בסיפור בריאת החיות והעופות התורה מספרת שה' ברא את ה"תנינים הגדולים", ומשמע שאלו הן חיות מיוחדות, ולכן התורה מתארת אותן בנפרד. לעומת זאת חיה אחרת, מאוד מיוחדת, לא מוזכרת בסיפור הבריאה כלל: הנחש. התורה מעידה על הנחש שהוא היה "ערום מכל חיות השדה", ומתארת אותו כחיה בעלת יכולת דיבור. אם כן, וודאי שהנחש היה חיה מיוחדת יותר מאשר התנינים הגדולים, ולמה התורה לא מתארת אותו בסיפור הבריאה? למה רק בסיפור אדם וחווה בגן עדן מתוארת פתאום חיה מיוחדת כזו?
הזוהר הקדוש אומר שהנחש שבפרשתנו הוא בעצם היצר הרע. אפשר לומר שחז"ל לא ראו זאת רק כדימוי, שהנחש הוא משל ליצר הרע, אלא שכך חז"ל למדו את פשט הפסוקים. הנחש הוא לא חיה מיוחדת שהכתוב לא דיבר עליה, אלא הוא האדם עצמו כאשר מתלבש בו היצר הרע. כאשר מתלבשת באדם התאווה, הוא דומה לנחש והוא נקרא נחש בלשון הכתוב.
מכל מקום, בין אם חז"ל התכוונו שהנחש הוא משל ליצר הרע, ובין אם הם התכוונו שעל פי פשט הפסוקים הנחש הוא האדם עצמו כאשר מתלבשת בו התאווה - ניתן ללמוד מהפסוקים המתארים את הפיתוי של הנחש על היצר הרע, ועל הדרך להתמודד איתו ולהתגבר עליו.
בסיפור אדם וחווה בגן עדן קיימות שלוש דמויות: אדם, חווה והנחש. אבל כיוון שהנחש הוא היצר הרע, אם כן האדם והנחש הם כאילו אותה הדמות. כלומר בכך שחז"ל אומרים שהנחש הוא היצר הרע, הם מתכוונים לומר שהאדם בוחר אם להיות אדם או נחש. פעם הוא אדם ופעם הוא נחש, וזה תלוי בשאלה איך הוא מסתכל על התאוות שלו.
אם האדם מסתכל על התאוות כרצונות אנוכיים שלו, הוא נבלע בתוך התאווה, והוא נקרא נחש. הוא מרגיש שאין בו כלום חוץ מאנוכיות, והוא כאילו נעשה לא אנושי. כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אזניים להם ולא ישמעו…" כאשר האדם בלוע בתאווה, הוא לא שם לב לזולתו, לא רואה אותו ולא שומע אותו ולא מרגיש אותו, אלא רק את עצמו. כאילו אין לו עיניים ואוזניים וידיים ורגליים אלא רק תאווה, והוא הופך מאדם לנחש.
לנחש אין לא ידיים ולא רגליים ולא אזניים, והוא גם לא רואה טוב. החוש החזק של הנחש הוא חוש הריח, כלומר הוא בעיקר חש מה הוא רוצה. כך כאשר מתלבשת באדם התאווה, אין בו כלום חוץ מהתאווה.
אבל האדם יכול לבחור להסתכל על עצמו אחרת: הוא יכול להסתכל שהרצונות והרגשות שלו הם אלוקיים, כי ה' ברא אותם וה' רוצה אותם. אם ה' רוצה את התכונות הנפשיות והגופניות של האדם - סימן שהן יכולות לבטא את רצון ה', ולא רק אנוכיות. אם האדם מסתכל על הרצונות והרגשות שלו כרצונות אלוקיים ולא אנוכיים - הוא נעשה אדם.
לכן האדם ואשתו הלכו ערומים ולא התבוששו, כי הם ראו את הרצונות והרגשות שלהם כמשהו אלוקי, ולא כתאווה אנוכית, וכמו שמסביר הספורנו:
כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד, לא להשיג תענוגות נפסדות כלל, באופן שהיתה פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת. ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו.
האדם צריך לחשוב שהתאווה שלו הופכת אותו לנחש, כי הוא תפוס בה לגמרי, ומאבד את עצמו ואת האישיות שלו.
אבל אם האדם מבין שהתאווה נובעת מרצון ה', התאווה היא זו שהופכת אותו להיות אנושי. כאשר האדם מבין שהרצון להתחתן נובע מרצון ה' שהוא לא יהיה בודד ומכונס בתוך עצמו, הוא מבין שהתאווה היא זו שעוזרת לו להיות אנושי, ומאפשרת לו לצאת מהבדידות והאנוכיות, ולהיות בקשר.
וכמו שאומרים חכמינו "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן". במילים 'איש' ו'אשה' יש שתי אותיות משותפות, א"ש, ושתי אותיות שם ה', י-ה. אם בני הזוג לא מכניסים את ה' בקשר ביניהם, וחושבים שהרצון להתחתן הוא רצון שלהם בלבד - הקשר נובע מאנוכיות, וממילא הופך לאש של תאווה וכעס ופירוד. אבל אם בני הזוג מכניסים את שם ה' ביניהם, ומבינים שהקשר ביניהם הוא רצון ה' - אז הם נעשים ל'איש' ו'אשה'. רצון ה' בקשר הופך אותם להיות אנושיים, ומאפשר להם להתייחס זה לזה באמת ומכל הלב.
יותר מזה, אם האדם מבין שהתאווה נובעת מרצון ה', הוא לא רק נעשה אנושי, אלא הוא גם נעשה אלוקי, 'צלם אלוקים'. ה' ברא את המציאות ובחר להתייחס למישהו זולתו, כביכול, והוא רוצה שהאדם יהיה כמוהו, ויוכל ליצור קשר עם הזולת ולהתייחס אליו, ולא להיות נתון רק בעצמו.
