התפשט המנהג בישראל לומר לאחר ספירת העומר בכל ערב את התפילה "על ידי ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה פלונית" – בלילה הראשון אומרים "חסד שבחסד" ובלילה האחרון "מלכות שבמלכות". עבור רבים, זוהי חשיפה ראשונה לעולם המושגים המופלא של הקבלה, והכרות ראשונית עם מערכת הספירות שבה.
בקצרה, במערכת הספירות ישנן שבע מדות – חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות (הבאות לאחר השלישיה העליונה של הספירות, חכמה בינה ודעת). עקרון ההתכללות אומר שכל מדה כוללת בתוכה את הבחינות של כל המדות האחרות (בדומה לפעולת כפל חשבונית), וכך כל ספירה-מדה מתפרטת בעצמה לגוונים השונים של הספירות האחרות המתגלות בתוכה. בהתאם לכך, בשבוע הראשון של ספירת העומר מתקנים את ספירת החסד ואת כל הבחינות הפרטיות שבתוכה, "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד" וכן הלאה; בשבוע השני מתקנים את ספירת הגבורה ואת הבחינות הפרטיות שבתוכה, וכן הלאה.
המובן הפשוט של הספירות הוא הדרכים השונות בהן הקב"ה מתגלה ומנהיג את העולם, הוא נוהג עמנו בחסד ונוהג עמנו בגבורה וכו'. אולם מערכת זו עצמה 'משתכפלת' ומופיעה גם כשבע מדות בנפש האדם וכך התיאור הקבלי הוא גם 'מפת נפש' עמוקה בתוכנו-פנימה. בפן הזה עוסקת במיוחד תורת החסידות המתרגמת את מושגי הקבלה להופעתם בנפש האדם. בהקשר זה, מוסבר שהמושגים המקוריים של הספירות, חסד וגבורה וכו', מייצגים את הצד החיצוני יחסית, ואילו בתוך כל ספירה נמצא "אור פנימי" המניע אותה. לדוגמה: החסד מתבטא בנתינת שפע וכדו' כאשר הצד הפנימי של החסד הוא האהבה המניעה אותו (אור האהבה של ה', כשמדובר בהנהגה האלוקית, ורגש האהבה של האדם כאשר מדובר בנפש), הגבורה מתבטאת בפועל באיפוק וריסון וכדו', ואילו הפנימיות של הגבורה היא מדת היראה המביאה לאיפוק.
בנוסף, אחת הדרכים להפוך את מערכת הספירות הקבלית לדבר חי ונושם, מושא להתבוננות והזדהות, היא בעזרת ההקבלה לשבע דמויות ידועות, "שבעת הרועים" אותם אנו מכירים גם כשבעת "האושפיזין [אורחים]" של חג הסוכות: אברהם אבינו – מדת החסד. יצחק אבינו – מדת הגבורה. יעקב אבינו – מדת התפארת. משה רבינו – מדת הנצח. אהרן הכהן – מדת ההוד. יוסף הצדיק – מדת היסוד. דוד המלך – מדת המלכות. אברהם אבינו, למשל, הוא האב-טיפוס של מדת החסד, או בלשון החסידות הוא מהווה "מרכבה" למדת החסד האלוקית, דרכו מתגלה חסד ה' בעולם והוא עצמו נוהג במדת החסד (ומהווה 'האנשה' של המדה המופשטת).
אין הכוונה, חלילה, להציג את אברהם אבינו כאישיות חד-ממדית העוסקת רק במדת החסד וצובעת הכל באור ורוד. שהרי בתוך החסד יש גם "גבורה שבחסד" ו"תפארת שבחסד" וכו'. אלא שזו המדה העיקרית של אברהם, בה הוא מצטיין ובמשקפיים שלה הוא רואה גם את המדות האחרות. באור מדת החסד, מנווט אברהם את כל מדותיו.
