בימים שבהם נשמעות מילים חריפות על מלחמת אחים מפי אנשים שמתנגדים לרפורמה המשפטית, כולנו חייבים להבין שמדובר בשנאת חינם ולהביא לתיקונה, בלי לוותר על העמדות החשובות שלנו.
זכריה הנביא אומר לעם ישראל כי קיום בית המקדש תלוי בשילוב של אמת ושלום. כשבני ישראל באים אל זכריה הנביא אחרי הקמת הבית השני ושואלים אותו האם להתענות בצומות, הוא משיב להם שכל הצומות יהיו "לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט). הסוד לקיום בית המקדש הוא השילוב של האמת והשלום. כי לוותר על הערכים בשביל השלום זו לא דרך, ולוותר על השלום בשביל הערכים שמאמינים בהם זו גם לא דרך. צריך למצוא את הדרך לעשות את שניהם ביחד.
חכמינו אמרו שאת הפסוק הזה אימצו הלל ושמאי ותלמידיהם, וכאשר תלמידיהם הלכו בדרך זו - הייתה ברכה בעם ישראל. כשתלמידיהם זנחו את הדרך הזו נחרב הבית השני ועם ישראל התפזר בין האומות. הרגו וטבחו בנו בלי סוף, גירשו אותנו, השפילו אותנו, והכול בגלל שלא שמענו לעצתו של זכריה הנביא על שילוב האמת והשלום.
הגמרא (שבת טו ע"א) מספרת לנו על שמאי והלל שחלקו רק בשלושה דברים, לעומת תלמידיהם שחלקו בהרבה יותר מקומות. "אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל". הגמרא מספרת מהם שלושת הדברים הללו ומוסיפה הערה חשובה מאוד על שלוש המחלוקות הללו שהלכה בהן היא לא כמו שמאי הזקן ולא כמו הלל הזקן. "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה".
שמעתי פעם פירוש מופלא ממו"ר אבא זצוק"ל שאמר כי ההערה הזו חשובה מאוד ומלמדת על ענוותנותם של שמאי והלל. כי בכל מקום שבו הייתה האמת כדברי שמאי או כדברי הלל הם שכנעו זה את זה, ולא הייתה ביניהם מחלוקת באותו עניין. רק בשלושת המקומות שבהם האמת לא הייתה עם אף אחד מהם, הם לא הצליחו לשכנע זה את זה ונשארה ביניהם מחלוקת. "לפי ששני אנשים אם יהיו שקולים בתבונה ובעיון ובידיעת העיקרים אשר יולידו מהם, לא תפול ביניהם מחלוקת כלל" (רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה).
תלמידיהם הראשונים כבר חלקו ביותר דברים, וידעו לחלוק בדרך כלל בכבוד. "תָּא שְׁמַע אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בְּצָרוֹת וּבָאֲחָיוֹת, בְּגֵט יָשָׁן, וּבְסָפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וּבִמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדָּק, בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה - לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁחִבָּה וְרֵעוּת נוֹהֲגִים זֶה בָּזֶה לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (יבמות יד ע"ב).
לכן היה בית המקדש השני קיים מאה שנים בתקופת הלל, שמאי ותלמידיהם (שבת טו ע"א). לפעמים נהגו תלמידי שמאי באלימות כלפי תלמידי הלל עד שנאמר עליהם באחד המקרים "וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה הִלֵּל כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי שַׁמַּאי כְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים, וְהָיָה קָשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הָעֵגֶל" (שבת יז ע"א). כי לא זו הדרך להכריע הלכות. אבל הלל ותלמידיו לא השיבו מלחמה ולכן נפסקה הלכה כמותם.
כך מסבירה הגמרא (עירובין יג ע"ב): "אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים, הֲלָכָה כְּמוֹתֵינוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, הֲלָכָה כְּמוֹתֵינוּ, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, מִפְּנֵי מַה זָכוּ בֵית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶם וְדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶם".
