על גדורים ולא-גדורים
כבכול סיום של סבב לחימה בישראל מתמלאת הציבוריות הישראלית בחמיצות: משמאל, חובבי סימטריה המתקשים לקבל כל תוצאה חיובית משדה הקרב בשמחה, ומימין, חמיצות על תוצאות שאינן מספקות, ואינן מהוות כתישה מוחלטת של האויב. אני מתקשה להזדהות, ורואה בתוצאות הרבה חיוב.
הספר 'עימות בין השקפות' של ההוגה האמריקאי המצוין תומס סואל מחלק את שתי ההשקפות הפוליטיות היסודיות בין 'גדורים' ל'לא גדורים'. ההשקפה הגדורה היא השמרנית יותר, הרואה את האדם כיצור מוגבל, בעל חסרונות, שמתקשה להשתנות, בעוד ההשקפה הלא גדורה רואה באדם יצור אינסופי הניתן לעיצוב והשפעה חברתית קלה, אשר מטרת החברה, ובעיקר מוביליה, היא להובילו אל עבר הצדק הקוסמי והשלום העולמי.
בספר מדגים סואל כיצד באים ההבדלים בין שתי ההשקפות לידי ביטוי במגוון תחומים – בכלכלה, במשפט ובחברה. לענייננו מעניין בעיקר לבחון כיצד ההבדלים משתקפים ביחס למלחמות. הצד הגדור, השמרני יותר של המפה – סובר ומבין שיצר לב האדם רע מנעוריו. הוא מניח שאם בכל שנה בהיסטוריה עד כה התרחשה מלחמה כלשהי בכדור הארץ – כנראה שמלחמה שכזאת תתרחש גם בשנה הקרובה. משכך, הוא ריאלי יותר, מנמיך ציפיות ביחס ליכולת להפסיק את הלחימה בעולם ולחולל שלום עולמי, ומעדיף מדיניות הרתעה חזקה וקשוחה.
לעומתו, הצד הלא גדור של המפה הפוליטית בוחן תמיד את המציאות "מלמעלה למטה" – כלומר מנקודת המבט השלמה והרצויה ביותר, ורק ממנה הוא גוזר את ההשלכות המעשיות. לכן, הוא רודף שלום, ומאמין, לדוגמה, כי אם רק נושיב את יאסר ערפאת ויצחק רבין בחדר אחד לכמה שעות – מאה שנות סכסוך יבואו לסיומן. הוא אידיאליסט, איש חזון, וגוזר את המדיניות שלו מתוך החזון השלם, המלא והאוטופי ביותר. הוויכוח הזה בין שתי השקפות העולם מתנהל בעירנות, בכל העולם, בכל עת.
באופן מפתיע, נדמה שבסיום מערכות לחימה בישראל הצדדים מתחלפים: הימין מחפש ניצחונות הירואיים, מוחלטים, שישנו את המציאות, ומתקשה להפנים את תפיסת העולם השמרנית המבינה כי גם 'לנצח נאכל חרב' זו אפשרות סבירה במציאות הלא-מושלמת בה אנו חיים. השמאל, לעומת זאת, מסתדר טוב יותר עם חיתוך הלחימה בכל מחיר, גם אם תוך כדי הבנה כי סבבים נוספים עוד נכונו לנו, וכי המציאות המהותית לא השתנתה.
לכשעצמי, אני בוחן את המציאות בעיניים שמרניות, ולכן קל לי יותר להיווכח בעוצמת הניצחון בסבב הנוכחי. אין מדובר בניצחון הכולל של המדינה היהודית על כל העמים הסובבים אותה. לא, אנחנו עוד לא שם, ואיני יודע מתי, אם בכלל, זה יקרה. היה זה עוד סבב במלחמה שמתחוללת פה כבר יותר ממאה שנים, ושלא עתידה להסתיים בקרוב. ובסבב הזה – נתנו לאויבינו מכה כואבת, ועל-כך יש לברך.
