אחד הדברים שגרמו לחורבן הבית השני הוא תרגום התורה ליוונית. במסכת סופרים כתוב על כך: "והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פרק ראשון ז). בשולחן ערוך (תקפ) נפסק: "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם". לא חובה, אבל ראוי להתענות גם בימים ח' ט' בטבת שמקדימים את תענית י' בטבת.
צמים בח' בטבת כי תורגמה בו התורה ליוונית והיה חושך שלושה ימים בעולם. ולמה חושך? כי התרגום הכניס לעם ישראל את תרבות יוון שנקראת אצלנו חושך. "וחושך - זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל" (רבה בראשית - פרשה ב פסקה ד).
צמים אחר כך בט' טבת כי מת בו עזרא הסופר, שהייתה ראויה התורה להינתן על ידו לעם ישראל אלא שקדמו משה רבנו (עיין סנהדרין ד' כ"א ע"ב), שניהם הוציאו את עם ישראל מהגלות ושניהם לימדו את עם ישראל תורה. מיתתו היא ביטוי לסיום תקופה של השפעה רוחנית שמשלבת תורה גדולה שמביאה גאולה לעם ישראל.
בי' בטבת שם נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. כותב הציץ אליעזר "וּבְנָקֵל אֶפְשָׁר לְקַשֵּׁר קֶשֶׁר בֵּין ג' הַמְּאוֹרָעוֹת וְלִמְצוֹא הֶסְבֵּר לְהַסְבִּיר אֵיךְ שֶׁכְּתִיבַת הַתּוֹרָה יְוָונִית, וְהַכְנָסַת הַפִּילוֹסוֹפִי' הַיְּוָונִית לְתוֹךְ הַכְּלִי הַתּוֹרָה, גָּרְמָה בְּאוֹפֶן רוּחָנִי לְמִיתַת עֶזְרָא הַסּוֹפֵר - זֹאת אוֹמֶרֶת לְהַפְסָקַת הַמֶּשֶׁךְ מְסִירַת תּוֹרָה שבע"פ בְּטׇהֳרָתָהּ מִדּוֹר לְדוֹר שֶׁחוֹדְשָׁהּ עַל יָדָיו - הַמְּסַמֵּל לְקַבָּלַת עוֹל הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ בְּשׁוּם שֵׂכֶל, וְעַל כָּל דִּקְדּוּקֶיהָ וְתָגֶיהָ עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁרָאוּי הָיָה עֶזְרָא שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ אִילְמָלֵא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. כִּי הַחׇכְמָה הַיְּוָונִית רָצְתָה לְהַשְׁכִּיחֵנוּ מִכָּל זֶה. וְאֵיךְ שֶׁכִּילָּיוֹן תּוֹרַת - עֶזְרָא זֹאת פֵּירוּשָׁהּ הֲבָאַת הַחוּרְבָּן עַל עַמֵּנוּ ח"ו" (שו"ת חלק יג סימן נו).
ויש שואלים, הרי היו תרגומים טובים לתורה, בני ישראל נצטוו לתרגם את התורה לשבעים לשון בכניסתם לארץ ולחרוט אותה על אבנים כדי שיבואו אומות העולם וילמדו את התורה (דברים כז. סוטה לה ע"ב). כן היו תרגום אונקלוס ותרגום יהונתן ששיבחו אותם חכמים. מדוע אפוא התרגום הזה הוא רע כל כך עד שהביא לחושך שנמשך שלושה ימים?
התשובה היא כי מטרת התרגום ליוונית הייתה ללמד את בני ישראל תורה ביוונית במקום בלשון קודש. באופן זה הם יזנחו את לשון הקודש ויהיו חסומים בפני כל האוצרות הרוחניים של עם ישראל. את כל הערכים שלהם הם יספגו מהסופרים שכותבים ביוונית, וכך עם ישראל ילך מדחי אל דחי.