הקשבה זו של תלמידי בית הלל לדברי החולקים עליהם גרמה לכך שדברי האלוקים החיים שלהם היו יותר מדויקים, הם הקשיבו אם יש בדברי בית שמאי אמת ואימצו אותה. כשעושים כן זוכים לכוון לאמת לאמיתה של תורה. אבל כשלא מקשיבים – לא זוכים לכוון לאמת.
המשנה אומרת כי בדיני נפשות לא משמיעים את דעת גדול הדיינים בתחילה, כדי שקטן הדיינים יוכל לומר את דעתו בלי חשש. "שמא יסמכו השאר על דעתו ולא יראו עצמן כדאין לחלוק עליו, אלא יאמר כל אחד דבר הנראה לו בדעתו" (סנהדרין לב. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י ו).
רב מספר כי הוא היה קטן הדיינים בבית הדין של רבי יהודה הנשיא, והיו מתחילים לשמוע את דעתו של הקטן תחילה גם בדיני ממונות (סנהדרין לו ע"א). מקשה הגמרא: והלא בדיני ממונות לא חייבים לשמוע את הקטן תחילה? ועונה "שֶׁאֲנִי מַנְיָינָא דְּבֵי רַבִּי דְּכֻלְּהוּ מִנְיָנַיְהוּ מִן הַצַּד הֲווֹ מַתְחָלִי". מחמת הענווה של רבי יהודה הנשיא היו מתחילים גם בדיני ממונות מן הצד תחילה, כדי שכל הדעות יישמעו בלי מורא. בזכות הענווה של רבי זכה לערוך את כל המשניות שבהן נכתבו כל הדעות שהיו בבית המדרש והן נתקבלו לדורי דורות. וחכמינו מספרים כך גם על רבי יוסף קארו, שכתב את השולחן ערוך, שנהג באותה שיטה ונתקבלו דבריו לדורות.
הגמרא (סנהדרין פח ע"ב) מספרת על הידרדרות במסירת התורה של תלמידי בית שמאי והלל שלא קיבלו את המסורת של רבותיהם בדקדוק וגרמו להרבות מחלוקות בעם ישראל. "מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת".
לכן היו חכמים מחפשים תלמיד חכמים ענווים שישבו בדין ולא חכמים שזחוחים בדעתם. "מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ, מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לְעֶזְרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שָׁלְחוּ מִתַּם אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שַׁיֵּף עַיֵּל שַׁיֵּף וְנָפִיק, וּגְרִיס בְּאוֹרָיְתָא תְּדִירָא וְלֹא מַחֲזִיק טֵיבוּתָא לְנֲפְשֵׁיה". אדם שנכנס בשקט לבית המדרש ויוצא בשקט, לומד תורה תמיד ולא מחזיק טובה לעצמו.
הגמרא מספרת על שיא ההידרדרות בדור החורבן במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בשאלה האם צרת הבת מותרת או צריכה ייבום (יבמות טז ע"א). לדעת בית הלל הצרה הזאת חייבת ייבום או חליצה, ולדעת בית שמאי היא פטורה.
רבי דוסא בן הרכינס היה תלמיד חכם זקן וכבר לא מסוגל לראות ולבוא לבית המדרש. שמעו חכמים כי הוא סובר בשאלה זו כמו דעת בית שמאי ובאו לברר את דעתו. "אָמְרוּ, מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֵהוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲנִי אֵלֵךְ. וְאַחֲרָיו מִי? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְאַחֲרָיו מִי? רַבִּי עֲקִיבָא. הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ.
נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ, אָמְרָה לוֹ, רַבִּי, חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלְךָ. אָמַר לָהּ, יִכָּנְסוּ, וְנִכְנְסוּ. תְּפָסוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ, רַבִּי, אֶמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ, מִי הוּא? אָמַר לוֹ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ בֵן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה, (תהלים לז) 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם'. תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לֵיהּ, רַבִּי אֱמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ, וּמִי הוּא? אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף. אָמַר לוֹ, אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? שֵׁב בְּנִי שֵׁב, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל". חשוב לשים לב לתיאור הארוך בגמרא על הכבוד שהוא נותן לחכמי ישראל.
