המשנה (שקלים א א) אומרת: "בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים". והסיבה היא, כיוון שבניסן צריכים להקריב תמידים ומוספים וקטורת מתרומות חדשות של עם ישראל. שנאמר "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה", חודש שצריך לחדשו בהבאת עולות תמידים ומוספים מתרומה חדשה.
חכמינו הסבירו שלהקדמה הזאת יש סיבה פנימית: "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים" (מגילה יג ע"ב).
משמעות הדברים היא שבשקלים של מרדכי ואסתר היה כוח לעצור את האסון שהמן רצה להביא עליהם, זה כוחם של שקלים, עליהם נאמר: "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". ולמרות שבימי מרדכי לא הייתה לשקלים משמעות מעשית, כי בית המקדש לא היה פעיל, עצרו השקלים שלהם את עשרת אלפי כיכרות הכסף של המן.
כל זאת הוא בגלל שקריאת פרשת שקלים פועלת כמו נתינת מחצית השקל מדין "ונשלמה פרים שפתינו". המשמעות היא שגם למחצית השקל בימינו יש כוח לעצור את מגיפת הקורונה שלא תדביק ולא תזיק. יש בה גם כוח לעצור את שונאי ישראל, אם הם מהחיזבאללה ואם מכל מקום אחר.
כך היה בימי דוד המלך, שנעצרה המגיפה על ידי השקלים ששקלו כל ישראל לקנות את גורן אֲרַוְנָה היבוסי כדי שיהיה מקום המקדש. "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים" (שמואל ב פרק כד כד).
ובגמרא (זבחים קטז ע"ב): "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, (דה"א כא) 'וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת'. וּכְתִיב, (ש"ב כד) 'וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים'. הָא כֵיצַד? גָּבָה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים זָהָב, שֶׁהֵם שֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶן דּוּסְתַּאי, בָּקָר, וְעֵצִים, מְקוֹם מִזְבֵּחַ - בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים, וְכָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ - בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת". השקלים הללו עצרו את המגיפה כמו שעשו השקלים שנשקלו בימי משה רבנו.
בכל המקומות שהוזכרו שקלים בתנ"ך מדובר בתקופות תיקון אחרי דור של עבודה זרה. כך היה בימי יואש שהשקלים נועדו לכפר על ישראל מכל התועבות שנעשו על ידי עתליה המרשעת. "כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה': יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק" (מלכים ב יא). כך היה בימי יאשיהו שנשקלו שקלים לשקם את בית המקדש גם מהחורבן הרוחני של מנשה. על כן מצווה יאשיהו את שפן הסופר: "עֲלֵה אֶל חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְיַתֵּם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה' אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם".
בשקלים יש חידוש ברית. כמעט בכל מקום שבו מוזכרים שקלים, מוזכרת גם כריתת הברית. כך נאמר בימי יואש שלוקח יְהוֹיָדָע אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת, מביא אותם בֵּית ה' "וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית ה' וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ". גם אצל יאשיהו נאמר: "וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית" (מלכים ב כב). בימי נחמיה מקבלים על עצמם בני ישראל להוסיף שליש על מחצית השקל: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וגם שם הם מחדשים את הברית אחרי שנים של עבודה זרה. "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ" (נחמיה י א).
כדי להימנע ממגיפה צריך ללמוד מה היו הסיבות למגיפה בעם ישראל. התורה מזכירה שלוש מגיפות. הראשונה באה בעקבות חטא המרגלים: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד לז). השנייה מגיעה בעקבות חטא קרח וכל העדה. "וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח: וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה" (במדבר יז טו). השלישית מגיעה כשחטאו ישראל בבנות מדיין, וגם שם מספר הנפגעים עולה, "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה ט).
הגמרא (תענית כא ע"ב) מביאה סיפור שמשמעותו היא כי חסד יכול למנוע מגיפה. "בְּסוּרָא הֲוַת דְּבַרְתָּא, בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דְּרַב לָא הֲוַת דְּבַרְתָּא. סָבְרוּ מִינֵּיהּ, מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב דְּנַפִישׁ. אִיתְחַזֵי לְהוּ בְחֶלְמָא רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא, וְהָא מִילְּתָא זוּטְרָא הִיא לְרַב. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְשַׁיֵיל מָרָא וּזְבִילָא לְבֵי קְבוּרָה".
