פרשת בלק תשע"ט
מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין,
כך תלמיד חכם צריך להיות פיקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים
נבואות בלעם - חיי עם ישראל
בִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע
הגמרא (ברכות יב ע"ב) אומרת: "בִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ פָּרָשַׁת בָּלָק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קְבָעוּהָ? מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר". והטעם שרצו לקבוע בכל תפילה לקרוא פרשת בלק עם קריאת שמע היא בגלל הפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ". שישראל יהיו שלווים ושקטים בגלל העוצמה. בזכות זה לא יהיה מי שיעז לערער על קיומם, מקומם או נחלתם.
מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם
ואע"פ שאנו לא קוראים פרשת בלק כל יום, צריכים לחשוב תדיר על הפסוק החשוב הזה "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ" שהוא נאמר גם על ידי משה. שהרי אמרו חכמינו "מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם" (בבא בתרא טו ע"א). כי אע"פ שנבואות בלעם נשמעו בתחילה רק על ידי בלק ואנשיו, ידע משה לכותבן בתורה. שכך דרכן של נבואות, הן נשלחות ונאמרות לציבור על ידי אחד הנביאים, אבל הן נשמעות על ידי כל הנביאים (סנהדרין פט ע"ב). במקרה הזה בלעם שמע את הנבואות הללו ונשלח לומר אותן לבלק ולאנשיו, ומשה שמע אותן ונשלח לכותבן בתורה לדורי דורות.
ארבע נבואות - ארבעה שלבים
הנבואה הראשונה היא על תחילת יסוד עם ישראל. "כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב". הצור החזק הוא ברית האבות שנוסדה אלף דורות לפני מתן תורה, אי אפשר לפגוע בה.
בנבואה השנייה מסביר בלעם לבלק שאין אפשרות לעצור את כיבוש הארץ בידי יהושע. אלוקים כרת ברית עם האבות על הארץ, והוא לא יפר אותה בגלל גחמה של בלק. "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה" – "כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות ואתה סבור להמיתם במדבר?" (רש"י).
בנבואה השלישית מספר בלעם לבלק על העוצמה הגדולה שעתידה להיות בעת המלכות בישראל, שאול המלך הראשון שיכה את עמלק. והמלכים שאחריו יכובדו מאוד בעולם. "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". מלכים עם עוצמה "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר".
הנבואה הרביעית נאמרה לאחרית הימים. "וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים". בלעם מדבר על 3300 שנה קדימה "אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב". אבל כשהגאולה תבוא, היא תהיה בעוצמה גדולה כפי שרואים היום "דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת".
חובת לימוד כ"ד ספרים
דע מנין באנו ולאן אנו הולכים
כדי לדעת מה היסודות של עם ישראל, מה ההווה ומה העתיד שלו, אנו צריכים לקרוא את נבואת הנביאים. נבואתם היא לא עבר, נבואתם שלוחה אלינו. "הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה" (מגילה יד ע"ב).
צריך להיות פיקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים
חכמינו אמרו שהידיעה הזאת מחייבת אותנו לשמוע את דבר ה' שבא אלינו דרך הנביאים והכתובים. כך דרשו חכמים על הפסוק "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ" - "אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים" של התנ"ך (תנחומא כי תשא טז. ומובא ברש"י שם). שבכלל הציווי למשה להיות מקושט בקישוטים רוחניים, כך צריך כל תלמיד ותלמיד להיות מקושט בכ"ד ספרי תנ"ך ("על פי דבריהם ז"ל שאמרו שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה" - שבת קא ע"ב, אור החיים הקדוש דברים יא כו).
שליש מקרא ושליש משנה ושליש תלמוד
החובה להיות בקי בכ"ד ספרי התנ"ך כתובה גם בגמרא: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב: 'ושננתם לבניך'? אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' - לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי? לא צריכא – ליומי" (קידושין ל ע"א). חובה ללמוד שליש מהלימוד בתורה נביאים וכתובים, שליש במשנה ושליש בהתבוננות והבנה. שואלת הגמרא: איך יחלק אדם את שנותיו שליש שנים במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד? הרי אדם לא יודע כמה זמן יחיה. ותשובת הגמרא, שיחלק את הימים לשלושה חלקים.
בכל יום ויום עצמו ישלש את השעות שלו
הסביר שם רש"י שיחלק אדם את ימי השבוע לשלושה חלקים, בשליש מימי השבוע ילמד תורה נביאים וכתובים, בשליש ילמד משנה ובשליש תלמוד. והקשו בתוס' כי באופן זה החילוק לשלושה לא מדויק, כיוון שאם אדם ימות באמצע השבוע הרי לא יהיה שליש מדויק של לימוד. על כן פירשו תוס' בפירוש ראשון ש"בכל יום ויום עצמו ישלש את השעות שלו".