"הִתְחִילוּ מְסֹבְבִין אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבָּת. אָמְרוּ לוֹ, צָרַת הַבָּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם, מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ, הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי? אָמַר לָהֶם, 'דּוֹסָא' שְׁמַעְתֶּם? אוֹ 'בֶן - הַרְכִּינָס' שְׁמַעְתֶּם? אָמְרוּ לוֹ, חַיֵּי רַבִּי, סְתָם שָׁמַעְנוּ (שמענו בן הרכינס סתם ולא אמרו דוסא). אָמַר לָהֶם:, אָח קָטָן יֵשׁ לִי, בְּכוֹר שָׂטָן הוּא, וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ, וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי, וְהִזָּהֲרוּ בוֹ שֶׁלֹֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁעַל מְדוּכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא, וְאָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּרִים מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית, וּמְקַבְּלִין גֵּרִים מִן הַקַּרְדּוֹיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִּים".
תָּנָא, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ שלושת התנאים לבית רבי דוסא נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בִשְׁלֹשָׁה פְתָחִים. כדי שלא יפגשו את יהונתן אחיו של רבי דוסא וינצח אותם בקושיות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו. כשיצא רבי עקיבא מבית רבי דוסא בן הרכינס הוא פגש את יהונתן שבא לנצח אותו בהלכות. "פָּגַע בּוֹ בְרַבִּי עֲקִיבָא, אִקְשֵׁי לֵיהּ, וְאוּקְמֵיהּ". מקשה רבי יונתן בן הרכינס לרבי עקיבא קושיות ורבי עקיבא לא ידע לענות לו.
כאן מספרת הגמרא דבר מזעזע שמסביר מהי שנאת החינם שהחריבה את בית המקדש. "אָמַר לוֹ, אַתָּה הוּא עֲקִיבָא שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם, וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֶה בָקָר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַאֲפִלּוּ לְרוֹעֶה צֹאן". אומר יהונתן בן דוסא לרבי עקיבא: יש לך שם שהוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, אבל אתה אפילו לא במדרגה של רוֹעֶה בָקָר. רבי עקיבא לא משיב לו באותה מטבע של עלבון ואומר לו: אני אפילו לא במדרגה של רועה צאן.
אי אפשר שלא לבכות כשקוראים את השפה המשתלחת של אותו תלמיד חכם גדול ברבי עקיבא. אין שום ספק שהגמרא מאריכה לספר על הכבוד הגדול שנוהג רבי דוסא בן הרכינס בחכמים אל מול הלשון הפוגענית של אחיו, כדי שנבין מהי שנאת החינם שהביאה את חורבן בית המקדש באותו דור.
בהערת אגב על הסיפור הזה נזכיר מה שכתוב בשו"ת דבר יהושע (ח"ד מד) בשם הרה"ק שמשון מאוסטרופולי זצ"ל שתקס"ד פעמים נזכר רבי עקיבא בש"ס וזו בדיוק גימטרייה "מסוף עולם ועד סופו". עוד כותב שהלכה כמו רבי עקיבא שע"ה פעמים, ואותיות שמו של רבי עקיבא הן ראשי תיבות י'ש ק'ונה ע'ולמו ב'שעה א'חת, שזכה רבי עקיבא לקנות את עולמו בשעה אחת של תשובה ששינתה את כל חייו וכל חיי עם ישראל.