"אם לא ילמוד לשון הקודש אם כן כל קבלת התורה וכל ספרי קודש ופירושיהם משלשת אלפים שנה יזרקו בחוץ ויעשו להם גניזה, ותורה חדשה מבטן מי שהוא יצא? חס מלהזכיר כל החורבן שיצא מזה, וזה היה באמת דרך המשכילים בדורות הקודמים להעתיק התורה בלשון עמים" (משנה הלכות יג קסה).
תרגום התורה ליוונית היה חלק מהתוכנית של היוונים לבולל ולהטמיע את התרבות היוונית בתוך עם ישראל. על כן אמרו חכמים "ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (סוטה מט ע"ב). וכך מספרת הגמרא על ההידרדרות שגרמה החכמה הזו לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר ואחד מחכמי ישראל הגדולים.
וכך מספרת הגמרא על רב יהודה שבכה בשעה שהבין את גודל תורתם של דואג האדומי ואחיתופל. עליהם נאמר (ישעיה לג) "אַיֵּה סוֹפֵר? אַיֵה שׁוֹקֵל? אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָלִים?" "אַיֵּה סוֹפֵר" - שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים לְכָל אוֹתִיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. "אַיֵּה שׁוֹקֵל" - שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִים כָּל קַלִים וַחֲמוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה. "אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָלִים" - שֶׁהָיוּ שׁוֹנִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַלָכוֹת בַּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. ואעפ"כ אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בכה רב יהודה ושאל: אם כן מה יהיה עלינו? השיב לו שמואל: "טִינָא הָיְתָה בְּלִבָּם". הם אף פעם לא היו בקדושה. כל תורתם לא הייתה אלא מהשפה ולחוץ. המשיך ושאל רב יהודה: ומה עם אלישע בן אבויה ששנה ופירש? השיב לו שמואל: "זֶמֶר יְוָנִי לֹא פָּסַק מִפּוּמֵיהּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַחֵר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, הַרְבֵּה סִפְרֵי מִינִין נוֹשְׁרִין לוֹ מֵחֵיקוֹ" (חגיגה טו ע"ב). הרי לנו שלמרות שאלישע בן אבויה התחיל בקדושה, הוא התקלקל בגלל הזמר היווני והספרים של הפילוסופים היוונים שמשכו אותו והפילו אותו לאבדון.
עוד מספרת הגמרא כי בתרגום זה לא היו יכולים לתרגם את התורה כמו שהיא באמת. השלטון האכזרי של היוונים הכריח את המתרגמים לשנות בתורה כמה פסוקים שכולם מנויים בגמרא. כך במסכת מגילה (ח ע"ב, ט ע"א): מַעֲשֶׂה בְּתַלְמַי הַמֶּלֶךְ שֶׁכִּנֵּס שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זְקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם בָּתִּים, וְלֹֹא גִּלָּה לָהֶם עַל מַה כִּנְּסָם. וְנִכְנַס אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָמַר לָהֶם, כִּתְבוּ לִי תוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּכֶם! נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵצָה בְלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְהִסְכִּימָה דַעְתָּם לְדַעַת אֶחָד, וְכָתְבוּ לוֹ, (בראשית א) "אֱלֹֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית". "אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת". "וַיְכַל בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאוֹ", וְלֹֹא כָתְבוּ, "בְּרָאָם". "הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". (שם יח) "וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר". (שם מט) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אֵבוּס". (שמות ד) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא בְנֵי אָדָם". (שמות יב) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְמִצְרָיִם וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת, שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". (שם כּד) "וַיִּשְׁלַח אֶת זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם) "וְאֶל זַאֲטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹֹא שָׁלַח יָדוֹ". (במדבר טז) "לֹֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". (דברים דּ) "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". (שם יז) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֹא צִוִּיתִי לְעָבְדָם". וְכָתְבוּ לוֹ בִמְקוֹם, (ויקרא יא) "הָאַרְנֶבֶת" - "אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם". וְלֹֹא כָתְבוּ לוֹ, "אֶת הָאַרְנֶבֶת", מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, "אַרְנֶבֶת" שְׁמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹֹּא יֹאמַר, שָׂחֲקוּ בִי יְהוּדָאֵי, וְכָתְבוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַתּוֹרָה.
