההבל הופך לקול ואחר-כך לחיתוך אותיות הדבור. אך בראש השנה עדיין אין אותיות של דבור, רק הבל בלבד.
בהמשך, ביום הכיפורים, ההבל של ראש השנה הופך לאותיות של דבור. חיתוך האותיות נעשה בחמשת מוצאות הפה (הגרון, החיך, הלשון, השיניים והשפתיים) ולכן המספר חמש חוזר ביום הכיפורים – חמש תפילות, חמש טבילות של הכהן הגדול, וחמשה עינויים האסורים ביום זה.
נעמוד מעט על משמעות הדברים, בהתייחסות לקשר המתחדש שלנו עם ה' יתברך, באופן הבא:
בראש השנה העיקר הוא עצם הופעת המלך – לא לחינם נוהגים להאריך בניגון ב"המלך"... זו פגישה ראשונה, כאדם ההולך לבדו במדבר, ימים ארוכים, ולפתע הוא רואה מישהו מוכר. עצם המפגש כל-כך מרגש ונוגע ללב, עד שאין שום דבור שיכול להכיל אותו. רק צעקה פשוטה ותו לא. ההבל הראשוני היוצא מן הלב אינו יכול להתפרט לאמירה מוגדרת, רק עצם המפגש, אנחנו וה'.
יותר מזה, בראש השנה אנו ממש נולדים מחדש מתוך ההבל האלוקי, כשם שנאמר בבריאת האדם (שהיתה בראש השנה) "ויפח באפיו נשמת חיים" – ההבל שה' נופח בגופנו הופך לנשמה שלנו, "חלק אלוה ממעל ממש". תקיעת השופר משחזרת את הרגע הזה, כאשר הקב"ה תוקע בנו ומעניק לנו חיים. בנקודה זו, עדיין אין מה לומר, אלא להתרכז בעצם הופעת החיים, כצעקת תינוק שנולד.
גם תחושת היראה מהופעת המלך, מכוונת לעמידה דוממת – מיראת חטא פשוטה ועד יראת רוממות נשגבת. מתוך היראה, קשה לדבר בפני ה' – "נורא תהלות".
אבל קשר שנותר בלא מלים אינו מספק. הרי לאדם יש מעלה מיוחדת "ויהי האדם לנפש חיה" – "שניתנה בו דעה ודבור" (פירוש רש"י), והתקשורת המילולית חיונית בכל קשר בין בני אדם. גם הקשר עם הקב"ה אינו רק בצעקה פשוטה מעומק הלב, אלא בדבור, דבורי התפילה ודבורי התורה.
לאחר המפגש הראשוני בראש השנה, ולאחר התהליך של עשרת ימי תשובה, אנו מגיעים ליום הכיפורים. ביום הזה, הפה נפתח ואנו מסוגלים לדבר, עוד ועוד, על הקשר המתחדש עם הקב"ה. זהו סימן לקשר בוגר ומפותח, קשר זוגי כמו בברית הנישואין (וכמו שמסביר מו"ר הרב גינזבורג שראש השנה יחסית הוא בחינת "מלכנו" ויום הכיפורים הוא בחינת "דודנו").
מדוע הדבור מתבטא דוקא בוידוי על החטאים? כיון שזהו דבור פנימי מאד. אפשר ללמוד הרבה תורה, אפשר לומר המון תפילות, ובכל זאת מרגישים שזהו חיצוני יחסית. צריך לדבר על עצם הקשר שלנו עם הקב"ה, כי מרגישים שעד עכשיו הקשר היה חיצוני יחסית, קר וקצת מנוכר, וצריך הרבה יותר מזה. זוהי בקשת סליחה וכפרה: עומדים לפני ה' ואומרים לו שעשינו כך וכך וכך, ותוך כדי כך נפטרים מכל החטאים, מנקים את כל הפגמים והאבק (כפרה פירושה ניקוי).
"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" – ומכאן שיום הכיפורים מתאים מאוד לשידוכים. ביום כזה פנימי, הקב"ה מראה את אהבתו הגדולה אלינו, הוא מוכן לשמוע את כל הדבורים ומוחל וסולח בשמחה.
אז למה אסור לאכול ביום הכיפורים? ווארט ידוע אומר: בתשעה באב מי יכול לאכול, ביום הכיפורים מי רוצה לאכול... נכון מאוד. פעמים רבות, כאשר אנשים נפגשים, לעסקים וכדו', הם עושים זאת ליד שולחן עם מאכל ומשקה, כך יש 'בשר' לפגישה. גם התוועדות חסידית מקיימים עם קצת אכילה ושתיה, כדי 'לתפוס' את הגוף ולשתף אותו. אבל כאשר יש דבור פנימי ועמוק, אין צורך באכילה ושתיה. התקשורת הזוגית עצמה ממלאת את הכל. לכן, כדי שנהיה מרוכזים בקשר הזה, אסור לאכול ולשתות. ומי שבאמת חווה את יום הכיפורים כראוי, אכן אינו צריך לאכול.
גמר חתימה טובה!
יישר כוח. תוספת קטנה: 2 י"א תשרי תשע"ו 11:40 שי
חזק 1 י"א תשרי תשע"ו 00:20 אור