כן פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א יב): "כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע. אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש בתורה שבעל פה, ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר".
כדבריו פסק השו"ע: "חייב אדם לשלש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים (ספרי התנ"ך). שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה ופירוש תורה שבכתב בכלל זה. שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה" (יו"ד רמו ד).
בְּתַלְמוּד - אֵין לְךָ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ
לעומת ההלכה הזאת, יש גמרא שאומרת שהעיקר הוא לימוד הגמרא: "תָּנוּ רַבָּנָן, הָעוֹסְקִים בְּמִקְרָא - מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה. בְּמִשְׁנָה - מִדָּה וְנוֹטֵל עָלֶיהָ שָׂכָר. בְּתַלְמוּד - אֵין לְךָ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וּלְעוֹלָם - הֶוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד" (בבא מציעא לג ע"א). והסבירו חכמים שיש הבדל בין תחילת לימודו לבין המשכו. בתחילת לימודו של אדם ישלש את הלימוד, בהמשך צריך ללמוד בעיקר גמרא.
כן מובא במסכת סופרים: "אשרי אדם שיש עמלו בהש"ס" אבל לא שיבטל ממקרא וממשנה "ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להש"ס". אלא שיתחיל במקרא ומשנה ואחר כך ש"ס "על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא להש"ס. על זה נאמר (משלי יח) 'הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו'" (סופרים פרק טו).
על כן פסק הרמב"ם: "במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו".
בקיאות והתמדה
מדברי הרמב"ם והשולחן ערוך למדנו שיש שני גדרים בלימוד דברי נביאים וכתובים: א] שיהיה בקי בכל ספרי התנ"ך, ואת זה עושים בדרך כלל בתחילת הלימוד. ב] במשך כל ימיו ילמד כל הזמן מעט מהם כדי שלא ישכח.
כנראה שזאת כוונת רב עמרם גאון המובא בתוס' (קידושין ל ע"א): "על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא". וכן הוא בתוס' (ע"ז יט ע"ב) שכתב "ולכך תקנו פסוקי התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל". ולא על תחילת לימודו של אדם מדובר, אלא על ההמשך שכבר קנה בקיאות וזריזות בכ"ד ספרים ורוצה ללמוד כל יום קצת מהם שיצא ידי חובה בקרבנות שקודם התפילה שיש בהם הכול.
ולאו דווקא שישליש ימותיו בשווה
כן כותב הר"ן על הרי"ף (עבודה זרה ה ע"ב) שהשליש הוא לאו דווקא. "ולאו דוקא שישליש ימותיו בשווה שהרי התלמוד צריך זמן הרבה, ואף המשנה חמורה מן המקרא, אלא לומר שיתן זמן לכל אחד כפי הראוי לו". וכדי שלא יחלקו דברי הר"ן עם דברי הרמב"ם והשו"ע, שחילקו את היום במדויק, נאמר שהרמב"ם והשו"ע דיברו בתחילת לימודו שצריך שליש ממש, והר"ן ורבי עמרם גאון שאמרו כי לא צריך שליש ממש, דיברו על אדם שכבר למד כ"ד ספרים ובקי בהם.
ויש אומרים שבתלמוד בבלי אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכול
בדרך זו אפשר להסביר את דברי רבנו תם, שכתב על בני דורו כי הם, שאינם לומדים תנ"ך, סומכים על מה שכתוב בגמרא סנהדרין (כד ע"א) כי תלמוד בבלי בלול ממקרא משנה וגמרא ויש בו את הכול. והביא את דבריו הרמ"א שכתב: "ויש אומרים שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל".
והסביר "ערוך השולחן" (יו"ד סי' רמ"ו סוף ס"ק י"ד) שכל זה מדבר אחרי שכבר למד תורה, נביאים וכתובים. "ומיהו בודאי צריך לידע המקרא והמשנה". ורק בהמשך לימודו יכול ללמוד רק תלמוד בבלי. אבל אם בתחילת לימודו ילמד תלמוד בבלי ולא ילמד נביאים וכתובים כלל, הוא לא יגיע לעולם לפרקים שלמים בדברי הנביאים ולנבואות שלמות שלא נזכרו כלל בש"ס.
