הרב איתי אליצור, מרבני הר הבית, היה מתווה הוראות ראשונות להכנת מזבח מאולתר שהכין מראש כבר לפני שנים, למקרה הצורך: "מזבח זה יהיה כשר בשעת הדחק", כתב הרב איתי. "יש להכין תיבת עץ פתוחה, כלומר ארבע דפנות מחוברות זו לזו, פתוחות מלמעלה ומלמטה. התיבה צריכה להיות בשטח של שמונים על שמונים סנטימטר.
"יש להכין תיבת עץ נוספת, גם היא עשויה מארבע דפנות ופתוחה מלמעלה ומלמטה. מידות כל דופן הן 60X170 סנטימטר, כך ששטח התיבה 60X60 סנטימטר. יש להכין עוד ארבע תיבות עץ קטנות כנ"ל, שמידות כל אחת מדופנותיהן 10X10 סנטימטר. יש להכין חלוקי אבנים שלמות, שלא נגעו בברזל ולא נפגמו בכל דרך שהיא, וכן חומר מאחה – מלט או גבס או זפת מעורבת בסיד – בכמות שממלאת את התיבות.
"יש להכין חבל באורך 19 מטר. יש למתוח את החבל מהקצה המזרחי של רחבת כיפת הסלע בקו ישר מערבה, כשנקודת המוצא היא בדיוק ממזרח למרכז כיפת הסלע. בקצהו יש להעמיד את התיבה הראשונה מכוונת בדיוק לרוחות השמיים. אורכו של החבל 19 מטר כדי להגיע אל מרכז המקום שבו עמד המזבח במקורו. כיוונו את המקום למרכז המזבח כדי שגם אם אנו טועים במקצת בשיעור גודל האמה ובמקום, המזבח שלנו עדיין עומד על מקומו של המזבח המקורי.
"יש למלא את התיבה בחלוקי אבנים ולסתום את כל הרווחים בחומר המאחה. על גבי המסגרת שתיווצר, במרכזה, יש להעמיד את התיבה השנייה, ולמלא גם אותה כך. בארבע הפינות יש להעמיד את ארבע התיבות הקטנות, ולמלא גם אותן באותו האופן. יש לשים בכל אחת מהן גוף שאפשר להוציאו אחר כך ולהשאיר את הקרן חלולה. בדרום המזבח יש להעמיד עוד חלוקי אבנים בשיפוע כדי ליצור כבש קטן. אחרי שהחומר המאחה מתקשה יש לפרק את תיבות העץ ולסלק את העצים. על המזבח יש להעמיד עצי הסקה שלמים, יפים, שאינם מתולעים, ולהדליק אש".
הרב איתי הוסיף שאם יהיה די זמן, יש ליצור מזבח גדול יותר, שבו התיבה התחתונה תיעשה מדפנות של 60X420 סנטימטר, כך ששטחה יהיה 420X420. התיבה השנייה תיעשה מדפנות של 120X300 סנטימטר, כך ששטחה יהיה 300X300 סנטימטר, ואילו את קרנות המזבח יש ליצור מדפנות של 60X60 סנטימטר.
"בניית המזבח לא אמורה להיות מסובכת", הסביר למגיעים גם הרב אלישע וולפסון, ראש ישיבת הר הבית. "יש צורך באבנים חלקות ברמה שלא תהא בהן חגירת ציפורן, כלומר חלקות לחלוטין שאפילו הציפורן לא נתקלת בהן בעוברה על פניה".
החבורה שמונתה על הכנת המזבח פנתה לדרכה, והרב איתי פנה לקבוצה אחרת, שמטרתה הייתה להשיג כמה שיותר בהמות לקורבן בזמן ההולך ומתקצר ולפתוח באופן ממוחשב בתהליך התמנות ארצי על הקורבנות, כזה שיאפשר לכל המעוניין בכך להשתייך לחבורה, למצוא פינה ברחבי ירושלים המקודשת לליל הסדר ולטעום לכל הפחות כזית מבשר הקורבן. שה בתוך שנתו יכול להספיק בקלות לארבעים-חמישים איש, כך שכל אחד יקבל לא רק כזית אלא חתיכה הראויה להתכבד בה.
"הפסח חייב להיות זכר שנולד אחרי ט"ו בניסן בשנה שעברה ולפני ח' בניסן השנה", הורה הרב איתי. "הפסח חייב להיות דווקא מן הצאן, אך הוא כשר בין מן הכבשים ובין מן העיזים. הוא חייב להיות תמים, ללא מום".