כתב בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע כי הם שינו 14 פרשיות בתורה. שהם בסה"כ חמשה עשר שינויים. ועל זה נאמר "מפני היד שנשתלחה במקדשך". "שאם לא היה חרבן וגלות לא היו משנים ולא היו חוששים ממנו". השיטה הזאת שבה כל מושל יכול לשנות את התורה אם זה לא מתאים לשמה של אשתו, היא שיטה שגרמה כי במשך השנים שינו בתרגום עוד ועוד, עד שהיום התרגום הזה לא אמין כלל.
הגמרא בירושלמי (תענית פרק ד הלכה ב) מספרת שאחד השינויים הללו הגיע גם לספר תורה שהיה בבית המקדש שהיה כתוב בו "זאטוטי בני ישראל" במקום "נערי בני ישראל". ומהיכן באה מבוכה זו? מהס"ת שנכתב ע"י התרגום שנעשה בשעתו לצורך השעה להפיס דעתו של תלמי המלך, והשנוי הזה כמעט הביא הרס לדורות הבאים. אלא נס נעשה באותה שעה ובתוך העזרה נמצאו עוד שני ספרי תורה, ושם היה כתוב "נערי בני ישראל", עמדו וביטלו את הספר שהיה כתוב שם "זאטוטי בני ישראל", וקיימו כמו שהיה כתוב בשני הספרים שבהיכל.
הזכרנו לעיל את דברי המשנה הלכות שכתב כי "דרך המשכילים בדורות הקודמים להעתיק התורה בלשון עמים". כוונתו לתרגום התורה לגרמנית על פירוש שנעשה לפני כ-200 שנה על ידי משה מנדלסון. המתרגם והמפרש הזה היה תלמיד חכם, שומר תורה ומצוות שמקורב גם לתרבות הגרמנית. אולם למרות חוכמתו הרבה הוא לא הבין את ההשלכות של המעשים שלו.
התרגום הזה פתח בפני היהודים צוהר לשפה הגרמנית, ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. הם נמשכו אחריה ואיבדו את זהותם היהודית. כך קרה לארבעה מבין ששת ילדיו של מנדלסון שהמירו את דתם לנצרות. בתו דוריתאה המירה את דתה לנצרות פרוטסטנטית, ראתה שזה לא מספיק והמירה את דתה שנית לנצרות קתולית. מבין תשעת נכדיו רק אחד נותר יהודי.
המכה הזאת לא הייתה רק במשפחתו של מנדלסון. המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון. אנשים זנחו את התרבות היהודית, למדו את השפה הגרמנית, הלכו לתיאטרון גרמני, קראו את דברי הפילוסופים הגרמנים, קראו לעצמם גרמנים בני דת משה ולבסוף גם התנצרו בהמוניהם.
קוצר הראות הזה המשיך גם לתלמידיו של מנדלסון שלקחו צעד קדימה את העצה שלו להתערות בתרבות הגרמנית. הסיסמה שלהם הייתה "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". מי שטבע את הסיסמה הזו היה יהודה ליב גורדון (יל"ג), והיא חלק משיר שהוא כתב ונקרא "הקיצה עמי". בשיר הזה הוא קורא לעם ישראל להתעורר להבין שהוא חי בגן עדן שקוראים לו אירופה, שתושביה אוהבים אותו וקוראים לו "אחי" "אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לָךְ תִּפָּתֵחַ. בָּנֶיהָ 'אָחִינוּ' לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה. עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?".
גורדון חשב כי האירופאים והרוסים כבר ביטלו את האנטישמיות שלהם. הם כבר לא יגרשו וישפילו אותך יותר, הם יהיו בני בריתך. "וּכְבָר גַּם יָסִירוּ שִׁכְמְךָ מִסֵּבֶל, וּמֵעַל צַוָּארְךָ עֻלְּךָ יָרִימוּ. יִמְחוּ מִלִּבָּם שִׂנְאַת שָׁוְא וָהֶבֶל, יִתְּנוּ לָךְ יָדָם, לָךְ שָׁלוֹם יָשִׂימוּ". העיוורון של גורדון הוביל את ההמונים שנהו אחרי ההשכלה והרפורמה לזנוח את הזהות היהודית לשכוח את ארץ ישראל, להידמות לאירופאים ולקבוע את משכנם באירופה וברוסיה.