חכמינו מספרים כי התנשאות לא מועילה אפילו כשאומרים אמת כואבת. כך היה עם זכריה הנביא מתקופת בית ראשון שמוכיח את עם ישראל בבית המקדש שלא לעבוד עבודה זרה. "וַיַּֽעַזְב֗וּ אֶת־בֵּ֤ית ה֙' אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתֵיהֶ֔ם וַיַּֽעַבְד֥וּ אֶת־הָאֲשֵׁרִ֖ים וְאֶת־הָֽעֲצַבִּ֑ים וַֽיְהִי קֶ֗צֶף עַל־יְהוּדָה֙ וִיר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּאַשְׁמָתָ֖ם זֹֽאת: וַיִּשְׁלַ֤ח בָּהֶם֙ נְבִאִ֔ים לַהֲשִׁיבָ֖ם אֶל־ה֑' וַיָּעִ֥ידוּ בָ֖ם וְלֹ֥א הֶאֱזִֽינוּ: וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים לָֽבְשָׁה֙ אֶת־זְכַרְיָה֙ בֶּן־יְהוֹיָדָ֣ע הַכֹּהֵ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵעַ֣ל לָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר הָאֱלֹהִ֗ים לָמָה֩ אַתֶּ֨ם עֹבְרִ֜ים אֶת־מִצְוֹ֤ת ה֙' וְלֹ֣א תַצְלִ֔יחוּ כִּֽי־עֲזַבְתֶּ֥ם אֶת־ה֖' וַיַּֽעֲזֹ֥ב אֶתְכֶֽם: וַיִּקְשְׁר֣וּ עָלָ֔יו וַיִּרְגְּמֻ֥הוּ אֶ֖בֶן בְּמִצְוַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ בַּחֲצַ֖ר בֵּ֥ית הֽ'" (דברי הימים ב פרק כד, יח-כא).
חכמינו במדרש שואלים איך הגענו למצב כזה עגום שהורגים נביא בבית המקדש, ומסבירים: "אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ - מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח". אַל תַּנַּח כִּי בָּאתָה לְךָ מֶמְשָׁלָה - אֶל תָּנַח מִדַּת עַנְוְתָנוּתְךָ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּנִיחַ עַנְוְתָנוּתוֹ גּוֹרֵם מִיתָה לְעוֹלָמוֹ וְחַטָּאת לְדוֹרוֹ. וּמִמִּי אֶת לָמֵד? מִזְּכַרְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה וְגֵו' וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם" וְכִי מֵעַל רָאשֵׁי הָעָם הָיָה הוֹלֵךְ? אֶלָּא שֶׁרָאָה עַצְמוֹ גָּדוֹל מִכָּל הָעָם, חֲתַן הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן וְנָבִיא וְדַיָּן. הִתְחִיל מַדְבֵּר גְּדֹלוֹת וְאוֹמֵר לָהֶם "לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ וְגֵו'" מִיָּד "וִיקַשְּׁרוּ עָלָיו וְיִרְגְּמוּ אוֹתוֹ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ" (מדרש רבה קהלת - פרשה י פסקה ה).
דמו של זכריה הנביא רתח ופעפע עד חורבן בית המקדש הראשון. כשמגיע נבוזראדן רב הטבחים של נבוכדנצר ורואה את הדם הרותח של זכריה, מיד הוא מתלבש בצדקנות ורוצח על הדם של זכריה רבבות ילדים וזקנים עד שנבוזארדן אומר לדמו של זכריה הרותח "זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח" (גיטין נז ע"א).
אנחנו לומדים את כל הכללים הללו כי אנחנו חייבים לדבר עם אחינו שרק בגלל חוסר ידע הם בריחוק מאתנו. וצריכים לדעת לא לדבר אליהם בהתנשאות חלילה. לדעת להקשיב, לאמץ את דרכו של הלל הזקן. עוד צריכים לזכור בשיח שיש לנו עם האחים שלנו כי לפעמים נוטים להזכיר להם את ההתנהגות הדורסנית בהסכמי אוסלו, בהתנתקות, בעמונה, בשדות הגז ובמקרים רבים אחרים. וזה לא פשוט כלל.
יש פסוק שאוסר להזכיר למישהו מעמך את העוונות שהוא עשה כלפיך. "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". והסבירו חכמים: דְּתַנְיָא, אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה, וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? "נְקִימָה" - אָמַר לוֹ: "הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ", אוֹמֵר לוֹ: "לָאו". לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ הוּא: "הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ", אוֹמֵר לוֹ, "אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי", זוֹ הִיא "נְקִימָה". וְאֵיזוֹ הִיא "נְטִירָה"? אָמַר לוֹ: "הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ", אָמַר לוֹ, "לָאו". לְמָחָר אָמַר לוֹ: "הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ", וְאָמַר לוֹ: "הֵילָךְ (קח את החלוק), וְאֵינִי עוֹשֶׂה כְמוֹתְךָ - שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי", זוֹ הִיא "נְטִירָה" (יומא כג ע"א).
