כל יהודי מחויב לזכור כל יום את יציאת מצרים.
לא רק לזכור שבעבר יצאו אבותינו ממצרים, אלא לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
ולא רק בצד הלאומי, אלא גם בעבודת ה' האישית. חיי הרווקות הם גלות מצרים. שם מקום הניכור, הבדידות.
אין בהם עבודה של חיבור אמתי ונתינת עצמי לזולת. יהודי מחויב לצאת ממצרים, מחיי הרווקות, ולהשתדל להתחתן בגיל צעיר.
אך צריך לזכור שכאשר יוצאים ממצרים, פרעה לא מוותר. הוא לוקח את רכבו ומגייס שש מאות רכב בחור לרדוף אחרי בני ישראל היוצאים ממצרים.
כך גם קליפת פרעה שבכל אדם היוצא ממצרים האישי, מחיי הרווקות, רודפת אחריו גם לחיי הנישואין. פרעה הוא פה רע. פה עם דיבור חסר סבלנות.
מתנכר, מתנשא, מזלזל. דיבור ענייני ויבש. זו השפה המצרית של האדם האנוכי, שפה שלא באה מתוך רגישות לזולת. אין בה הקשבה ואכפתיות.
על היהודי לדעת ולהפנים שכאשר הוא יוצא ממצרים ופרעה רודף אחריו, עליו להיכנס לים סוף, לסגל לעצמו טבע עברי, של עם ישראל העוברים את ים סוף. (זיווגו של אדם כקריעת ים סוף).
נכון, מצרים רודף אחרי בני ישראל. אבל כל יהודי צריך לחקוק הדק היטב בליבו, כאשר נכנס לים, ששפת הדיבור העברית, של עם עוברי הים, היא שפה שבאה מתוך נפש עדינה, מתחשבת, אכפתית ואוהבת. מתוך רגישות והבנה.
"וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים!" כלל ברזל: בחיי הנישואין, שפת דיבור של ניכור, קשיחות או שתלטנות, היא שפה של מצרים! שפה כזו לא מתאימה לנו, אלא עלינו להשאיר אותה מאחורינו, אצל המצרים.
להיות יהודי פירושו לכבד, להוקיר, להכיל, להחשיב, להקשיב! שפה של יהודי אמורה להיות מלאה סבלנות, הומור, מתוך אמון ומציאת נקודות החן אצל זולתי.
כשיוצאים ממצרים זוכים לפה סח. פה שמודה לה' ושח רק בנפלאותיו. פה שלא אומר ביקורת ולא חסרונות בזולת. זו עבודת חיים. ומי שיזכה לצאת ממצרים ולעבור את ים סוף בשלום, כשבראש מעייניו לשמח את זולתו, יזכה לשיר שירת הים, להודות ולהלל לה' בכל לב. "כמה אלוקי טובות גמלתני".
הלוואי ונזכה. (ע"פ מאמר של הרב אבנר טוניק שליט"א)