לדאבון הלב, מיליוני היהודים שהאמינו לגורדון ולכל חבריו המשכילים והרפורמים התעוררו כשגל פרעות – "סופות בנגב" – שטף את רוסיה. אנטישמיות נוראה התעוררה בגרמניה ובשאר מדינות אירופה. השלטונות עודדו את הפורעים, ועצרו אותם רק למראית עין. גורדון ותלמידיו הרפורמים לא הבינו כי טעו וצריך לעלות לארץ ישראל, הם קראו לכל שומעי לקחם לנטוש את אירופה ורוסיה ולהגר לאמריקה.
למעלה משני מיליון יהודים היגרו לפני מלחמת העולם הראשונה. בהשפעת תנועת ההשכלה והרפורמים שסיפרו להם כי לא צריך את ארץ ישראל עוד וכי אין סיכוי שעם ישראל יצליח להתיישב בארצו ולבנות את ירושלים, הם בחרו שוב בגלות של אמריקה, אימצו את שפתה ואת תרבותה והאסון לא איחר לבא.
את אמריקה שוטפת היום התבוללות מבהילה. שינוי השפה וביטול הזהות הלאומית של עם ישראל הביא את הרפורמים להתנגד לעלייה ולראות את אמריקה כביתם. הם אימצו את שפתה ומנהגיה וההתבוללות פשתה בהם כאש בשדה קוצים.
לפני 50 שנה התחתנו רק 10% מיהודי אמריקה עם גויים. עשר שנים אחר כך התרחבה התופעה והתחתנו עם גוים כבר 20% מהיהודים באמריקה. כיום 61% מהיהודי ארה"ב ודרום אמריקה מתחתנים עם גויים. לא חשובה להם השליחות של עם ישראל. לא איכפת להם הקיום שלו, הם אמריקאים וזה העיקר.
מי שמוביל את ההתבוללות זו התנועה הרפורמית, ש-80% מבוגריה מתחתנים בנישואי תערובת. בעבר התביישו מנהיגיהם בהתבוללות וניסו לעצור את התופעה, היום חלק ממנהיגיהם משבחים את ההתבוללות ומחשיבים את היהודים שרוצים להתחתן רק עם יהודים כגזענים. כל אחד רואה איך הרפורמים הולכים להימחק מעם ישראל כמו שנאבדו ממנו האיסיים, השומרונים והקראים.
בגמרא (שבת יב ע"ב) משמע שתפילה בלשון ארמית היא לא טובה. "אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית".
ושאלו התוס': מה פירוש לא מכירים ארמית? הרי גבריאל לימד את יוסף שבעים לשונות. ועוד מקשים "ותימה דאפי' מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים". ותירץ הרא"ש שהלשון הזה מגונה בעיני המלאכים. ולפי הרא"ש דווקא הלשון הזו. ולפי שאר הפוסקים כל הלשונות הזרות מגונות בעיני המלאכים.
והקשו בגמרא: הרי למדנו שאפשר להתפלל בכל לשון, ותירצו כי רק בציבור אפשר להתפלל בכל לשון, אבל לא ביחיד (סוטה לג ע"א). וטעם ההבדל הוא מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקדוש ברוך הוא, אבל היחיד צריך אליו כעניין שנאמר (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ וכו' וכך נפסק בשו"ע "יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש" (סימן קא סעיף ד).