קבוצה שלישית התבקשה להכין סכיני שחיטה וכן תנורים מיוחדים לצלות בהם את הפסח, כאלו שגדולים דיים שהקורבן כולו, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ייכנסו לתוכו בלי לגעת בקיר התנור או בקרקעיתו, וייצלו בתוך זמן קצר למדי, שעה וחצי עד שעתיים. כמו כן, הוסבר, יש להכין שפודים מעץ רימון דווקא – סוג עץ שכמעט לא יוצאים ממנו נוזלים שעלולים להפוך את הפסח מצלוי למבושל – לשפד עליהם את הפסח ולהניחו כך בתנור.
צוות ההיגוי ההולך ומתגבש שב והתכנס לפגישת עדכון מהירה. הרב אליהו ובר, מהבולטים ברבני הר הבית בשנים האחרונות, הורה למתנדבים שהתכנסו להציב גדרות בין שתי נקודות: מקום אחד שהוא ודאי שטח העזרה – חצר המקדש – כדי שלא ישחטו בטעות את הפסח מחוץ לעזרה, וגדר נוספת על גבול המקום שוודאי אינו חלק מהעזרה, כדי שמי שאינו נצרך לתהליך הקרבת הקורבן לא ייכנס פנימה משם טמא בטומאת מת.
"מומלץ להכין מפות חד-פעמיות וכלים חד-פעמיים לאכילת הפסח", הופץ בקרב הציבור.
אופן הטהרה הנחוץ לקראת שבת, ערב הפסח, עמד על הפרק: "נציג או שניים מכל חבורת פסח עולים לעזרה להשתתף בהקרבת הפסח שלהם, ולכן צריכים לטבול כבר בי"ג בניסן ולשמור על עצמם בטהרה עד אחרי הפסח.
מכיוון שכולנו טמאי מת, ועדיין אין אפר פרה אדומה, אפשר להיכנס לשטח עזרת המקדש בטומאה לצורך הקרבת הפסח, אולם עדיין הכרחי להיטהר מטומאות אחרות באמצעות מקווה. שאר בני החבורה, שאינם נוכחים בעת הקרבת הקורבן, עליהם לטבול בי"ד בניסן במהלך היום, עוד לפני שקיעת החמה. שחיטת הפסח נעשית בי"ד בניסן אחר חצות היום, ולא יאוחר מהשקיעה.
ראש ישיבת הר הבית הרב אלישע וולפסון מינה צוותים להוליך להר הבית כלים שהוכנו מבעוד מועד – ולמעשה זה עשורים – במכון המקדש הסמוך, כמו למשל הכיור, במטרה שהכוהנים יוכלו לרחוץ בו את ידיהם ואת רגליהם ולקדש אותם, וכן להביא מהמכון גם את כלי המזבח: הסירות – שהם למעשה סירים – היעים, המזרקות – כלי הזהב והכסף שבהם מקבלים את דם הקורבנות – המזלגות והמחתות.
הרב וולפסון הורה לצוותים העוסקים בעניין לקבל לעבודה במעמד הקרבת הפסח כל מי שטוען שהוא כוהן ואין על כך ערעור מסביבתו. כמו כן הורה לאנשי המכון להעמיד הכן את כלל בגדי הכהונה – עשרות רבות של ערכות שיצר מכון המקדש – בגדי כהונה מותאמים אישית לכוהנים שנארגו במרוצת השנים. "הכתונת, המצנפת והמכנסיים של הכוהנים עשויים פשתן לבן, והבעיה היחידה היא באבנט, שהוא למעשה שעטנז ומערב מלבד הפשתן גם צמר צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני", הוסיף הרב וולפסון, "ומכיוון שהוא שעטנז, אסור ללבוש אותו אלא בשעת עבודת הקורבנות, וצריך לוודא שלא יחרגו מכך".
הרב וולפסון תדרך את הצוותים הממונים על הקמת תנורי הפסח ברחבי העיר המקודשת והורה לערוך ניסיונות ולהכין תנורים כדי להתנסות בצליית בעל חיים שלם שחייב לצאת צלוי מהתנור, לא נא ולא שרוף בחלקו. כדי שזה יקרה דרוש חום אש שאיננו גבוה מדי ומצד שני גם לא נמוך מדי.
