'בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני.
במרכז פרשת יתרו ניצב לו מעמד הר סיני, בו עם ישראל שומע את עשרת הדברות ומקבל על עצמו את התורה, ובו ה' מתגלה במלוא עוזו, עם כל הרוממות וה'נוֹראוּת' שלו (כפי שדיברנו בשבוע שעבר על המילים 'נאדר בקדש')
כשנתבונן בפסוקי הפרשה נראה כי החרדה חוזרת על עצמה כמה פעמים. אם נעמיק יותר נשים לב שהיא מגיעה גם מכיוונים מפתיעים... מהי החרדה? מי הם החרדים? ומה הקשר למאמר חז"ל שבהר סיני עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה? כל זאת במאמר לפנינו.
שלשה ימים התכוננו עם ישראל למעמד הר סיני. לפנות בוקר של היום נחשף העם ל'תפאורה' שלמה - קולות, ברקים, ענן כבד וקול שופר. אל מול כל אלו העם ניצב ומתמלא חרדה – 'ויחרד כל העם אשר במחנה'.
יש עוד מישהו שמתמלא חרדה – הר סיני עצמו. לאחר שמשה מוציא את העם וכולם נעמדים בתחתית ההר, מתואר כי ההר מלא עשן 'כי ירד עליו הוי' באש', ומשום כך הוא מתמלא חרדה – 'ויחרד כל ההר מאד'.
המתבונן בפסוקים יכול לראות כי יש כאן עוד מישהו שאמנם לא כתוב שהוא 'חרד' אבל הוא מפחד ממשהו. מיהו? זהו ה' בעצמו... ה' מזהיר את משה שוב ושוב שיזהיר את העם לא לעלות בהר כדי שלא ימותו– 'פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב'.
אפילו לאחר שמשה עונה לה' שהעם לא יכול לעלות, ה', כביכול, לא נרגע ומזביר שוב ש'הכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם'. נשמע שהוא 'לחוץ' ממשהו... מה הלחץ?
חז"ל אומרים שעד מעמד הר סיני הייתה גזירה – עליונים לא יכולים לרדת לתחתונים ותחתונים אינם יכולים לעלות אל העליונים, אך בשעת מתן תורה בו ירד ה' על הר סיני נתבטלה הגזירה.
ביטול הגזירה קשור בקשר הדוק לחרדה של העם וה'חרדה' של ה', ונסביר:
החרדה שלנו ושל ה' הפוכות בדיוק – אנו חרדים מרוממותו של ה' ואילו ה' חרד מקטנותנו ואפסותנו, שלא נתבטל מהופעתו עלינו. אך 2 תנועות אלו הן חידוש של מתן תורה, ובהן מתבטאת ביטול הגזירה.
עד מתן תורה, נראה לנו שלנו הנבראים ממש חשובה המציאות, אנחנו 'לחוצים' עליה כי אנו מרגישים שממנה בא הקיום שלנו, אבל ה', אנו חושבים, אינו לחות כלל וכלל ומבחינתו לא כל כך משנה אם היא תהיה או לא.
במתן תורה מתגלה ההיפך – לאחר שה' נגלה עלינו 'פורחת נשמתנו' ואנו לא רוצים שום דבר מבלעדיו וכבר לא 'לחוצים' להמשיך להתקיים במציאות, ואילו ה' בדיוק הפוך – חושב לו מאוד שנמשיך להתקיים ולא נתבטל עד שהוא מזהיר את משה שוב ושוב שלא נעלה אליו.
את העליה שלנו למעלה והירידה של ה' למטה פועלת היראה. כאשר אנו יראים ממשהו אנו לא מצליחים להתנתק מלחשוב עליו, ומכיון ש'במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא', יוצא שאנו נמצאים ממש במקום ממנו אנו יראים.
משום כך, 'יראת' ה' מכך שהמציאות תתבטל 'מורידה' אותו חזק לתוכה, ויראתנו מכך שחלילה נשכח את ה' 'מעלה' אותנו אליו בכלות הנפש.
כל החרדה והיראה שתיארנו היו צריכות להיות לנו בכל פעם שאנו ניגשים ללמוד תורה, אך אנו לא מצליחים להרגיש כך. זהו בדיוק מה שקרה ללוחות הראשונים אותם קיבלנו בקולות וברקים – הם נשברו ולא הצליחו להתקיים.
על יכולת הלוחות השניים להתקיים אומרים חז"ל ש'אין לך יפה מן הצניעות', ומשום שהלוחות השניים נתנו בצניעות, 'ללא קולות וקהילות' הם נתקיימו.
מה זה מלמד אותנו?
כאשר אנו ניגשים ללמוד תורה 'ברעש גדול', מתוך ציפיה ל'קולות וברקים' בלימוד ולהרגשת חרדה גדולה מה', הלוחות נשברים ואיננו מצליחים להרגיש כך. אך אם ניגש ללימוד תורה 'בצניעות', מתוך רצון לקשר עם ה' על אף שאיננו חווים את היראה הגדולה מפניו – הלימוד יתקיים בידנו ואנו נצליח לחוש מעט מהיראה הזו.
עם זאת, גם שברי הלוחות הראשונים 'מונחים בארון', גם כאשר אין לי את היראה הגדולה הזו, אם אני מבין שכך הייתי אמור להרגיש – זהו כבר דבר גדול מאוד.
בשבת הקרובה, בשמענו את מעמד הר סיני בקריאת התורה, ננסה לחוש מעט מהיראה הגדולה שהיתה לעם ישראל בשעת מתן תורה, ונזכה גם לטעום מעט מה'פחד' הגדול של ה' שחלילה נתבטל אליו...