אם כן, נוכל להעשיר ולהחיות את כוונות ספירת העומר בדרך הבאה: בשבוע הראשון נתמקד בדמותו של אברהם אבינו, נזדהה אתה ונמצא לה הד בתוך נפשנו. ביום הראשון נעסוק ב"חסד שבחסד", במדת האהבה של אברהם אבינו עצמו. נתבונן מה אברהם אוהב, ונגלה למשל שהוא אוהב את ה', "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", אוהב את יצחק בנו, "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק", ועוד. ביום השני נעסוק ב"גבורה שבחסד" – מדת היראה של אברהם אבינו, ונלמד את הפרשה המופלאה של עקדת יצחק שבה התגלתה היראה של אברהם, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה"... את המשך הדרך נותיר, לעת עתה, כ"שיעורי בית" לקוראים המוזמנים לפתוח ספרי תנ"ך ולהתחיל לחפש, ללמוד ולהעמיק.
בתוך מערכת הספירות בכלל, וכוונות ספירת העומר בפרט, ניתן למצוא עושר אין-סופי של תוכן, וכדאי לציין שכבר בכתבי האר"י הקדוש מופיעות שלש עשרה מערכות שונות של כוונות לימי ספירת העומר (כלומר, עוד 12 כוונות מלבד הכוונה הידועה אותה אנו מכירים מהסדור). כעת נציע התבוננות מחודשת בתוכן של שבע המדות, כתהליך עלייה והתפתחות של האמונה.
"ישראל מאמינים בני מאמינים", האמונה עוברת לנו בירושה מאבותינו, ומכאן שכל אחד משלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, מוסיף ומדגיש נדבך נוסף באמונה. האמונה החיובית בה' באה תמיד יחד עם שלילת עבודה זרה ואלילות, כמו בעשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ [אמונה חיובית]... לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי [שלילת עבודה זרה]", וכך נזהה שלש קומות באמונה בה' ובמקביל זיקוק והסרת סיגים של עבודה זרה[1].
נפתח באברהם אבינו איש החסד. אברהם נקרא "ראש כל המאמינים", הוא ראש וראשון לגלות את האמונה הטהורה בה', "וְהֶאֱמִן בַּה'". לאחר שגילה בעצמו את האמונה בה' אחד, בורא העולם ומנהיגו, הוא ניתץ את הפסלים-האלילים של תרח אביו (והושלך בשל כך לכבשן האש), ובהמשך לימד את באי-העולם והנחיל להם את אור האמונה, "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". אין זו רק אמונה בה' כמי שברא את העולם בחסדו הגדול, אלא כמי שמשגיח על העולם בכל עת ודואג לבריותיו, לא "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ", וכמי שמנהל באמת את המציאות מאחורי הקלעים של הטבע (כמו שניכר בהשגחה המיוחדת על האבות ובהבטחת הזרע לאברהם ושרה שבדרך הטבע לא יכלו להוליד).
כשאנו אומרים פעמיים ביום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", הרי הכוונה היסודית היא להתעצם עם האמונה הזו של אברהם אבינו, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" המאמין בה' אחד: הכרה בה' ושלילת החושך והבערות של העולם האלילי שבו האדם משתעבד לכוח פרטי מסוים. האמונה הזו מתבטאת במדת החסד והאהבה, כי הקב"ה הוא "הטוב בעצם" וברא את העולם כדי להיטיב עם הברואים.