יש להיזהר מאוד שלא להוציא את הפסח מהשטח המקודש של ירושלים אחרי שחיטתו ולא לעבור דרך מקום שהוא מחוץ לשטח המקודש, כי אם הפסח יוצא מירושלים, הוא נפסל ונאסר באכילה. זהו פרט חשוב במיוחד בימינו, כשירושלים גדולה ורחבה מאי-פעם, אולם תחומי הקדושה שלה לעניין הקורבנות טרם הורחבו – בהיעדר סנהדרין.
עשרות אלפים, ובהם רבים שביטלו ברגע האחרון חופשות חלומיות במלונות בחו"ל כדי להגשים את חלום הדורות היהודי, נכנסו בשערי העיר החל משעות הבוקר המוקדמות, התמקמו ונעזרו בסדרנים שעסקו בסיוע, בהכוונה ובחלוקת מצרכי הסדר, כולל הבהמות הכשרות לקורבן. בהוראת הרב אליהו ובר נתלו בעיר העתיקה ובעיר דוד שלטים המכוונים את ההמונים העולים לרגל אל הנקודות שבהן יטו את אוהלם בתוך תוכי ירושלים המקודשת, מקומות שבהם מבחינת ההלכה אפשר גם לערוך סדר.
"יש ויכוח על נקודות הגבול של ירושלים המקודשת ברובע המוסלמי, אבל יש לא מעט שטח פנוי שלגביו יש הסכמה, והרבה מאוד חבורות יוכלו לערוך שם את הסדר. יש למשל רחבה גדולה ליד הר הבית", רמז הרב ובר לרחבת הכותל, "רחבה קדושה מאוד שמשמשת את עם ישראל לתפילה כמה מאות שנים, וברחבה הזו יש הרבה מקום להקים הרבה אוהלים לעריכת הסדר ולאכילת הפסח.
"נוסף על כך יש רחבה לעבר שער האשפות ורחבה ליד בית כנסת החורבה, והרבה מאוד מקומות אחרים באזור שאפשר להקים בהם אוהלים ותנורי פסחים, לשהות שם בחג ולערוך בהם את הסדר".
לראשונה זה אלפיים שנות, כנראה, נוצלה העובדה שקיים כבר מזבח בנוי, והוקרב עליו עוד קודם לפסח קורבן תמיד של שחר, ואחר כך שני כבשים של מוסף שבת, ובשעה 13:11 הוקרב קורבן התמיד של בין הערביים. רק אחר כך הגיע תורם של אלפי נציגי חבורות הפסח להיכנס לעזרה לצורך הקורבן שלשמו נתכנסנו.
"הפסח נשחט בשלש כיתות, כלומר בשלוש קבוצות הבאות בזו אחר זו", גרס העלון שחולק לבאי הר הבית. "ולכתחילה יהיו בכל כת לפחות שלושים איש. כל כת נכנסת לעזרה רק אחרי שיצאו כל אנשי הכת הקודמת. לכל אורך זמן השחיטה שרים הלוויים את ההלל. אם גמרו את ההלל ועדיין לא נגמרה השחיטה, יאמרו את ההלל שוב ושוב עד תום השחיטה וההקרבה. בזמן ההלל תוקעים בחצוצרות. השחיטה כשרה בזר. כלומר גם יהודי שאיננו כוהן רשאי לשחוט את הפסח. ואולם דווקא כוהן יקבל את הדם ויוליך אותו ויזרוק אותו על המזבח. אם עשה זאת זר, הפסח פסול, ואסור לאוכלו".
ועוד הוראה: "הכוהנים עומדים שורות שורות, וכל כוהן מקבל ביד ימין מזרק מלא מהכוהן שעומד מימינו, ובו בזמן מחזיר מזרק ריק ביד שמאל מהכוהן העומד לשמאלו. הכוהן שבקצה השורה, הקרוב אל המזבח, הולך צעד אחד וזורק את הדם על המזבח ומחזיר את המזרקים הריקים. כל העבודות המעכבות בקורבן, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, נעשות ביד ימין בלבד".
אחרי השחיטה תלו אלפי הבאים לעזרה, צפופים וזה לצד זה, את הקורבן השחוט והפשיטו את עורו, קרעו בסכין בבטן השה והוציאו את כל החלקים הקרבים על המזבח. הכוהנים נטלו אותם מיד נציגי החבורות, הניחו אותם בכלי מקודש, כלי שרת, והקטירו אותם על גבי המזבח שנחנך בבוקרו של יום.