מקשה שם הגמרא: והלא חכמינו אמרו על שאול המלך שלא צלחה מלכותו בגלל ענוות יתר "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ש"א י) 'וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה? וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה, וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ'. וּכְתִיב, 'וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי' וְגוֹ'. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם". הביטוי נחש הוא חריף מאוד, ורבי יוחנן משתמש בו כי נחש מלך בני עמון בא להילחם בישראל מיד אחרי ההחרשה של שאול, ללמדך ששאול היה צריך להשתמש במידה הנחשית הזאת ולא השתמש בה.
מקשה הגמרא: איך דברי רבי יוחנן מסתדרים עם הפסוק המפורש בתורה? איך הם מסתדרים עם הברייתא שאומרת "וְהָא תַנְיָא, הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'". מתרצת הגמרא שאדם שומר את העלבון בליבו ולא עונה לאדם שמעליב אותו. "לְעוֹלָם דְּנָקִיט לֵיהּ בְּלִבֵּיה". גם על זה מקשה הגמרא שאדם לא צריך לשמור בליבו "וְהָא אָמַר רָבָא, כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו?" ועונה "דִּמְפַיְּסוּ לֵיהּ וּמְפַיֵּס".
המסקנה כי אחרי שהצד הפוגע מפייס את הצד הנפגע, צריך הנפגע לנקות את הלב לגמרי. לא לנטור ובוודאי לא לנקום. אבל כשהצד הפוגע מחזיק בעמדתו, צריך הצד הנפגע לזכור טעותו, שאם לא כן תחזור הטעות ויחזור הקלקול למקומו.
לכן בתורה בא איסור הנטירה עם החובה להוכיח. שכך התורה אומרת: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה': לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יח). אחרי שהוכחת אתה צריך לנקות לגמרי את הכעס שלך על חבריך (וראה עוד ב"י יו"ד שלד).
המידה הזאת היא מידתו של הקב"ה שנאמר בו "רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר: לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ: כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהילים קג), ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו (וראה עוד ירושלמי ראש השנה פרק א ג). ולא עוד אלא שה' נושא עוון למי שעובר על פשע שעשו כלפיו.
הפסוק במשלי (י"ח כ"א) אומר: "מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ". ובמדרש "כד הוה טב - לית טבה מיניה. וכד ביש - לית ביש מיניה" (ויקרא רבה לג). כשהיא טובה – אין טובה ממנה. וכשהיא רעה – אין רעה ממנה.
הדוגמה היא עם יפתח הגלעדי שנלחם בבני עמון ומנצח. מתרגזים בני אפרים שהוא לא קרא להם למלחמה "וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ". עונה להם יפתח ואומר: קראתי לכם ולא באתם "וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם: וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי".
מהוויכוח הזה צומחת מלחמת אחים ויפתח מכה את שבט אפרים. "וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם". אחר כך הם תופסים את גשרי הירדן וכשבא מישהו לעבור עם רוצים לבדוק אם הוא משבט אפרים "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף" (שופטים יב). מספר הנופלים במלחמת אחים זאת היה יותר מכל מלחמות ישראל מאז העלייה הראשונה.
לעומתו נלחם גדעון במדיינים ולקראת סוף המלחמה הוא מבקש עזרה לתפוס את גשרי הירדן ולעצור את כל הפליטים של מדיין. "וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן: וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב, וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב" (שופטים ח).
אחרי המלחמה באים אנשי אפרים לגדעון בטענה: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה". גדעון היה יכול לענות להם כמו שענה יפתח. אבל הוא אומר להם אתם העיקר: אתם סיימתם את המלחמה ואין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה. "הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר". קטיף העוללות שאתם קטפתם בסוף המערכה והרגתם את עורב וזאב יותר חשוב מתחילת המערכה שהייתה על ידי. "בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה". כך ניצל עם ישראל ממלחמת אחים.