אפשר לחשוב שבעולם המערבי-מודרני כיום אין עבודה זרה ואלילות (במיוחד לאחר שהנצרות הולכת ונעזבת בדורות האחרונים). אך האמת היא שאת הפסלים המגושמים מחליפה תפיסת עולם כפרנית שבה, למעשה, האדם הופך את עצמו לאלהים. החסידות מלמדת שהאמונה בה' ושלילת העבודה הזרה מתבטאת גם ביחס האדם לפרנסתו: האדם המאמין יודע שמקור הפרנסה הוא מאת ה', והעבודה שלו אינה אלא הכלי דרכו מגיעה הפרנסה. לעומת זאת, מי שחושב שהפרנסה מגיעה בזכות עבודתו, זו מחשבה של עבודה זרה (עבודה זרה בדקות). אין הכוונה שהאדם יכול לשבת בטל. עליו לדאוג לפרנסתו, להכין כלי שדרכו תבוא הברכה, אבל לזכור תמיד את דברי התורה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. [אלא] וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
לאחר אברהם מגיע יצחק בנו, איש הגבורה, ומוסיף נדבך משמעותי באמונה. אפשר להאמין בה' ככוח עליון, בורא העולם ומשגיח עליו בכל עת, ועדיין לחשוב שיש מציאות ממשית לכוחות נוספים, 'שיתוף פעולה' כלשהו בין המנהיג הגדול שלמעלה ובין מנהיגים נוספים. בלשון ההלכתית, זו נקראת "עבודה זרה בשיתוף" (כמו התיאולוגיה הנוצרית, למי שמכיר), ואף היא אסורה בתכלית. אסור לאדם לעבוד את ה' וגם כוח נוסף, אלא "בלתי לה' לבדו". את האמונה הזו מגלה יצחק אבינו: על יסוד האמונה של אברהם אביו, יצחק מעמיק עוד לברר ולזקק את האמונה, ולהכיר בכך שלא רק "ה' אחד" אלא ה' יחיד, יחיד בעולמו וכל הכוחות הנבראים בטלים לגמרי ביחס אליו (שימו לב שיצחק עצמו נקרא יחיד, "את בנך את יחידך"). אברהם שבר את האלילים שהיוו תחליף לה', ויצחק שובר את כבלי המחשבה התופסת את ה' ואת ברואיו באותו מישור, הוא מגלה שישנו הבדל אין-סופי בין האמת המוחלטת והקיימת של ה' לבין הקיום היחסי של כל הנבראים. אמונה זו מתבטאת במדת היראה והגבורה, כיון שהיא מעמיקה להראות את אפסות הנברא ביחס לבורא האחד והיחיד.
גם את האמונה הזו נמחיש ביחס האדם למקור פרנסתו. ניתן לחשוב שה' נותן לי את הפרנסה, אבל גם אני שותף בעסק! באופן דק, זו מחשבה של "עבודה זרה בשיתוף". האמונה הטהורה שירשנו מיצחק אבינו אומרת: הפרנסה באה רק מה', אתה אפילו אינך שותף. גם כאשר אתה עובד (וטוב שאתה עובד), יש הבדל מהותי ותהומי בין המעשה שלך (ההשתדלות) ובין ברכת ה'. הבחנה זו מתחדדת במקרה שהאדם אינו מצליח: בדרגההראשונה של האמונה, האדם 'מתרגש' מכך שההשקעה בעסק מסוים לא הצליחה, חבל על המאמץ והכסף שירדו לטמיון, אבל למאמין בדרגת יצחקאין כל הבדל אם העסק הצליח או לא, הכל שווה לגמרי! הרווחתי, ברוך ה'. הפסדתי, ברוך ה' ("מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" ללא הפרש כלל).
לאחר פסגת האמונה של יצחק, מגיע יעקב אבינו ומוסיף פסגה על פסגה, עומק לפנים מעומק. יצחק לימד שהקב"ה הוא יחיד, אין כל השוואה וערך בין מציאותו לכל מציאות אחרת, ה' הוא אין-סופי ובלתי מוגבל ואנו סופיים ומוגבלים. בא יעקב אבינו ומעמיד קומה נוספת באמונה: הקב"ה כלל אינו כבול בחוקי ההיגיון והסתירה. אל תחשוב שאם הקב"ה הוא מופשט, אין סופי ובלתי מוגבל, הרי שהוא אינו יכול להופיע בתור סופי ומוגבל. הקב"ה מתנשא מעל ההגדרות השכליות שלנו, שאינן יכולות להכיל יחד את המושגים הסותרים של סוף ואין סוף, מוגבל ובלתי מוגבל, אלא הוא "נושא הפכים" כאחד, מכיל אותם יחד בדרך שאינה נתפסת לנו (עד שאין משהו נמנע ממנו, הוא "נמנע הנמנעות"[2]).
