פרשת 'החודש' היא האחרונה מתוך ארבע הפרשיות שתקנו חכמינו לקרוא, כהכנה לקראת חודש ניסן. בפרשה זו התורה מדברת על ההכנות של כלל ישראל, לקראת יציאתם מארץ מצרים.
"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" - מצוות 'עשה' של קידוש החודשים ועיבור השנים היא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם עוד בהיותם במצרים.
בפסוק כתוב "לכם", מפני שלגבי שנות העולם אנו מונים מתשרי שבתשרי נברא העולם, אך אנו, כדי להזכיר את גאולת מצרים, מונים את החודשים מניסן.
החודשים בלוח העברי הם חודשי לבנה, והשנים הן שנות השמש, ומשום כך מידי פעם אנו צריכים לעבר את השנה. היום קיים לוח קבוע מהלל הנשיא האחרון, כך שבכל תשע עשרה שנה אנו מעברים שבע שנים כדי לסגור את הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה, שעודפת עליה באחד עשר ימים.
אנו נאלצים לנהוג כך, מכיוון שמועדי ישראל נקבעו לפי מציאות הטבע בעולם - ניסן צריך להיות דווקא בחודש האביב, שבועות צריך להיות בזמן שיש ביכורים, וסוכות בזמן האסיף.
ככלל, כל עניני הזמנים ע"פ תורתנו הקדושה נקבעים ע"פ הטבע. הלילה מתחיל מצאת הכוכבים ולא בשעה 12, שאין לזה שום אחיזה בטבע שהקב"ה הטביע בעולם, הלילה קודם ליום כמו במעשה בראשית, וכ"כ החודש מתחיל במולד הלבנה ולא בצורה שרירותית כפי שאצל אומות העולם.
אלא שיש להתבונן, מדוע מצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם?
מצוות קידוש החודש מרמזת על מעלתם של ישראל, שביכולתם לקדש את החומר ואת הזמן. הרמב"ן מכנה את הזמן כ'הדק שבנבראים', ולעם ישראל יש יכולת לקדשו, כפי שאנו אומרים בתפילה "מקדש ישראל והזמנים" - הקב"ה קידש את ישראל ונתן להם יכולת לקדש את החומר ואת הזמן. מי שחש את ההתגלות שישנה בכל יום בכוחות שמשפיעים על הנשמה, במועדים וביום השבת, יודע איזו השפעה יש להם על עם ישראל. לכן זו המצווה הראשונה, מפני שבה הקב"ה נותן לעם ישראל את היכולת לקדש את החומר ואת הזמן.
גם אכילתו של אדם, שינתו, וכל צרכיו החומריים מתקדשים, כאשר הוא יודע שכל מגמתם היא כדי שיוכל לקיים תורה ומצוות ואינם מטרה מצד עצמם אלא לקיים את רצון ה'.
דוגמא לכך אנו מוצאים בקורבנות, עליהם נקרא בפרשיות שבשבועות הקרובים. בזמן שבית המקדש היה קיים, גם מי שאיננו מבני ישראל היה יכול להקריב קרבן ולהתפלל, אך רק קרבן עולה שכולו לשמים. קרבן שלמים שגם בעליו אוכל ממנו מיוחד רק לעם ישראל. אומות העולם יכולים להבין שיש דבר שכולו לשמים או כולו לאדם, אך אין ביכולתם להבין שבדבר אחד יש גם משל גבוה וגם משל הדיוט, חלק למזבח וחלק לבעלים. כוחם ומעלתם של ישראל היא היכולת לחבר בין שמים לארץ, לחבר חלק לגבוה עם חלק להדיוט, ובזה הם מקדשים את החומר.
כיוצא בזה אנו מוצאים גם בחג הסוכות, כאשר אנו נכנסים אל הסוכה ומקיימים מצווה בכל איברינו, אף שלא במודעות, ואפילו תוך כדי שינה מקיימים מצווה.
בחסידות מודגש ענין זה במיוחד ע"י אכילה מהשיריים של הרב'ה ,שמעלה ניצוצות קדושה באכילתו, וזו מעין אכילת מזבח. ביהדות סעודה יכולה להיחשב סעודת מצווה, מפני שאיננו אוכלים כדי למלא את הכרס אלא לצרכי עבודת ה'.
יהי רצון שנדע להפיק את הלקחים, ולהבין מהו ייעודו של עם ישראל החוזר לארצו, שאינו רק כדי לחיות כאן ולהגן על עצמו, אלא כדי לגלות את האור שבנשמתנו ולקדש את ה' בכל תחומי חיינו. אם אנחנו נדע לקדש את עצמנו תהיה לנו סייעתא דשמיא, והקב"ה יצעיד אותנו לקראת גאולתנו בקרוב בימינו.