אנחנו לא לוזרים
אנחנו לא רק מורגלים בעמדת הלוזר, אלא גם מאוהבים בה. יותר מדי. לאורך אלפי שנים התרגל העם היהודי להיות עם נרדף, מוכה וחבול. ולכן, מיד עם תום המערכה אנחנו נוטים לחזור לעמדה הבכיינית משהו הרגילה שלנו: "הרמנו דגל לבן בטרם עת", "החמאס קבע את סדר היום וניצח את המערכה", "הושפלנו כשהם יורים עד הרגע האחרון". אפשר גם להבין את ההרגל הזה כהמשך ישיר למערכות קודמות אליהן הגיע צה"ל מבולבל - פיזית ומוראלית - נעדר חזון וללא יכולת לקבוע אפילו מטרה מינימאלית למבצע.
לא כך הפעם. אל המבצע הזה הגיע צה"ל ערוך ומוכן. מיום כניסתו של הרמטכ"ל כוכבי הוא נערך לקראתה בשתי חזיתות: האחת - הכנת בנק מטרות נרחב ומגוון עם עומק מודיעיני ויכולות ביצוע עליהם יכול כל צבא בעולם רק לחלום; השנייה – הכנה מנטלית של כלל מפקדי צה"ל לשינוי דיסקט. לא עוד 'הכלה' ו'הסדרה' – אלא ניצחון, הבסת האויב, הכרעה. ההכנה המנטלית באה לידי ביטוי בדבריהם של המפקדים הבכירים לאורך כל המבצע. הרוח שנשבה מהם היתה שונה לחלוטין מזו שאליה התרגלנו, והם היו נחושים לחלוטין, חדורי אמונה בצדקת דרכם, וכמובן הפגינו ביצועים למופת.
בחזית העזתית צה"ל נתן מופע מדהים. זו לא היתה הפירוטכניקה של ירי על שטחים פתוחים כמו שראינו בעבר. גם לא משחק של ירי ותגובה אליו התרגלנו. מרגע שנפתח המבצע שיטת הפעולה הצה"לית היתה ברורה מאד: אחת ליום-יומיים אישור בנק מטרות על-ידי הדרג המדיני, וביומיים הבאים – הפגזות חוזרות ונשנות, סדורות, שאינן קשורות כלל לירי על ישראל. הצבא החליט מהן מטרותיו – והשמיד אותן, כולל הרס של תשתיות שנבנו במשך שנים, והיו אמורות להיות סודיות.
ההטייה שלנו, שנגרמת בעיקר בגלל ההרגל של התקשורת הישראלית לחפש "תמונת ניצחון", גורסת כי אם החמאס ירה אחרון – הרי שהוא ניצח בקרב. זהו הבל כמובן. המדיניות הישראלית של להחליט מתי לירות ומתי לחדול, ללא קשר למדיניות האויב היא הנכונה והאחראית יותר. הרצון "לירות אחרונים" זוהי גחמה ילדותית של מי שיודעים שלא יכולים לספק שום תמונה אחרת. אסור לנו להוריד את המדיניות שלנו לרמה הזו.
האינסטינקט רב השנים שלנו וניסיון המבצעים הקודמים גורמים לנו להוריד את הראש באופן אוטומטי. אך זו טעות. אנחנו צריכים ללמוד להסתכל למציאות בלבן של העיניים בכל פעם מחדש, באופן נקי, ולנתח אותה. תשובה לשאלה האם באמת ניצחנו נקבל רק בעוד כמה שנים – אבל המערכה הנוכחית בוודאי התאפיינה בתיקון טעויות רבות מסבבים קודמים, ותוך התנהלות מדינית וצבאית מוצלחת ביותר. כל הכבוד לצה"ל!
ועכשיו, צריך להתפנות לטפל בבעיה האסטרטגית החדשה-ישנה שהתגלתה במלוא עוצמתה בימי המלחמה, ושאינה נמצאת לא בגבולנו הדרומי ולא בצפוני, אלא בתוככי ערינו. שיהיה לנו בהצלחה.
הכותב הינו יועץ לקבלת החלטת אסטרטגיות בעסקים ובניהול קריירה.