מאברהם ירשנו את האמונה בה' אחד, מיצחק ירשנו את האמונה בה' יחיד, ומיעקב ירשנו את האמונה בה' מיוחד (כביטוי "אחד יחיד ומיוחד"[3]).למיוחד פירוש כפול: יחודי, אין כיוצא בו (special) בכך שאינו כבול במגבלות ההגיון האנושי, וגם מתייחד ומתחבר עם העולם המוגבל עצמו! כבני יצחק, אנו עלולים לשאוף להסתלק מהעולם כדי להגיע אל ה', אך כבני יעקב אנו מאמינים בפלא הזה שהקב"ה עצמו מתייחד בתוך העולם המוגבל והחסר. כך למשל, תפיסה אנושית-מדעית רגילה מסתכלת על העולם כמשהו סופי (כהנחה הרווחת היום במדע שליקום יש גודל סופי), אולם המאמין מוכן לקבל שבתוך הסוף הזה יש משהו אין סופי, אין סוף וסוף יחדיו. אברהם אבינו הפיץ את האמונה לכולם, יצחק התבודד והתעמק באמונה, ואילו יעקב עסוק בבנייה של עם ישראל, משפחתו הופכת לגרעין הראשוני של העם ("בית יעקב") והוא עסוק 'מעל הראש' בצער גידול בנים ודאגה למשפחה בכל תלאות החיים. האם אין זה צמצום? התגדרות בתוך גבול סופי של משפחה אחת במקום לפנות אל העולם כולו? אכן, זהו צמצום אך יעקב יודע שה' רוצה 'להכנס' בתוך הגבול המצומצם הזה, האין סוף בתוך הסוף (כאשר התכלית העתידית היא ודאי להשפיע על העולם כולו, "ופרצת").
אמונה זו מתבטאת במדת התפארת של יעקב אבינו (כמו הביטוי התנכ"י "תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל"). התפארת היא מזיגה נכונה ויפה של גוונים שונים (צבע אחד ואחיד אינו יפה כצבעים שונים היוצרים הרמוניה), ואין דבר יותר יפה ומרהיב כחיבור בין האין-סוף והסוף. ביטוי מופלא לכך יש בדברי חז"ל שהקב"ה קרא ליעקב "אל"[4] – אלקים כל-כך גדול מופיע בתוך יעקב הקטן[5] – ויופיו (תפארתו) של יעקב הוא כיופיו של אדם הראשון, יציר כפיו של ה' שבראו בצלמו ובדמותו. ביטוי נוסף של ספירת התפארת הוא בתורה (ויעקב אבינו נקרא "עמוד התורה") – התורה שניתנה לנו בצורה כה מדויקת וסופית לכאורה, מכילה בתוכה אור אין סופי ממש והקב"ה "נותן את עצמו" בתוכה.
לאחר שעלינו בשלש דרגות האמונה, המקבילות לספירות החסד הגבורה והתפארת, ולאברהם יצחק ויעקב – נמשיך להתקדם מהאמונה אל הבטחון. מקובל לומר שהאלף-בית של היהודי הוא האמונה והבטחון (בראשי התבות). יחסית, האמונה היא 'אין', פינוי הנפש מכל סיג ומחשבת-פסול של עבודה זרה (כמבואר לעיל) ועלייה מה'יש' הגלוי של העולם אל מקורו הנעלם בה'. ואילו הבטחון 'ממשיך' את אור האמונה והופך אותו לתחושה ממשית המתייחסת לעולם, מאין של אמונה ליש של בטחון (כרמוז בפסוק "אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן").