בעיר סורא הייתה מכת דבר, ורק בשכונתו של רב לא היה דבר. סברו בני המקום, שמחמת זכויותיו המרובות של רב לא הגיעה מכת הדבר לשכונתו. הראו להם משמים בחלום כי רב, שמרובין זכויותיו מאוד, עניין זה, שאין בשכונתו מכת דבר - דבר קטן הוא לגביו, ובוודאי שאין לתלות דבר זה בזכויותיו של רב. אלא מחמת מה לא הייתה מכת דבר באותה שכונה? משום זכויותיו של אותו אדם שהיה מתגורר שם שהיה עושה חסד ומשאיל כלי חפירה, את ומעדר, לצורך קבורה.
והקשה המהרש"א: אם זכויותיו של רב כל כך גדולות, למה שלא יגן בעצמו על השכונה שלו? וכתב כי ודאי ניצלו גם בזכותו של רב. אלא מן השמים רצו להראות שאפשר להינצל גם בזכות אותו אדם בלבד. והסביר החיד"א (בספר מראית העין) שהכול נעשה כדי שילמדו ממעשיו. כי אם הייתה הגמרא אומרת שהעם ניצל בזכותו של רב, לא היו למדים ממעשיו, שהרי לא כל אחד יכול לעשות מעשים גדולים כל כך. לכן הסבירה הגמרא שהדבר היה בזכותו של אדם פשוט לכאורה, ומזה יכול כל אחד ללמוד ולעשות כמעשיו.
עוד מביאה שם הגמרא סיפור: "בִּדְרוּקֶרֶת, הֲוַת דְּלֵיקְתָּא וּבְשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא לָא הֲוַת דְּלֵיקְתָּא, סָבוּר מִינָהּ, מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא דְּנָפִישׁ הוּא. אִיתְחַזֵי לְהוּ בְחֶלְמָא, רַב הוּנָא נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא, וְהַאי זוּטְרָא הוּא לְרַב הוּנָא, אֶלָּא מִשּׁוּם הַהִיא אִתְּתָא דִּמְחַמְמָא תַּנּוּרָא וּמְשַׁיְּלָא לְשִׁיבְבוּתֵיהּ".
בעיר שנקראת "דרוקרת" היתה דליקה, אבל היא לא הגיעה לשכונתו של רב הונא. סברו בני המקום, שהסיבה שלא הייתה שם דליקה היא מחמת זכויותיו המרובות של רב הונא. הראו להם בחלום משמים שלא תהיה דליקה בשכונתו, דבר קטן הוא לרב הונא, אלא משום אותה אישה שהייתה עושה חסד לכל שכנותיה והייתה מבעירה את התנור בביתה במשך כל ימי השבוע, כדי שיהא מוכן לאפייה בכל שעה ומשאילתו לשכנותיה להשתמש בו. גם כאן יש להסביר כמו שהסבירו החיד"א והמהרש"א בסיפור הקודם, שרצו חכמינו שנלמד מאותה אישה.
על משקל זה הביא בשו"ת "שיח יצחק" (סימן תצא) משם ספר "שערי ירושלים" (שער מזון הארץ) "שכן עשו בעיה"ק צפת תובב"א, שעשו ליתומים ויתומות החופות על הבית עולם, בין רבינו האר"י ז"ל ובין רבינו הב"י ז"ל, כי קבלה בידם זאת הסגולה, וסר המות הזה". וכתב בהמשך "וגם אני שמעתי מזקני שער שעשו כן בשנת תרל"ג בפ"ב".
עוד עצה רוחנית כנגד מגיפה כתובה במדרש (במדבר רבה קרח פרשה יח סימן כא) שדרש "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" למד כי מה שאמרו חכמים לברך מאה ברכות ביום הוא מתקנת דוד המלך. ש"היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נתעצרה המגפה". וכן מביא הטור בשם רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא שכתב תשובה לבני אליסאנה: "כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם מאה ברכות ואסמכינהו רבנן אקרא 'מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה' אל תיקרי 'מה' אלא 'מאה' שהקדוש ברוך הוא שואל מנין ק' ברכות בכל יום" (והביאו הטור סימן מן).