וכתב החתם סופר (שבת יב ע"ב) "מה שכתוב בצבור מותר להתפלל בכל לשון, היינו יחיד העומד עם הצבור. אותו היחיד המתפלל בכל לשון תפלתו נשמעת שהקב"ה בעצמו מקבלה עם תפלת הצבור. אבל הצבור בעצמם ע"כ יתפללו תפלה הקבועה בלשון הקודש. וכן משמע מלשון תמים דעים שם שכ' וז"ל אבל בצבור ששם השכינה שורה יכולת הנשים להתפלל בכל לשון כדמשני בסוטה כאן ביחיד כאן בצבור עכ"ל. משמע נשים שבצבור ולא צבור עצמם. וזה מדוייק בלשון חכמים שאמרו 'כאן ביחיד כאן בצבור'. ולא אמרו 'כאן יחיד כאן צבור'. שיחיד בציבור יכול להתפלל בכל לשון. אבל לא הציבור בעצמו".
בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן פג) דייק מלשון הרמב"ם שגם כשהציבור מדבר בשפה זרה, רק יחיד יכול להתפלל בשפה זרה, אבל לא שליח ציבור. ולכן תיקן עזרא הסופר את התפילה בלשון הקודש. שכך כתב הרמב"ם: "כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר - אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְגוֹ' וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאוֹל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת.
וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר, שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לָהּ' וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה, וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וְאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכֹּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצָּחָה, וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיָן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג" (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד). מפורש מדברי הרמב"ם שעזרא תקון י"ח ברכות בלשון קודש בשביל הציבור כדי שהעילגים שלא יודעים לשון קודש יימשכו אחריה ויתפללו כמו שצריך.
המשנה ברורה (סימן קא ס"ק יג) מביא את דברי החתם סופר הללו ופוסק כמוהו כי מה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דווקא באקראי, אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה אי אפשר בשום אופן עי"ש. ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן. "וּלְאַפּוֹקֵי מִכִּתּוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁנִּתְפָּרְצוּ מִחוּץ לַמְּדִינָה בָּזֶה וְהֶעְתִּיקוֹ אֶת כָּל נֹסַח הַתְּפִלָּה לִלְשׁוֹן הָעַמִּים וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה שֶׁדִּלְּגוּ הַבְרָכָה שֶׁל 'קִבּוּץ גַּלִּיּוּת' וּבִרְכַּת 'וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ'. וּכְשֵׁם שֶׁרוֹצִים לְהַשְׁכִּיחַ זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם כֵּן רוֹצִים לְהַשְׁכִּיחַ לשון הקודש מִיִּשְׂרָאֵל פֶּן יִגָּאֲלוּ בִּזְכוּת שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמְרֶנּוּ מִדֵּעוֹת אֶפִּיקוֹרְסוּת כָּאֵלּוּ". ועיין בבה"ל.
ובמדרש "אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ושלא שינו את לשונם, ושלא גלו סודם, ושלא הפקירו נשותיהן" (שמות רבה שמות פרשה א). ואלו דברים ששומרים על הזהות היהודית. וכך מביא תנא דבי אליהו רבה "אַף דָּוִד הָיָה מְשַׁבֵּחַ אֶת יוֹצְאֵי מִצְרַיִם כִּי אֲפִילּוּ הַמִּצְוָה הָאַחַת שֶׁהָיְתָה בְּיָדָם נוֹחַ לִפְנֵי הקב"ה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן כַּמָּה מִצְוֹת שֶׁלָּנוּ. וּמַהוּ הַמִּצְוָה הָאַחַת שֶׁהָיְתָה בְּיָדָם? שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת וְכָרְתוּ בְּרִית שֶׁיַּעֲשׂוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים זֶה עִם זֶה. וְיִשְׁמְרוּ בְּרִית הַמִּילָה שֶׁהוּא בְּרִית אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְשֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לָשׁוֹן שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ וְשֶׁלֹּא יִלְמְדוּ לְשׁוֹן שֶׁל מִצְרַיִם מִפְּנֵי דַּרְכֵי ע"ז".
על זה אנו מודים בהלל כי בזכות ששמרנו על השפה ולא השתמשנו בשפה לועזית יצאנו ממצרים שנאמר "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז". כלומר שבצאת ישראל ממצרים הזכות שלהם הייתה ש"בית יעקב מעם לועז", שלא שינוי את לשונם ולא דברו בלשון לעז (שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן עג).