בתור כוח בנפש, הבטחון מופיע בשתי הספירות הבאות, נצח והוד, הנחשבות בדרך-כלל כזוג ההולך יחד (ואף כשני חצאים של אותה מדה). האור הפנימי של מדת הנצח הוא הבטחון הפעיל (אקטיבי) והיוזם, יוזמה שיש בה תעוזה ו'התנצחות'. בשבעת הרועים, דמות הנצח היא משה רבינו (המנחיל לנו את התורה הנצחית). אכן, משה אינו רק איש אמונה מופשטת אלא מי שנחלץ לפעולה נועזת, מתוך ודאות ובטחון עצמי, גם ללא ציווי מפורש (וממילא תוך נטילת סיכון מסוים). כזכור, ראשית דרכו של משה היא בהתקלות עם המצרי שהכה אחד מאחיו, "ויפן כה וכה... ויך את המצרי". חריפה עוד יותר היא התנהגותו של משה בתגובה לחטא העגל: הוא שובר את הלוחות – החלטה נועזת מאד – ולאחר מכן שולח את בני שבטו להרוג את החוטאים (פעולה שנועדה להציל את כלל העם, בכך שהדין הקשה נעשה רק באופן ממוקד בחוטאים ה'כבדים')[6]. יש להבהיר אמנם שמה שנעשה אז בידי משה אינו מודל לחיקוי (ופעולה כזו של 'ניתוח' אינה שייכת היום כלל), אבל את עצם המדהשל הבטחון הפעיל, הנצח, בהחלט עלינו ללמוד ממשה, להיות אנשי אמונה ובטחון.
את ספירת ההוד מייצג אהרן הכהן. לאהרן אופי 'רגוע' הרבה יותר מאחיו הצעיר, "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי". בכוחות הנפש, הפנימיות של ההוד היא תכונת התמימות המתבטאת בבטחון הסביל (פאסיבי): מבלי קשר למעשים שלי (לא תמיד אפשר לעשות משהו), אני בוטח בה' בבטחון גמור שודאי יהיה טוב, שהרי ה' אוהב אותי וודאי יעשה את טובתי[7]. לפעמים צריך לנקוט בבטחון פעיל ולפעמים בבטחון סביל, והדבר תלוי גם בשורש הנשמה ואופייה, אך מכל מקום שתי המדות משלימות זו את זו וביחד יוצרות את הקומה הבאה בהמשך לאמונה.
לאחר האמונה והבטחון, מספירת החסד עד ספירת ההוד – הגענו לספירת היסוד המיוחדת ליוסף הצדיק. ספירת היסוד ככלל היא יכולת ההתקשרות והחיבור, כמו בחיבור וזיווג איש ואשה. במלים אחרות, היסוד הוא התכונה של דבקות במטרה, שאיפה להגשים ולאמת (להטביע חותם ממשי) בפועל את האמת הפנימית. בהקשר שלנו, המהלך הנפשי של קניין האמונה והבטחון, מגיע לשלב הבא בדרגת הדבקות בה'. להאמין בה' ולבטוח בו עדיין אפשר 'מבחוץ' כביכול, ללא תחושת קירבה וחיבור ממשי, אך לאחר עלייה בסולם של האמונה והבטחון זוכים להתקשרות ודבקות בה', כמו שנאמר בחיבור איש ואשה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
ולבסוף מגיעה ספירת המלכות שאתה מזוהה דוד מלך ישראל. לכאורה, אין דבר נעלה יותר מאשר דבקות בה'. ובכל זאת, בדבקות יש עדיין תחושה של שניים שונים, האיש דבק באשה והאדם דבק בה'. כמה שהדבקות תהיה צמודה ו'דביקה', יש איזה-שהוא זכרון שבמקור הננו שניים נפרדים (וממילא עלינו להתאמץ כדי לדבוק זה בזה). אך למעלה מזה קיימת מדרגה שבה אין צל כלשהו המעיב על האחדות, אני ואתה כאחד ממש, ללא אפשרות (הוה-אמינא) אחרת. בספרי הקבלה מדובר על "שעשועי המלך בעצמותו" כתיאור דרגה עליונה של אלוקות הקודמת לבריאה (בריאה היא מלשון יציאה לבר, בארמית, החוצה). באותה מדה, תיקון ספירת המלכות פירושו שהאדם יכול לחוש בעצמו את אותם "שעשועי המלך" של הקב"ה, כאילו גם אני נמצא שם ומשתעשע עם המלך.