סגולה נוספת כנגד מגיפה כתב האדמו"ר הזקן בעל התניא זצ"ל במכתב שנדפס בספר "מאה שערים" (דף כ ב): "דבעת זעם נכון ללמוד בכל בית כנסת פרשת הקטורת". ללמוד פירושו לתת שיעור על סממני הקטורת, מה הם ומה מעלתה הרוחנית וכו'. וצריך גם לצרף אליה תפילה, שהרי בתרגום יונתן (במדבר יז, יג) כתוב: "וְקָם לֵיהּ אַהֲרֹן בִּצְלוֹי בְּמַצַע וְעָבַד מְחִיצוּתָא בְּמַחְתְּיָיתָא בֵּינֵי מֵתַיָא וּבֵינֵי חַיָיא וְאִתְכְּלִיאַת מוֹתָנָא". והיינו שהתפלל. ובוודאי הכוונה שמלבד שעשה הקטורת גם התפלל שתועיל. עוד כתב המבי"ט (בספר בית אלקים שער התפילה פט"ז), "ואפשר כי בזמן המקדש, כשהיה הווה ענין המגפה, היה כהן גדול מקטיר קטורת לכפר על בני ישראל מלבד קטורת בוקר וערב, ולא היתה ביאה ריקנית, אלא לצורך עדת בני ישראל".
הגמרא (כתובות ח ע"ב) הביאה תפילה כנגד המגיפה: "רבון העולמים, פדה והצל, מלט, הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה, ומן השדפון ומן הירקון, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, טרם נקרא ואתה תענה, ברוך אתה עוצר המגפה".
ובאמת גם תפילת הדיוט מועילה. שכך אומרת הגמרא (מגילה טו ע"א): "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל, דוד - דברכיה ארונה, דכתיב "וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ" (שמואל ב, כד) ונעצרה המגיפה.
מי שקורא את ההלכות הללו רואה שחכמינו הבינו את הדרכים שבהן המגיפות מתפשטות והזהירו אותנו על פיהן, וברוב המגיפות שהיו בעולם יהודים ניצלו ממוות יותר מהנוכרים. מה שאצל היהודים היה דבר מובן מאז ומתמיד נלמד אצל הגויים רק בשנת 1847, כשהרופא והפיזיקאי ההונגרי פרופ' איגנאז סמלווייס מצא כי חיטוי ידיים מונע הידבקות ממחלות ולא האמינו לו.
ידוע הסיפור על המגיפה השחורה שהייתה באירופה לפני כ-700 שנה ובה נכחדו כשליש עד חצי מתושבי אירופה, והיהודים לא נפגעו. במקום שהגויים ילמדו את כללי ההיגיינה מהיהודים שרוחצים ידיים בבוקר ולפני האוכל ואחרי השירותים, הם עשו בהם פרעות והעלילו עליהם שיש להם יד בדבר.
הגמרא (בבא קמא ס) אומרת כי בעת מגיפה טוב להישאר בבית. "תָּנֵי רַב יוֹסֵף, מַאי דִּכְתִיב, (שם יב) 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'. כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים". עוד אומרת הגמרא שם: "תָּנוּ רַבָּנָן, דֶּבֶר בָּעִיר - כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר', וְאוֹמֵר, (ישעיה כו) 'לֵךָ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ', וְאוֹמֵר, (דברים לב) 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה'".
וממשיכה הגמרא: "מַאי 'וְאוֹמֵר'?" למה צריך להביא את כל שלושת הפסוקים? "וְכִי תֵימָא, הַנֵּי מִלֵּי בְּלֵילְיָא, אֲבָל בִּיְמָמָא לָא, תָּא שְׁמַע, 'לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בְּעֲדֶךָ'. וְכִי תֵימָא, הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֵימָה מִגַּוָּאֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִכָּא אֵימָה מִגַּוָּאֵי - כִּי נָפִיק יָתִיב בֵּינֵי אֱינָשֵׁי בְּצַוְתָא דְעָלְמָא, טְפֵי מַעֲלֵי, תָּא שְׁמַע, 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה', אַף עַל גַּב דְּ'מֵחֲדָרִים אֵימָה' – 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב'". עוד מביאה הגמרא שרבא היה סוגר חלונות בעת המגיפה "רָבָא, בְּעִידָן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵי, דִּכְתִיב, (ירמיה ט) 'כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ'".
