צפו בשיחתו של הרב שמואל אליהו לפרשת פקודי:
מלחמת רוסיה-אוקראינה נראית רחוקה מאתנו, אבל באמת היא קשורה אלינו מאוד מאוד. כך לימד אותנו ישעיהו הנביא שתפקידנו הוא להביא שלום בין כל האומות. כאמור "וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו ב).
השופט הזה לא כופה את עצמו לנהל את העולם בשררה, אלא העמים כולם באים אליו מתוך הערכה ליושר ולצדק שלו, מתוך הערכה לחכמתו ולרוח ה' שבקרבו. "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה֗' אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה֖' מִירוּשָׁלִָֽם". דומה לשלמה שמלך על כל העולם לא בכוח הזרוע אלא מתוך הכרה במעלתו. והרבה יותר. שונה לחלוטין מכל העמים ששלטו על העולם בכוח החרב וניצלו את העמים ששועבדו תחת ידם בכפייה.
השופט הזה חייב להיות הישר באדם, שלא יהיה לצד מן הצדדים ספק שהוא דבק באמת. אדם שמבין את החשיבות של כל אומה לבצע את תפקידה במכלול העולמי. מכלול שבו כל אומה בעולם תורמת את חלקה לעולם הרבה יותר טוב. שמבין היטב את הערך של האחדות שבה כל אומה עוזרת לכלל האומות "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט).
הוא חייב להיות גיבור שלא נושא פנים גם למנהיגים חזקים שעושים עוול ורשע. הכי אמיתי שיש. מספיק חזק לא לקבל כל עמדה של הצד החלש למרות שהיא פופולרית וזוכה לאהדת ההמונים.
הוא חייב להיות חכם, שמבין מי הם באמת הכוחות הפועלים ומה באמת מניע את הצדדים. בנוסף הוא חייב להיות מישהו עם שאר רוח שיכול להריח את הבעיות ואת הפתרונות. כך מתאר אותו ישעיהו: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (ישעיהו יא).
אדם כזה יכול להביא שלום לעולם. עליו אנחנו מתפללים, ואנחנו צריכים לחנך כל אחד שיהיה עם התכונות הללו כבר מגן הילדים. כך אמרו חכמים: אל תגעו במשיחי, אלו תינוקות של בית רבן (שבת קיט ע"ב).
כשיש מנהיג כזה, כשיש עם כזה, העמים כולם שרים לה'. "שִׁ֣ירוּ לַ֭ה' שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַ֝ה֗' כָּל־הָאָֽרֶץ" (תהילים צו א ורש"י שם). "הָב֣וּ לַ֭ה' מִשְׁפְּח֣וֹת עַמִּ֑ים הָב֥וּ לַ֝ה֗' כָּב֥וֹד וָעֹֽז". מודים, שרים ומנגנים לו. "מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַ֝ה֗' כָּל־הָאָֽרֶץ" – והכול בלי שום כפייה כלל. "עִבְד֣וּ אֶת־ה֣' בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה".
יש אנשים שחושבים שזה חלום רחוק, אבל באמת זה התפקיד שלנו. לייצא לעולם ערכים של שלום, אחווה ואחדות. לא להסתפק בייצוא נשק וטכנולוגיה, סייבר ומוצרים עתירים ידע. כדאי להזכיר בעניין זה את הדברים של אחד מהאבות המייסדים של אמריקה, הנשיא השני של ארה"ב ג'ון אדמאס. כך הוא כתב על עם ישראל: "אֵין כׇּל סָפֵק, שֶׁלְּלֹא הַיְּהוּדִים הָיָה הָעוֹלָם מָקוֹם שׁוֹנֶה בְּתַכְלִית. יִיתָּכֵן שֶׁהָאֱנוֹשׁוּת הָיְתָה פּוֹגֶשֶׁת בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכׇל הַתּוֹבָנוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת זֹאת בְּוַודָּאוּת. כׇּל הַתַּגְלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת נִרְאוֹת בְּרוּרוֹת וּמוּבְנוֹת מֵאֲלֵיהֶן אַחֲרֵי שֶׁגִּילּוּ אוֹתָן, אֲבָל נִדְרֶשֶׁת גְּאוֹנוּת יִיחוּדִית עַל מְנָת לְנַסֵּחַ אוֹתָן בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. לִיהוּדִים הָיְתָה הַמַּתָּת הַזֹּאת. לָהֶם אָנוּ חָבִים אֶת הַתְּפִיסָה שֶׁלְּפִיהָ הַכֹּל שָׁוִוים בִּפְנֵי הַחוֹק, הָאֱלוֹקִי וְהָאֱנוֹשִׁי כְּאֶחָד; הַתְּפִיסָה שֶׁל קְדוּשַּׁת הַחַיִּים וּכְבוֹד הָאָדָם; הַתְּפִיסָה שֶׁל מַצְפּוּן פְּרָטִי, וְעַל כֵּן גְּאוּלָּה אִישִׁית; תְּפִיסָה שֶׁל מַצְפּוּן קוֹלֶקְטִיבִי, וּלְפִיכָךְ אַחְרָיוּת חֶבְרָתִית; הַתְּפִיסָה שֶׁל שָׁלוֹם כְּאִידֵיאָל וְאַהֲבָה כְּעֵרֶךְ הָעוֹמֵד בְּבָסִיס הַצֶּדֶק, וְעוֹד נְקוּדּוֹת רַבּוֹת אֲחֵרוֹת, הַמַּרְכִּיבוֹת אֶת הָרִיהוּט הָעֶרְכִּי הַבְּסִיסִי שֶׁל הַתּוֹדָעָה הָאֱנוֹשִׁית. בְּלִי הַיְּהוּדִים בְּוַודַּאי הָיָה הָעוֹלָם מָקוֹם רֵיק הַרְבֵּה יוֹתֵר".
הוא כותב עליהם כי הם השפיעו על העולם יותר מכל אומה אחרת: "הָעָם הַמְפוֹאָר בְּיוֹתֵר שֶׁחַי אֵי פַּעַם עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. הָרוֹמָאִים וְהָאִימְפֶּרְיָה שֶׁלָּהֶם לֹא הָיוּ אֶלָּא צַעֲצוּעַ בְּהַשְׁוָואָה לַיְּהוּדִים. הֵם נָתְנוּ דָּת לְיוֹתֵר מִשְּׁלוֹשָׁה רְבָעִים שֶׁל תּוֹשָׁבֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ וְהִשְׁפִּיעוּ עַל סוּגְיוֹת הָאֱנוֹשׁוּת בְּהַרְבֵּה יוֹתֵר רָצוֹן מֵאֲשֶׁר כׇּל אוּמָּה אַחֶרֶת. עֲתִיקָה אוֹ מוֹדֶרְנִית" (מכתב לואן דר קאמפ בשנת 1806).
מי שהתחיל לקחת אחריות על העולם היה משה רבנו, שבשעה שראה את הרועים שמגרשים את בנות יתרו הוא התערב לעשות צדק למרות שהוא שילם מחיר על ההתערבות שלו במכות של המצרי שמכה עברי, והעברים הניצים. הוא לומד את האחריות הזאת מיעקב שמסיר את האבן מעל פי הבאר של הגויים בגלל חוסר הצדק. ממשיך בדרכו של אברהם שמתוך אכפתיות עולמית הוא מאיר לאנשים את הדרך.
"וְהִתְחִיל לַעֲמוֹד וְלִקְרוֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכׇל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכׇל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבוֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. וְכֵיוָֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת. עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אַלְפַּיִם וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם. וְשַׁתָּל בְּלִבָּם הָעִיקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחָבֵר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ" (רמב"ם ע"ז א). סיפור חייו של אברהם צריך להיות מסלול החיים שלנו. כך אנו מתחילים את התפילה במילים "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" כמו האבות.
יש אנשים שהדברים הללו נראים כהלכתא למשיחא במובן הזה שהם לא מאמינים שהגויים יסכימו למנות אותנו לשופט של העולם. צריך לזכור כי הנבואות הללו הן מפורשות וחד משמעיות, אין בהן ספק ומחלוקת כלל. צריך רק להאמין בהן ולהכין את עצמנו להיות שופטים בצדק, כי היום הזה בא יבוא.
אחת הסיבות שבגללה אנחנו לא תופסים את בית המקדש כמי שמביא אור לעולם כולו היא בגלל שבתפקיד המשכן לא מוזכר האור לכל העולם אלא לעם ישראל: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט מג). כשהאומות שומעות על בית המקדש הן נבהלות ורוגזות "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" ומיד אחר כך "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו יג-טו). לכן נאמר שם בלשון עתיד "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", כי בהווה הן לא מקבלים את מלכותו של ה' שמתגלית במקדש.