וכיצד יש לנו גישה ומגע עם אותם שעשועים? על ידי התורה שבה הקב"ה משתעשע, "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת [כך 'מספרת' התורה על יחסיה עם ה']". באמת, שורש הנשמה שלנו, בני ישראל, הוא באותו מקום עליון, "'עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם', עם המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם"[8] – ולכן אנו יכולים להיות שותפים בשעשועיו של ה'. אמנם הוא מלכנו ואנו עבדיו, אבל "עבד מלך מלך" – יש עבד המזדהה עם המלך, ובכוח ספירת המלכות התחתונה בנפש אנו מתאחדים עם "שעשועי המלך" העליון.
מה אנו יודעים על דוד המלך? כמובן, הוא מלך ישראל, מושל על העם, מושיע וכובש. אך מבחינה מסוימת כל זה הוא ביטוי חיצוני שלו. בתוכו-פנימה, מה שמעניין אותו הוא "שעשועי המלך". כך בכל נדודיו וצרותיו, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי", וכך גם ביושבו על כסא המלכות וכל מעייניו בתורה. אכן, גם השאיפה שלנו לחידוש מלכות ישראל נועדה, למען האמת, כדי להגיע לדרגה זו של "שעשועים": דמות המלך (מלך המשיח) תשקף את ה'כיף' שלנו, השעשועים שאינם נגמרים שלנו עם ה' ושל ה' אתנו.
[1] יסוד הדברים במאמר של הרבי מליובאוויטש ד"ה מים רבים תשי"ז.
[2] על המושגים "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות" ראו בספר 'הנרות הללו' בפרק 'עזות דקדושה'.
[3] והנה רמז יפה: ערך הגימטריא של הביטוי אחד יחיד ומיוחד,כאשר מחשיבים את האות א כ-1000(אָלֶף-אֶלֶף), שווה לערך הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".
[4] מגילה יח, א. וראו פירוש הרמב"ן בראשית לג, כ.
[5] כך מסופר שהרב המגיד ממעזריטש אמר על תלמידו החביב, אדמו"ר הזקן, כשראהו בשנתו: "אלקים כל כך גדול [שורה] בגוף כזה קטן". במסורת החסידית, הבעל שם טוב, מייסד החסידות, דומה לאברהם אבינו, תלמידו הגדול, המגיד ממעזריטש הוא בבחינת יצחק אבינו, ואדמו"ר הזקן הוא בבחינת יעקב אבינו.
[6] אמנם משה אמר לבני לוי "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ", אך חז"ל מפרשים שהדבר לא נאמר בפירוש למשה, אלא הוא אמר זאת מדעת עצמו (תנא דבי אליהו פ"ד), מתוך "בטחון עצמי" שודאי זהו רצון ה'.
[7] כדברי אדמו"ר האמצעי: "המידה של בטחון הוא בחינת התגברות, שמתגבר עצמו לבטוח שבודאי ימלא בקשתו, כמו 'בַּה' בָּטַחְתִּי' שבכל ספר תהלים, שהוא עניין חוזק ואימוץ הלב בבטחון גמור. כמו על דרך משל שיבטח אדם באהבת חברו הנאמנה שיעשה לו דבר מה".
[8] בראשית רבה ח, ז.