כן הסביר השל"ה הקדוש (שבועות פרק נר מצוה יב) שדברי רבנו תם רק בהמשך לימודו של אדם. "מכל מקום צריך האדם לראות שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד. וילמד תורה שבכתב תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה. ואחר כך תורה שבעל פה שתא סדרי משנה בזה אחר זה. וכל כך פעמים ילמוד אותם עד שיהיו שגורים לו בעל פה, וההלכה בתלמוד יום ויום כדי שיהיה יוצא שישליש כל יום".
והדגיש זאת ביתר שאת בנו של השל"ה בהגהות יש נוחלין (דף 108) "שמי שמילא כרסו ובקי בכל כ"ד ספרי הקודש, אז אין צריך לעסוק בכל יום שליש במקרא, כי תלמוד בבלי בלול. אבל שלא לשום על לב ספרי המקרא להיות בקי בהם, חלילה להעלות על הלב".
וְאָנֹכִי בָּכִיתִי עַל זֶה
וכותב השל"ה הקדוש כי כך היה ראוי לעשות בכל מקום, אבל לא כך נהגו ואנשים לא יודעים את נבואות הנביאים. על כך היה בוכה השל"ה ונחתכו בני מעיו: "חֵי רֹאשִׁי, בְּזָכְרִי נֶחְתְּכוּ בְּנֵי מֵעַי בְּעָבְרִי מִפְרַנְקְפוּרְט לְק"ק פּוֹזְנָא, הָלַכְתִּי דֶּרֶךְ הַיָּם וְעָבַרְתִּי בְּק"ק אַמְשְֹטֶרְדָּם, וּמָצָאתִי שָׁמָּה אֲנָשִׁים חֲשׁוּבִים, וְהַרְבֵּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מֵהֶם, וְהָיִיתִי בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם אֲשֶׁר לְכָל אֶחָד מְחִצָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, רָאִיתִי שֶׁהַקְּטַנִּים לוֹמְדִים הַמִּקְרָא מִ'בְּרֵאשִׁית' עַד 'לְעֵינֵי כָּל יִשְֹרָאֵל', וְאַחַר כָּךְ כָּל הָעֶשְֹרִים וְאַרְבַּע, וְאַחַר כָּךְ כָּל הַמִּשְׁנָיוֹת. וּכְשֶׁנַּעֲשָֹה גָּדוֹל, אָז מַתְחִיל לִלְמֹד גְּמָרָא פֵּרוּשׁ תּוֹסְפוֹת, וְגָדְלוּ וְהִצְלִיחוּ, גַּם עָשֹוּ פְּרִי. וְאָנֹכִי בָּכִיתִי עַל זֶה, לָמָּה וְעַל מָה לֹא יֵעָשֶֹה כֵּן בְּאַרְצֵנוּ, הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג הַזֶּה בְּכָל תְּפוּצוֹת יִשְֹרָאֵל" (ווי העמודים פרק חמישי יד).
חרפה להם ללמוד בישיבה חומש עם רש"י וקפיטול בנביאים וכתובים
הבעיה מתחילה בכך שנער מתחיל את לימודו בלי ללמוד את כל התנ"ך, ובסופו של דבר כך ממשיכים כל חייו. כך מתאר הפרי מגדים (או"ח - משבצות זהב - אגרת ראשונה) מציאות שבה הבחורים לא למדו בתחילה מקרא וכ"ד ספרים אלא רק גמרא, ואחר כך היו מתביישים ללמוד מקרא וכ"ד ספרים "והבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש"י וקפיטול בנביאים וכתובים 'לו חכמו ישכילו' היו לומדים זה ראשונה מכל". ובספר "יסוד ושרש העבודה" (שער הניצוץ, פ"ב) ביאר כיצד יעשה אדם שלא חונך לפי הדרכת חז"ל הנ"ל, והדריך שגם המתחיל מאוחר חייב להשלים קודם כל לימוד המקרא.
סידרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא
על המציאות הזאת מקונן המהר"ל מפראג: "כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, 'בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד' וכו' (אבות ה כא). והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן.
"ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל לייסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד.
"ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו. ובעת הליכתו לבית המרחץ, אשר הוא ערום מכל, הם יסובבוהו יבוננהו יצרנהו תמיד מכל רע, ומן החטא שוגג ומזיד, כאשר הם דביקים עם התורה והיא קרוב בפיהם ובלבבם לדבר בם, המה מזהירים ומלמדים שלא יחטא. דומה לבשר שיש בו מלח, רחוק הוא שיקבל הפסד. גם הם מעוררים אותו לאהוב מצות ה' ולדבקה בו" (גור אריה דברים ו ז).
לא תרגילו במקרא יותר מדאי
וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן
אלה שלא למדו תנ"ך ולמדו רק גמרא הסתמכו על דברי הגמרא (ברכות כח ע"ב) שאומרת: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים, וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא". ומסביר רש"י: "לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא".
אבל מי שמתבונן רואה שרבי אליעזר לא אמר לא ללמוד מקרא, אלא לא ללמוד מקרא יותר מדי שמא יימשך אחריו. כי העוסק רק במקרא ובכ"ד ספרים עלול להימשך לעסוק רק בהם ויזנח את לימוד המשנה והגמרא. מעין זה כתב ר"י אברבנאל בפירושו למסכת אבות (פ"ו ברייתא של מ"ח דברים, ד"ה במקרא), וכן כתב בנו של השל"ה (הגהות יש נוחלין, דף 108): "שהמאמרים הנזכרים מיירי דוקא כשאדם רוצה לעסוק כל ימיו או רובן במקרא".
משכילים בכ"ד ספרים, בורים בתורה שבעל פה
המשיכה הזאת למקרא הייתה בימי החתם סופר, כשהמשכילים למדו רק בכ"ד ספרים וזלזלו בתורה שבעל פה. מהסיבה הזאת שינו את סדרי הלימוד לזנוח לגמרי את לימוד התנ"ך. וכך כתב בשו"ת שבט הלוי: "אין ספק כלל שבימי התנאים ומהם הלאה הדרך היה ללמוד עם התלמידים כל התורה שבכתב ושבעל פה על הסדר". אמנם בימי החתם סופר ולפניו הפכו רבותינו את דרך הלימוד והנערים למדו תחילה ש"ס, כיוון שחששו מלימוד מקרא שלא לפי דרך חז"ל. "וכבר מדורות וגם בדורינו אנו רואים בעלי מקרא ובעלי תנ"ך רחוקים מאמונה והם למכשול ולפוקה לבית ישראל, וגם מתערבים עם הגוים".
על כן מסיק הרה"ג ווזנר בשו"ת שבט הלוי כי "בודאי צריך ללמוד עם הנערים תחלה מקרא וחלק מתנ"ך, מכל מקום עיקר היסוד והדגש על תורה שבע"פ להיות בקי במסורת תורה שבע"פ ודרשתם, ועל ידי זה נהיה אנחנו נפרדים מיתר העמים ומהמינים למיניהם, וכמובן שבמשך הזמן צריך אח"כ להשלים כל התנ"ך" (שו"ת שבט הלוי חלק ג סימן קמד).
המשנה חמורה מן המקרא וצריכה זמן מרובה יותר
וכל אלו שלא למדו תנ"ך כלל סמכו דבריהם על הפירוש של שו"ע הרב בדעת הר"ן ורבי עמרם גאון בתוס' והם הסבירו שגם בתחילת הלימוד לא צריך שליש דווקא: "ויש אומרים שגם בתחלת לימודו של אדם לא ישלש זמן לימודו לשלשה חלקים שוים ממש שהרי המשנה חמורה מן המקרא וצריכה זמן מרובה יותר, ואין צריך לומר התלמוד שצריך זמן מרובה יותר מהמשנה. אלא מה שהצריכו לשלש זמן לימודו הוא ליתן לכל אחד שיעור וזמן כפי הראוי לו בכל יום ויום כדי שיגמור כולו בשווה, ואחר כך כל ימיו לסבור ולעיין. וטוב לחוש לדבריהם" (הלכות ת"ת ב ב). אבל המעיין שם יראה שכתב שו"ע הרב שחייב בצעירותו ללמוד רק מקרא "בן חמש למשנה" ואם לא למד בצעירותו - ילמד כל יום גם תנ"ך, גם משנה וגם גמרא כדי שיגמור כולו בשווה אבל לא שליש בדיוק.
שיעור קבוע בכל יום למקרא ולמשנה
מהזהירות הזאת נוצרו טעויות גדולות ואנשים זנחו לגמרי את לימוד הנביאים והכתובים. וזו טעות. על כן כתב השל"ה הקדוש: "חֵי רֹאשִׁי, בְּאִם יִתְאַסְּפוּ רָאשֵׁי גְּאוֹנֵי אֶרֶץ יַחַד, וְיַעֲשֹוּ תִּקּוּן וְסֵדֶר הַלִּמּוּד כַּסֵּדֶר הַזֶּה, לִהְיוֹת לִיסוֹד מוּסָד וּלְחֹק עוֹלָם וְלֹא יַעֲבֹר, אֵין סָפֵק שֶׁחֵפֶץ ה' בְּיָדֵינוּ יַצְלִיחַ, וְהַלְּבָבוֹת יִהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּתוֹרַת אֱמֶת בְּיֶתֶר שְֹאֵת וְיֶתֶר עֹז, וְהַגְּאֻלָּה תִקְרַב בִּזְמַן קָרִיב".