עוד צריך להיזהר בכל השיח הזה מחשדנות שלא במקומה. יש ואנשים חושבים שהמפגינים הם נגד המדינה. פגשתי כמה מהם שבמלחמת יום כיפור שהו בארה"ב ועלו מהרה על מטוס בדרך למדינת ישראל להתגייס להציל את המדינה. אי אפשר שלא לרכוש כבוד לאנשים הללו, גם אם אנחנו חולקים על דעתם.
באותן שיחות שמעתי מאנשים אחרים כי הם חוששים שהרפורמה המשפטית תהרוס את הדמוקרטיה ויבטלו את הבחירות ויאסרו עליהם להצביע בכנסת וכד'. אמרתי להם כי עריצות היא הפך התורה, ואנחנו נתגייס להילחם בה.
כך למדנו בספר בראשית, ביציאת מצרים. המלחמה הזאת ממלאת את כל ספרי הנביאים והכתובים. אנחנו לא מאמינים בצדק, בשלום ובאחווה בגלל שהוגה דעות יווני המציא את הערך שנקרא דמוקרטיה. אנחנו מאמינים בערכים האלו כי אלה הערכים שהתורה מלמדת אותנו (עיין שו"ת חתם סופר חו"מ סי' כא). אני מאמין כי חלק מהמפגינים היו נרגעים מהפחד אם היו יודעים שחשוב בעינינו מאוד כי מדינת ישראל תהיה עם חרות וזכויות אזרח, ולא חלילה עם עריצות.
על הסכנה של חשדנות שווא מלמדת הגמרא דרך הסיפור על דוד המלך שחשד במפיבושת על סמך לשון הרע ששמע מציבא בעת מרד אבשלום. בעקבות החשד אמר למפיבושת "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה". ובגמרא (שבת נו ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה'. יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו".
חכמינו לא כתבו את דבריהם בשביל לומר לשון הרע על דוד, אלא כדי ללמד אותנו להיזהר מחשדנות שווא, לקיים "אמת ושלום אהבו". לכבד את החולקים עלינו, להקשיב להם מצד אחד ולהמשיך לקדם את הערכים שאנחנו מאמינים בהם מצד שני. להזכיר לעצמנו במיוחד בעת הזאת את דברי הרב קוק זצוק"ל שכתב "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם", אמן ואמן.
סיפור
סיפר הרב יצחק אלידר, ממתפללי בית הכנסת "היכל יעקב": כשהרב מרדכי אליהו זצ"ל נבחר להיות הרב הראשי לישראל, הוא ביקש ממני לעבוד עם הקייסים האתיופים. בימים ההם התנדבתי ב"מכון מאיר" ולימדתי אותם יהדות ותורה וכל מה שהם היו צריכים. אבל הם לא עשו נחת לרב, והיו מפגינים מול הרבנות הראשית בטענה שהם יהודים והם לא צריכים לטבול שוב, כפי שהורו להם.
קבוצה אחת שלהם נלחמה מאוד ברב אליהו. אבל הרב ישב אתם בסבלנות מעבר לכל גבול ושאל אותם מה מפריע להם. הם אמרו לו שלטבול במקווה זה כמו שהטבילו אותם הנוצרים, והם לא רוצים לטבול שם.
אמר להם הרב: תטבלו בים. בצד אחד יטבלו הגברים ובצד השני יטבלו הנשים, ובכך ייפתרו כל הבעיות של העדה ביום אחד. הם קיבלו את ההצעה של הרב, וכבר סוכם על כך שלמחרת יבואו כל הקייסים לסכם זאת.
למחרת ישבנו עם כל הקייסים, והם הסכימו להצעת הרב מאמש. אך לפתע נכנסה אישה אחת מהשמאל הקיצוני ובידה מצלמת טלוויזיה ואמרה להם: אל תסכימו. אנחנו נסדר לכם את הכול גם בלי טבילה.