בבית ראשון אנו מוצאים כי האומות מקבלות קצת יותר את מלכות ה' דרך בית המקדש. ולכן אומר שלמה המלך בתפילתו "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א פרק ח מא-מב).
אנו אכן רואים שבאו גויים לראות את כבוד הבית הראשון, אלא שעיקר התפעלותם הייתה מחכמת שלמה ולא מבית ה'. "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" (מלכים א פרק י כג). גם מלכת שבא מתפעלת בעיקר מהחכמה "וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ: וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי".
בדברי הימים כתוב שהדבר שהדהים אותה יותר מכל עד ש"לֹא הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ" היה "עֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה'". ופירשו המפרשים שמדובר על השביל שמחבר את בית המלכות עם בית המקדש. החיבור בין המלכות לעבודת ה' הפעים אותה. היא הבינה שאפשר לנהל פוליטיקה ומדינאות בצדק ובמוסר מתוך אמונה בה' ולא מתוך אינטרסים. וזו צריכה להיות גם הדרך שלנו.
בבית ראשון אנחנו לא מוצאים גרים שהתגיירו. כל הנשים של שלמה שהתגיירו התבררו כגרים גרורים שקלקלו את שלמה ולא נמשכו אחרי האור של ירושלים. אבל בבית שני היו המון גרים, גם מלכים כמו הלני המלכה, גם גרים ממשפחות מלכים כמו אונקלוס שהיה בן אחותו של טיטוס. גם הרבה מטרוניתות שהתעניינו בערכי היהדות, כמובא בגמרא במקומות שונים.
מי שקורא את הפסוקים של הנבואות על המקדש בבית שני רואה שהבית השני השפיע על העולם הרבה יותר מהבית הראשון. "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ז-ט). רש"י שם מסביר שקידוש ה' שהיה בימי בית שני היה גדול מקידוש ה' שהיה בימי בית ראשון. במיוחד שבבית שני התבטל יצרה דעבודה זרה מכל העולם, כמו שרואים היום.
בבית שלישי עולים מדרגה. רוב הנבואות בעניין הבית השלישי הן השפעה שלו על כל העולם. וטעם הדבר הוא שהעולם הולך ונטהר כל הזמן מהשפעות הקליפות. וזה שנאמר בזכריה (פרק יג) "וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ". מה שלא היה אפשר בימי משה, יכול להיות בימי שלמה באופן חלקי, בימי מרדכי ואסתר באופן גלוי יותר ובימי בית שלישי באופן גלוי ביותר.
כוח המקדש להשפיע על העולם פועל גם בתקופה שבין המקדשים. כך משמע מהגמרא שמספרת על המן שמגיע למרדכי היהודי, אחרי שהמלך אחשוורוש אומר לו להרכיב את מרדכי על הסוס ברחוב העיר. הוא רואה את מרדכי לומד על מנחת העומר שהייתה מוקרבת בבית המקדש באותו לילה, ליל ט"ז ניסן. שואל המן את מרדכי: "בְּמַאי עָסְקִיתוּ? - אָמְרוּ לֵיהּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מַאן דִּמְנַדֵּב מִנְחָה מַיְיתֵי מְלֵי קוּמְצֵיהּ דְּסוּלְתָּא וּמִתְכַּפַּר לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲתָא מְלֵי קוּמְצֵי קִמְחָא דִּידְכוּ, וְדָחֵי עַשְׂרָה אַלְפֵי כַּכְּרֵי כַסְפָּא דִּידִי" (מגילה טז ע"ב). שואל המן: מה אתם לומדים? אמרו לו בזמן שבית המקדש קיים היה חוטא מביא מלוא קומץ ידו סולת מתכפר לו. אמר המן: בא מלא קומץ קמח שלכם ודחה עשרת אלפי ככרות כסף שלי.
חייבים להזכיר שלא מדובר בקומץ קמח שהוקרב במקדש, אלא קומץ קמח שלמדו עליו לפני שהיה בית המקדש השני קיים והוא דחה את הכסף של המן. כך גם נאמר על מחצית השקל שנתרמה לפני שהיה בית המקדש קיים. "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן הָרָשָׁע לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן. וְהַיְינוּ דִתְנָן, בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם".
הסביר רבי יונתן אייבשיץ כי מדובר בתרומה של בני ישראל בתקופת מרדכי ואסתר שלא היה בית מקדש. "וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה', והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא" (יערות דבש חלק שני - דרוש ח).