בימי בית שני נותרו שלוש הכיתות ששחטו את הפסח עד לצאת השבת במקומן ולא יצאו מהר הבית כדי שלא לטלטל את הקורבן בהיעדר עירוב. כיום שיש לירושלים עירוב, אפשר ליטול את הפסח אל הבתים ולהמתין שם לצלייתו בצאת השבת, וכך נהגו ההמונים שהתכנסו השנה. כל הרחובות התמלאו ביהודים רוקדים.
עם צאת השבת החלו ההמונים בירושלים לצלות את קורבנות הפסח בתנורים המיוחדים באמצעות אש שהועברה מנרות נשמה שדלקו לאורך השבת. אלפי חבורות התארגנו סביב מקומות הסעודה והלינה שלהן ברחבי העיר המקודשת.
"אין צולים שני פסחים בתנור אחד. לכל פסח יש להכין תנור משלו", שינן הרב איתי בימים הקודמים. "את הפסח יש להניח בתנור באופן כזה שלא ייגע בדופן התנור או בכל חלק אחר שיכול לצלות את הפסח בעצמו. את כרעיו ובני מעיו של הפסח תולים חוצה לו. הפסח צריך להיצלות מחום האש בלבד, לא מחום חפץ אחר שהתחמם באש. לכן גם אין לשפד את הפסח על שפוד של מתכת, שכן המתכת מתחממת וצולה את הפסח".
ליל הסדר מתחיל, חבורות חבורות סביב תנורי הפסח. לכל חבורה הוגדר שטח מסומן שבו היא לבדה אוכלת, ואין אוכלים בו אנשים שאינם מנויים עם אותה חבורה. "אין להוציא את הפסח מהשטח שהוגדר מראש", הזהירו עלוני ההסברה. המונים המונים גודשים את רחובות העיר המקודשת.
"בקערת הסדר יש להניח חתיכה של הפסח", נכתב בדפי ההסבר המחולקים. "גם אותה כדאי לעטוף בעטיפות חד-פעמיות אטומות הרמטית כדי שלא יהיה צורך להכשיר את הקערה. בקערה היינו רגילים בזמן החורבן להניח שני תבשילים, זרוע וביצה, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. מובן שאם יש פסח, אין צורך להניח עוד זרוע זכר לפסח. הפסח נאכל על השובע, לכן יש לאכול מנה ראשונה משביעה, ואחר כך להביא את הפסח". נוסח ארבע הקושיות משתנה כעת ושב להיות זה הכתוב במשנה, כולל הקושיה: "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושל – הלילה הזה כולו צלי".
חצות הלילה. שירת ההלל מאחדת את כל אלפי הסדרים שנערכים ברחבי ירושלים המקודשת ומאיימת לבקוע את הגגות, אחרי סיום אכילת קורבן הפסח לראשונה זה אלפיים שנות. "אחרי חצות", כתב הרב איתי בדפי ההדרכה שחולקו להמונים, "הפסח נעשה מאכל אסור, ולכן כל הכלים שאכלו בהם את הפסח צריכים הגעלה, ואותה כמובן אפשר לעשות רק בצאת יום טוב. לכן כדאי לאכול את הפסח בכלים חד-פעמיים ולהקפיד לפנות מן השולחן את כל הכלים שאינם נחוצים בשעה שמביאים את הפסח. מומלץ לפרוס מפה חד-פעמית על השולחן, ובסיום אכילת הפסח לפנות בה את כל הכלים החד-פעמיים".
אחרי קורבן הפסח אין לאכול עוד דבר. יש לאכול את כל הקורבן ולא להותיר דבר. מה שבכל זאת נותר מן הפסח אחר סוף זמן אכילתו, וכן עצמותיו ושאר כלי הסדר החד-פעמיים, כל אלה יישרפו בט"ז בניסן בבוקר בשרפה מבוקרת שיבצעו הסדרנים, אחרי שירכזו את כלל שאריות סדרי הפסח בשטח ירושלים המקודשת.
באחת החבורות הצדדיות, אגב, כמעט סמויים מעין, אותרו גם ראש הממשלה ובני משפחתו בין הסועדים. בכל זאת, משק כנפי ההיסטוריה.