כן גם מצווה לבניו אחד מגאוני הדורות, בעל הנתיבות משפט וכך הוא כותב: "יהיה לכם שיעור קבוע בכל יום למקרא ולמשנה, ואם כי אמרו חז"ל 'תלמוד בבלי בלול מכולם', הם כבר מלאו כרסם במקרא ובמשנה" (בספר הגאון ר' יעקב לורברבוים בהוצאת המכון לחסידות, ירושלים, תשי"ז, עמ' קל"ב).
שנה ולא קרא – הרי זה עם הארץ
בעל המשנה ברורה (בספרו "ליקוטי אמרים" פ"ה) כותב: "בודאי צריך כל איש ישראל ללמוד בכל שבוע הפרשה ופירושה לפי כח שכלו. ומה שנהגו בכל ישראל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום היינו משום שעל ידי זה יתבונן במקרא ויתן לב להבין. אבל אם לא השיג ידיעה על ידי זה מחויב להתבונן ולדעת ואז יהיה נחשב לו שלמד מקרא, דבלאו הכי אם לא הבין… לא נחשב ללימוד כלל.
"גם נכון לקבוע עת ללמוד נביאים וכתובים שגם הם ניתנו למשה בסיני… וכן בלימוד המשנה יזהר כל איש ישראל שידע את שיתא סדרי משנה כפי שכלו ובינתו שבודאי ישאלו לאדם לעתיד לבוא עליהם (ומביא המדרש משלי פ"י)… ואחר שזיכהו הקב"ה לידע מקרא ומשנה, יראה להתחזק וללמוד גם גמרא שבה נתבררה כל משנה בטעמה והלכותיה". ומלבד הבקיאות בכל הספרים צריך ללמוד בכל יום תורה נביאים וכתובים. "חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב הוא התנ"ך" (משנה ברורה קנה ס"ק ו).
וביאור הלכה שם הביא את דברי המדרש (משלי, פ"י) שעתיד האדם להיבחן ואף להיענש אחרי מותו על שהחסיר ידיעה במקרא. וכך לשון חז"ל: "שנה (משנה) ולא קרא (מקרא) הרי זה עם הארץ" (מסכת דרך ארץ זוטא, פ"י). "קרא אדם (מקרא) ולא שנה (משנה), עדיין בחוץ עומד. שנה ולא קרא, עדיין בחוץ עומד" (ויק"ר סוף פרשה ג').
יזהר לקרוא מקרא, כל כ"ד תנ"ך, וחוזר חלילה
כן כתב החיד"א: "החכמה הראשונה שיהיה בקי בכ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים". אחר כך ילמד משנה וגמרא וכו' (מדבר קדמות מערכת ח אות יז). וגם צריך לחזור עליהם. "יזהר לקרוא מקרא, כל כ"ד (ספרי) תנ"ך, וחוזר חלילה (כלומר לגמור וללמוד שוב). והראשונים היו קוראים לכ"ד "מקדש יה" (החיד"א ב"עבודת הקודש" "מורה באצבע", ס"ק קיח). בספר "יסוד ושרש העבודה" (שער הניצוץ, תחילת פ"ב) פירש לגמור את התנ"ך פעם בשנה ע"י שיקרא בכל יום פרק אחד מנביאים ופרק אחד מכתובים, ויגמור כך כל שנה בשנתו. "ומי שאינו מאבד זמן, יש עת לכל" (החיד"א ס"ק קנ"ג, אוצרות התורה אבות יד).
נוהגים לחלק הנביאים והכתובים כמניין הפרשיות
החכם רבי יהושע ביסמוט שליט"א הוציא ספר "חק ליעקב" שמחלק את לימוד תנ"ך לשנה. בהקדמה לספרו כתב מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל הסכמה שכתוב בה: "וכבר פסק מרן בשו"ע סימן רצ סעיף ב' וז"ל "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה". וכתוב בבית יוסף בשם התנחומא "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שכן ישעיהו הנביא מפרש (מג יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל אתם מעידים עלי שאני אלוה בעולם. וכתב כף החיים (ס"ק יג) וז"ל: "ועל כן נוהגים לחלק הנביאים והכתובים כמנין הפרשיות ולקרות בכל שבת חלק השייך לאותה פרשה ולסיימם בשמחת תורה עם הפרשיות".
ויהי רצון שנזכה ללמוד ולשמוע את כל דברי הנביאים כסדרם, ולראות אותם מתגשמים מול עינינו. אמן ואמן.