והוא מסביר חשבון מדויק למשמעות ההקדמה של התרומות לא' אדר דווקא. שהרי בפרשת פקודי כתוב כי מ-600,000 מחצית שקל נוצרים מאה ככרות כסף. כל מחצית השקל היא 9.6 גרם כסף. בזמן תחילת בניין בית שני הכפילו את התרומה פי שמונה כדי שיהיה כסף להקמת המשכן. אם כן עם ישראל תרם 800 ככרות כסף בשנה. הגזירה של המן הייתה בשנה ה-12 לאחשוורוש, ועם ישראל תרם למרות שנעצרה בניית המקדש. אם כן הם תרמו 9600 ככרות עד י"ג ניסן שבו נגזרה הגזירה. בשנה ה-13 הייתה צריכה להתקיים הגזירה בי"ג אדר, הם הקדימו לתרום בא' אדר ותרומת עם ישראל הסתכמה ב-10,400 ככרות שדחו את 10,000 ככרות הכסף של המן.
וצריך להבין שמחיר מחצית השקל בימינו הוא כמעט 30 שקל, שזה מחיר 9.6 גרם כסף בתוספת מע"מ. לפי זה מחיר 600,000 מחצית השקל של כל ישראל הוא 18 מיליון שקל. וזה בימינו מחיר של 100 ככרות כסף (בגלל המלחמה מחירי המתכות עולים, ולכן אם אדם נותן כעת את התרומה שלו – כך צריך לתת, ואם יעלה מחיר הכסף בשבוע הבא – ייתן יותר).
וחייבים להבין שבזמן בית המקדש ערך מחצית השקל היה כמעט פי ארבעים. שהרי בזמן המקדש היה אפשר לקנות כבש ב"תרי זוזי" שזה מחצית השקל. ומי שהקדיש כבש לקרבן עם נסכיו צריך לשלם עליו ארבעה זוזים שיהיה כבש משובח שעולה ביחד עם נסכיו ארבעה זוזים (משנה מנחות פרק יג משנה ח). בימינו מחיר כבש הוא 1200 שקלים. מסתבר שמחיר מתכת הכסף ירד והוא אחד חלקי ארבעים ממחירו בימי קדם.
לפי זה מחיר 10,000 ככרות כסף בערך ימינו הוא 1.800,000,000 שקל, אבל לפי הערך של ימיהם המחיר הוא פי 40 והוא 72 מיליארד שקל שהם 24 מיליארד דולר. זה מה שהיה מוכן המן לתת ברוב שנאתו כדי להשמיד את עם ישראל. את כל זה תרם עם ישראל מתחילת מלכות אחשוורוש מתוך אמונה שיהיה מקדש, ובתוספת של עוד 400 שקלים על מה שהיה מוכן המן לתת, ונוצח המן.
בספר שמואל ודברי הימים רואים שוב את כוח מחצית השקל גם בטרם בית המקדש היה קיים. כך מתוארת המגפה שהייתה בימי דוד המלך, שנספו בה 70,000 איש. דוד רואה את המלאך המשחית "עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א, כא). הוא מבין שבמקום שבו נאחז המלאך הרע – שם שורש החיים, ועל כן קונה דוד את מקום המקדש בשם כלל ישראל. ב-600 שקלי זהב. דכתיב: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת" (עיין זבחים קטז ע"ב). ונעצרת המגפה.
בתחילת סיפור המגפה כתוב כי ה' מסית את דוד למנות את עם ישראל. "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (שמואל ב כד א). רש"י במקום אומר "לא ידעתי על מה". לעומתו כותב הרמב"ן (במדבר טז כא) כי העונש בא על כך שהתרשלו בבניין בית המקדש.
ויש מקשים: הרי דוד רצה לבנות את בית המקדש ונעצר על ידי נתן הנביא בדבר ה', ולמה דוד ייענש על כך שלא נבנה? ובאמת הבעיה היא לא של דוד, ולכן לא הוא נענש אלא עם ישראל. כי "כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים". וזה חובה על כל ישראל להתעורר בדבר ולדרוש את בית ה' "כענין שנאמר (דברים יב ה) 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
כיוון שהבעיה הייתה בעם שלא דרש את בית המקדש, מאותו יום פעל דוד בכל יכולתו לעורר את העם לבנות את בית המקדש. בפרק שאחרי המגפה מכין דוד אבנים לבית המקדש בעזרת הגרים. "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים: וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל: וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד" (דברי הימים א כב א-ד).