בעיניי ראיתי איך הם מתבלבלים ממה שהיא אמרה, וכעסתי מאוד. מי נתן לה רשות להיכנס? אבל הרב היה מאוד רגוע. הוא הסתכל עליh וראה אותי בסערת רגשות גדולה ואמר לי: תירגע!
אמר להם הרב: אני לא יודע איזה עסק יש לכם עם האישה הזאת. היא לא תעזור לכם כשתצטרכו אותה. אם אתה לא רוצים מקווה, כי הוא מזכיר לכם את הנצרות, תטבלו בים.
אבל אותה אישה המשיכה להסית אותם שלא יסכימו גם לזה.
כעסתי מאוד באותה שעה. אבל הרב דיבר איתם בקור רוח גדול. בלי שום טיפה של כעס.
אחרי שהם יצאו, בלי הסכמה ובלי פשרה, אמר לי הרב: אם מתחילים במלחמה – לא ננצח! חכה ותראה שעם הזמן הם כולם יבואו ויתחברו לעם ישראל. סבלנות העצומה שלו ממש הבהילה אותי.
ואכן, באותה שעה לא נסגרו העניינים והקייסים לא הסכימו לטבילה. עובדה זו גרמה להרבה בעיות של נישואין בין הקהילה האתיופית לבין חלקים אחרים בעם ישראל. אבל אלה הם ייסורי הגאולה שנפתרים עם השנים. כמובן שאותה אישה מסיתה ומדיחה לא התמודדה אחר כך עם הכאבים של הקהילה הזאת. היא הסיתה והלכה לה.
אחרי שנים רבות של עבודה עמם, הקהילה התרככה וחלקים נרחבים יותר ויותר הסכימו לטבילה, והתחברו יותר ויותר לקהילות ישראל האחרות. אני בעצמי הייתי נוכח בכמה חתונות שהרב מרדכי אליהו חיתן בהן ישראלים ותיקים עם חתנים וכלות מהקהילה האתיופית, והיה בשמחה גדולה מזה. כמובן אחרי טבילה כדת וכדין.
תשובה כהלכה
הנבואה. איך יודעים שהיהדות נכונה? למה אני צריך להקשיב לאלוקים?
אתה יכול לקרוא את התורה כולה ולראות דבר פלא. היא נכתבה לפני אלפי שנים, והיא הדבר היחיד עלי אדמות שמתאר מה שעתיד להיות בעולם בצורה הכי ברורה שיש. והפלא הגדול שאנחנו רואים היום הוא שכל מה שהתורה כתבה מתרחש, לא רק בדבר אחד אלא בשורה ארוכה של דברים. כתבתי על זה פעם ספר, "הנבואה", ואם תרצה באמת להבין איך יודעים שהתורה היא אמת, אני מציע לך לקרוא אותו. תזכור שאין שום דת בעולם שיודעת לספר מה שיהיה בעתיד. אין שום מדען שיודע לתאר מה יהיה בעוד אלף שנים. יכולים אולי לנחש, אבל אין אחד שאמר לפני אלף שנים מה יהיה וזה אכן קרה.
אתה צריך להקשיב לאלוקים, כי זה יהיה טוב לך. הוא מכיר אותך יותר טוב מכל אדם אחר. הוא ברא אותך, הוא מכיר את הנפש שלך ואת הגוף שלך יותר מכל רופא או פסיכולוג, והוא מייעץ לך לעשות לטובתך את הדברים הנכונים. אם לא תקשיב לו, למי תקשיב?
מובאות
הסוד לקיום בית המקדש הוא השילוב של האמת והשלום. כי לוותר על הערכים בשביל השלום זו לא דרך, ולוותר על השלום בשביל הערכים שמאמינים בהם זו גם לא דרך. צריך למצוא את הדרך לעשות את שניהם ביחד
אנחנו לא מאמינים בצדק, בשלום ובאחווה בגלל שהוגה דעות יווני המציא את הערך שנקרא דמוקרטיה. אנחנו מאמינים בערכים האלו כי אלה הערכים שהתורה מלמדת אותנו