כתב החיד"א (בשו"ת חיים שאל חלק ב סימן יא) כי עומק כוונת התפילה היא רק בלשון הקודש "כי נודע כי כל עניני התפלות בנוי ומיוסד על אדני רזי עולם כמו שנראה מספר הזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר"י זצ"ל דהכל מתוקן ומסודר בכונות עליונות. ובזה תבין מה שאמרו בברכות סוף דף כ"ח אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה. ולכאורה יפלא על גדולי ישראל ר"ג וחכמים מה חכמה זו לתקן דברות שתים בלשון הקדש ומה קאמר רבן גמליאל כלום יש אדם וכו' והלא התנוקות שיודעים לשון הקדש יכולים בנקל לתקן אותה?
אמנם להיות כל אות ואות מהברכות סו"ד שתלו ביחוד וזיווג המדות. לכן צריך חכם גדול ורוח הקדש שורה עליו לכוין הדברים לפי סודן, לידע פגם המינים והמשכת האורות, לדחות יניקת הסט"א וכיוצא דברים העומדים ברומו של עולם והיינו דקאמר ר"ג כלום יש אדם וכו'."
גם הפני יהושע (ברכות כח ע"ב) אומר: "נראה מבואר שכל ברכות התפלות מיוסדים על אדני פז במספר התיבות ואותיות כמבואר בטור או"ח (סימן ק"ג) מלבד מה שיש בהם סוד מופלא". שאפילו שמואל הקטן שתיקן ברכת המינים שכחה והוצרך להשקיף שתיים או שלוש שעות כדי לזוכרה.
הגר"ח מוולוזין כתב בספרו נפש החיים (שער ב - פרק יג) "כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטיפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה ג מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה.
והגם שהלכה פסוקה בש"ס שתפלה נאמרת בכל לשון, היינו לצאת ידי מצוות תפלה כמו שנתבאר לעיל סוף ש"א שבכל המצות ואפי' מצות תפלה שנקראת עבודה שבלב. עכ"ז עיקרן לעכובא הוא חלק המעשי שבהן. אמנם למצוה מן המובחר ודאי צריך לצרף גם טוהר המחשבה וכוונה שלימה. ולפי גודל טוהר הכוונה כן תגדל מעשה המצוה ובפרט עבודת הלב שבתפלה. עם כי מי שהתפלל בכל לשון יצא י"ח. אבל אין ערוך למי שמתפלל בלה"ק באלו התיבות דוקא העומדי' ברומו של עולם ומדבק כל כחותיו בהם".
גאון עוזנו ותפארתו רבי יוסף חיים זיע"א נשאל האם מותר לתרגם את האדרא, והביא תשובה של האדמו"ר מצאנז על כך שאסור לתרגם את אגדות חז"ל "ונודע כי כל דברי האגדות המה כגחלי אש מלאים סודות נשגבות, אשר אינם נגלים כי אם לשרידים הבאים בחצרות ה', ואנשים אלו המה רוצים לעשות סיפור חז"ל כספור קורות העתים ח"ו בדברי הבאי ודברי חול, אוי לנו שכך עלתה בימינו, אשר קלי הדעת חותרים תחתינו להרחיק את בני ישראל מיסודי האמונה, והאנשים האלה החטאים בנפשותם רק לכבוד עצמם הם דורשים, לאסוף הון ואומרים ללשונינו נגביר ואין אדון למו, ואינם מרגישים ההפסד ומכשולים אשר יוכל להסתעף מזה ח"ו" (שו"ת רב פעלים חלק א - יורה דעה סימן נו). ומזה למד להיזהר שלא לתרגם את שיר השירים או את האדרא, שנכתבה בזהירות מרובה ובחכמה מרובה. אלא מי שחכמתו מרובה ביותר ויודע ומבין עומק הדברים ויודע מה יצא מהם ברבות הימים.
ויהי רצון שיתקיים בנו "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". אמן ואמן.