בהמשך הפרק הוא מעורר את בנו שלמה לבנות את בית המקדש. "וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כב ו). אחר כך הוא עולה מדרגה ומצווה לכל ישראל לעזור בבנייה: "וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ: עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לה' אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה'". כנראה שלגרים היה יותר קל לתרום מאשר לבני ישראל.
אחר כך הוא מחלק 24 משמרות כהונה (דברי הימים א פרק כג-כד). הוא גם ממנה משוררים לבית המקדש וגם מכין את כלי הנגינה "וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שֹׁעֲרִים וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל". משוררים שגורמים לשומעים שלהם נבואה "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם" (שם כה א).
כך אנו קוראים עד סוף ספר דברי הימים א' איך דוד ממשיך לרתום את עם ישראל לבניית הבית עד שבני ישראל תורמים להקמת המקדש לפני היבנותו "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ: וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹּנִים רִבּוֹ, וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים, וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים: וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית ה' עַל יַד יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (שם כט).
וכדי שגם אנחנו נדרוש את בית המקדש "לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו 'אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים'. ותקנו 'בונה ירושלים' ברכה בפני עצמה בתפלה, ובברכת המזון" (וראה מדרש תהלים שוחר טוב יז).
כתב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שקלים א). ובימינו זה זכר למחצית השקל.
נותנים אותה לפני פורים. "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר" (רמ"א בשו"ע תרצד). ובזמן בית המקדש היו שולחים מכל העולם לירושלים לעבודת בית המקדש. אבל בימינו "נוהגין לתת אותם לגבאי להוצאות בית הכנסת זכר למקדש, ויש נותנין אותם לתלמידי חכמים הנצרכים בצנעה" (כה"ח תרצד כב).
מחצית השקל שניתנה בזמן המקדש לא הייתה משבט לוי והכוהנים, כי כתוב "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" (שמות ל י"ג), ושבט לוי לא התפקד עם ישראל. למרות זאת כתוב במשנה שכוהנים חייבים: "הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים" (הרמב"ם שקלים ז). אלא שלא ממשכנים אותם משום דרכי שלום. והטעם הוא שהם מפרשים "כל העובר על הפיקודים" – כל אלו שעברו בים סוף וניצלו ממוות לחיים צריכים לתת מחצית השקל.
יש אומרים שתרומת שקלים היא רק מגיל 20, כמו שכתוב בפסוק (רבנו עובדיה מברטנורה שקלים א ג, הרמ"א תרצד). אבל הרמב"ם כותב שחייבים גם מגיל 13 (הרמב"ם בפירוש המשניות, התוס' יום טוב פ"א ד). לדעתם החיוב של בן 20 שנה ומעלה היה רק לתרומת האדנים. אבל לתרומת הקרבנות חייבים גם מבן 13 ומעלה. "המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה" (משנ"ב ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ז). "שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות" (הרמב"ן שמות ל יב).
לפי זה נבין למה נשים יכולות לתרום למחצית השקל, שבמחצית השקל של האדנים הן לא היו חייבות אבל בתרומות האחרות הן היו מאוד משמעותיות: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח ח). והסבירו חכמינו: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ומשה חשש לקבל אותם כי הם עשויים לעורר את היצר "אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים" (רש"י שם).
ולא מברכים על מחצית השקל, על צדקה או על מתנות לאביונים ומשלוח מנות "והנה אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו - במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה" (שו"ת שרידי אש ח"א ס' עמוד קעב). ויהי רצון שנזכה לנתינה שיש בה הרבה אהבה ואחווה שתביא לבניין המקדש, במהרה בימינו אמן.
סיפורים
סיפר הרב דוד מנחם מירושלים: סבי ע"ה הרב יאיר גורגי' היה שליח הציבור בבית-הכנסת של הרב פתיה ע"ה. הרב אליהו ז"ל היה מספר על חכם יהודה פתיה שהיה אומר תיקון חצות בדמעות שליש כל לילה. והיו תלמידיו מניחים כלים תחת מקום מושבו על מנת שהדמעות שלו לא יפלו לרצפה, וכל לילה היו מתמלאים הכלים בדמעות על צערם של ישראל וצער השכינה. הרב אליהו סיפר כי פעם אחת עבר שם האדמו"ר מגור וראה את חכם יהודה פתיה אומר תיקון חצות באופן כזה. אמר האדמו"ר: אם היו עוד כמה צדיקים כמוהו מתפללים על צערן של ישראל – לא הייתה שואה!!