אחד הרבנים כתב למהרי"ל (שו"ת סימן מא) שיש איסור לברוח מהעיר בשעת מגיפה כיוון שזו גזירה משמים, והגמרא אמרה "שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה מוֹתָנָא, וְאִינַשׁ בְּלָא שְׁנֵי, לָא שָׁכִיב". שבע שנים יכולה להיות מגיפה בעיר, ואדם שלא הגיע זמנו לא ימות (סנהדרין כט). משמע קצת דאין לברוח. והמהרי"ל לא הסכים איתו כיוון שהגמרא אומרת: "כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (ב"ק ס). ומהאי טעמא רגילין לברוח. ומה שנאמר בגמרא סנהדרין זה ליחידי סגולה שעליהם נאמר: "תרמוס כפיר ותנין", שגם אם ילכו בגיא צלמוות לא יאונה להם שום רע.
עוד הוא מסביר כי בעיר שיש בה מגיפה הפחד יכול להרוג. "דמהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא וכן נוהגים בארץ לומברדיא (איטליה)". כל מה שנאמר כי בשעת מגיפה טוב להישאר בבית סגור, הוא אחרי שהתחילה המגיפה ונתחזקה, כי באותה שעה מסוכן להסתובב בדרכים.
על פי זה דן המהרי"ל במי ששכר מלמד לבנו וברח האב עם בנו למקום אחר בגלל מגיפה. המלמד נשאר בלי עבודה, ונשאלה שאלה האם האב חייב לשלם למלמד בגין הפרת ההסכם. עונה המהרי"ל כי אם היה המלמד יכול למצוא תלמיד אחר - בוודאי האב לא חייב לשלם. אבל גם אם לא מצא המלמד אפשרות להשכיר את עצמו להוראה - לא משלם, כי המלמד היה צריך להתנות במפורש עם האבא שהוא חייב גם בעת מגיפה.
ואם לא חשבו כלל על מגיפה כשחתמו או הסכימו ביניהם, לא צריך האב לשלם למלמד, שכן זה כמו אונס. וטוב עשה האבא שהבריח את בנו, וכך למעשה הוא חייב לעשות. ומכאן נלמד להרבה תביעות ממוניות שיבואו בעקבות מגיפה כמו שיש היום בסין. כך נפסק בשולחן ערוך: "אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה, או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה, או שבאה זועה והשחית אותה, הרי זה פטור, שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה. והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדים דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה" (חושן משפט רכה ג).
בשולחן ערוך (סימן תקעו סעיף א) כתוב שבשעת מגיפה מתענים ומתריעים באותה העיר. כלומר, מתענים שני וחמישי ושני, וגם תוקעים בשופר ובחצוצרות. "כשם שמתענים ומתריעים על הגשמים כך היו מתענים על שאר הצרות; כגון כותים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו". במקומות שסביב העיר הפגועה רק מתענים "וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם".
המשנה מגדירה מהי מגיפה ואומרת כי אם בעיר שמסתובבים בחוצותיה 500 אנשים נפטרים מהמחלה במשך שלושה ימים רצופים כל יום איש אחד - הרי זו מגיפה. וכך זה עולה ביחס. אם זו עיר של 1000 איש שנמצאים בחוצותיה - שניים מתים בכל יום, שלושה ימים ברצף. וכן על זה הדרך לערים גדולות יותר. וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקעו ב). "איזהו דבר? עיר שיש בה ת"ק רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום א' או בד' ימים, אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בג' ימים זה אחר זה, הרי זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דבר; וכן לפי חשבון זה".