סבי ע"ה היה החזן אצל הרב פתיה ע"ה ולמד ממנו לומר תיקון חצות כל לילה בדמעות שליש. זה היה מנהגו שבעים שנה בלי הפסקה, גם כשהיה במיטת חוליו. בדרך כלל הוא היה אומר תיקון חצות בכותל המערבי ליד מקום המקדש. והיה ידוע שכשהוא היה אומר תיקון חצות – לא היה אדם מסוגל שלא לבכות בדמעות שליש. כשהוא היה שר שירי שמחה – הלבבות היו רועדים משמחה אמיתית.
הרב אליהו זצ"ל היה אוהב לשמוע את שירתו של סבי ע"ה והיה אומר עליו שהשירה שלו לקוחה מהשירה של בית המקדש.
פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!
סיפר הרב חיים בן-שושן: באחד הימים הגיע יהודי לבית החולים, לבקר את הרב זצ"ל, וסיפר לי איך נוצר הקשר החם בינו לבין הרב. וכך סיפר: הרב היה הסנדק בברית של קרוב משפחתי. לאחר הברית, כולם ניגשו לרב לקבל ברכה ודחפו אותי ביניהם שאקבל גם כן ברכה.
כשניגשתי לרב, הוא הסתכל עלי ושאל: "מה אתה עושה?" השבתי שאני עובד בחפירות בעיר דוד.
אמר לי הרב: "איזו זכות גדולה יש לך! אולי תמצא תפילין עתיקות – ותראה לנו, אולי תמצא יסודות של בית המקדש, מקוואות, שרידים מתקופת שמעון הצדיק, דוד המלך וכו'. אתה יודע מה היה הגודל של בית המקדש? מה רוחבה של החצר? אתה יודע איך נראה מקווה? מתי מקווה היא כשרה? בוא תלמד ותדע".
מתוך כך, סיפר הבחור, התחלתי לבוא לשיעוריו של הרב, וב"ה חזרתי בתשובה שלמה.
תשובה כהלכה
נס פורים. הישיבה שלי מקיימת מפגש עם נוער פלסטיני. אשמח לדעת מה דעת הרב על מפגש כזה והאם לדעת הרב יש להשתתף במפגש הזה.
מטרה של מפגש היא ניסיון להסביר את עמדתנו. מכיוון שהם לא רוצים אותנו בארץ ישראל, אין טעם בניסיון, ובוודאי שאנו לא צריכים להבין אותם. נתתי שיעור על הקשר בין זה למגילת אסתר: נס פורים - שלא ריחמו על אכזרים (https://youtu.be/k2i6Q6m-uDk).
שמחה באבלות. אני בתוך שנת האבל על אבי ע"ה. מה ההלכה לגבי סעודת פורים ומשלוח מנות?
סעודה חייב. משלוח מנות לשלוח רק לאדם אחד.
מתנות מאביונים. האם נותנים מתנות לאביונים מכספי מעשר, או שצריך מכסף נוסף?
מתנות לאביונים היא מצווה נוספת מעבר למצוות כספי מעשר. אם המצב דחוק, כדאי לתת לפחות חלק בנוסף.
מובאות
"אֵין כׇּל סָפֵק, שֶׁלְּלֹא הַיְּהוּדִים הָיָה הָעוֹלָם מָקוֹם שׁוֹנֶה בְּתַכְלִית... לָהֶם אָנוּ חָבִים אֶת הַתְּפִיסָה שֶׁל שָׁלוֹם כְּאִידֵיאָל וְאַהֲבָה כְּעֵרֶךְ הָעוֹמֵד בְּבָסִיס הַצֶּדֶק... בְּלִי הַיְּהוּדִים בְּוַודַּאי הָיָה הָעוֹלָם מָקוֹם רֵיק הַרְבֵּה יוֹתֵר"
רוב הנבואות בעניין הבית השלישי הן על כל העולם. וטעם הדבר הוא שהעולם הולך ונטהר כל הזמן מהשפעות הקליפות. מה שלא היה אפשרי בימי משה, יכול להיות בימי שלמה באופן חלקי, בימי מרדכי ואסתר באופן גלוי יותר ובימי בית שלישי באופן גלוי ביותר