בעיר שיש מגיפה - מתענים ומתריעים. הערים האחרות הקרובות אליה רק מתענות. שכך לשון השו"ע והמשנה "וכל הערים שסביבותיהם מתענים אבל אין מתריעין, אא"כ תקעו להתקבץ לעזרתם". אמנם כשיש שיירות בין ערים, מתענות כל הערים האחרות אפילו שהן רחוקות. שכך מספרת בגמרא (תענית כא ע"ב): "אמרו ליה לשמואל איכא מותנא בי חוזאי גזר תעניתא אמר ליה והא מרחק אמר ליכא מעברא הכא דפסיק ליה". אמרו לשמואל שיש מגיפה במקום ששמו בי חוזאי. וגזר שמואל תענית. אמרו לו: והלא בי חוזאי היא עיר רחוקה. אמר להם: אין מעבר שחוסם אותם.
הסבירה הגמרא שכאשר יש שיירות שעוברות מעיר לעיר - המגיפה מתלווה לשיירות הנוסעים והיא נקראת "מכה מהלכת". כך נפסק בשו"ע (תקעו ס"ע ב'): "היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גליות עליהם (ודוקא דאיכא דבר בכולה ולא במקצתה - ר"ן פ"ג דתענית). היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו". והקרובות מתענות אפילו אין אם שיירות ביניהן (משנה ברורה תקעו ס"ק י).
המסקנה היא שעל פי כללי ההלכה היום אין מגיפה, ואין חובה להתענות. הן בגלל שממדי האסון בארץ לא הגיעו לכלל מגיפה, והן בגלל שאין שיירות מסין לארץ ישראל. וכל מקום שאין שיירות והוא רחוק - לא נקרא מגיפה.
כל זה משמעותי לנו כדי שלא נפחד ללכת לאירוע רב משתתפים או לקבל אורחים. שלא נפחד מפני אורחים שמגיעים מחו"ל ולא נחשוש לשלוח ילדים לבית ספר. כך אומרים כל הממונים על הבריאות בארץ ישראל, וצריך להקשיב לדבריהם. העניין הזה הוא משמעותי גם לדיני ממונות, כמו שנכתב לעיל.
בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן לא) להרה"ג הרצוג זצוק"ל, שהיה הרב הראשי לישראל, מובאת תשובה לשאלה שנשאל מהרה"ג אשר זאב וורנר זצ"ל, שהיה אב"ד בטבריה עיה"ק ת"ו, האם יש לחסן אנשים חיסון מונע בשבת מפני מגיפה. האם נדון על פי הר"ן (פ"ב דתענית) שכתב כי אין לחלל שבת בעיר שעדיין לא פשטה בה המגיפה, או שצריך לעשות צעדים מונעים. וענה "ואני אומר שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסיה ע"י זריקות, אפילו אם יש בהן מלאכה דאורייתא, אם לא נעשה מערב שבת, מותר בשבת".
מקור דבריו הוא בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן שכט): "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". והוסיף הרמ"א "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא".
כתב ר‘ יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" על אורח חיים: "כשיש לרופא ידיעה ודאית, ועוסק בתרופה גמורה ובדוקה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה בכל עניין ואופן שנתנה תורה לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה, ולהרחיב פיה, ולהפיס מורסא, ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר, ולתקן לו אספלנית ורטיה, ולהנות ממנו מזור לחבורה, ולהשקותו משקין מזיעין, ולהאכילו דברים מבריאים ומסעידים או ממרקים ומנקים, בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים, כל כהאי גוונא ודאי עושים לו ומעשין (=כופים) אותו בעל כורחו משום הצלת נפש. ואין משגיחין בו אם הוא אינו רוצה בייסורים ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם אם הוצרך לכך למלטו ממוות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך משום 'ולא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט, טז), ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".
וכתב על כך הרב פיינשטיין והסביר שאם יש סכנה בטיפול אף שהיא פחותה מהסכנה של המחלה אין ליתן אותו בכוח: "באם יש ברפואה עצמה איזו סכנה, אבל הרופאים נוהגין ליתן רפואה זו לחולה שיש לו מחלה מסוכנת, שמידת סכנה של הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה, אין ליתן בעל כורחיה בכל אופן" (בשבילי הרפואה ו, לד-מ). אמנם כל זה לאדם עצמו. אבל אם מדובר באדם שעלול להדביק את סביבותיו, בוודאי אפשר לכפות עליו בידוד וטיפולים.
ויהי רצון שיתקיים בנו "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". אמן.
