מעין גנים / שמות המרגלים

על שמות המרגלים נאמר בגמרא "אמר רבי יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד: סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, מיכאל שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן, אף אנו נאמר: נחבי בן ופסי, נחבי שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא, ופסי שפיסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא"[א].

דרשת השמות

סיבת החטא ודאי קשורה לנשמות המרגלים, אבל חז"ל מוסיפים ומדייקים שהכל רמוז בשמותיהם של המרגלים. אכן, הפסוקים עצמם מזמינים לדרוש כאן את השמות, יותר מכל מקום אחר. ראשית, בגלל הכפילות הנראית לכאורה מיותרת: תחלה נאמר "ואלה שמותם" ולאחר פירוט השמות נאמר "אלה שמות האנשים" ("כלל ופרט וכלל")[ב]. ועוד, הפסוק ממשיך "אלה שמות האנשים... ויקרא משה להושע בן נון יהושע" – הרי שיש משמעות רבה לשם, ולכן משה משנה את שמו של יהושע, "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י). טעם נוסף לדרשת השמות הוא שכמה מן השמות כאן מוזרים במיוחד, כמו השמות שנדרשו בגמרא.

לא כל אחד יכול לדרוש שמות, כמו שרואים בדברי רבי יצחק בגמרא "לא עלתה בידינו אלא אחד" (וגם רבי יוחנן 'מצליח' לדרוש רק עוד שם אחד). דרשת שמות היא שיטתו של רבי מאיר שהיה "בודק בשמות"[ג] – רבי מאיר הוא התנא הכי 'משיחי'[ד], הוא גבוה ומיוחד עד שלא יכלו חבריו לעמוד על דעתו[ה] – ולכן דוקא הוא יכול לדרוש שמות.

על הפסוק "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַמות בארץ"[ו] דורשים חז"ל "אל תקרי 'שַמות' אלא 'שֵמות'"[ז]. מכאן שיש קשר בין שמות לשַמות מלשון שממה וחורבן. גם כאן, המרגלים עשו שממה, הם גרמו בכיה של חנם שהפכה לבכיה לדורות[ח]. בפסוק "שמות בארץ" יש גם רמז מובהק לארץ ישראל.

כמובן, את כל השמות אפשר לדרוש גם לטובה! בכלל, יש לאדם בחירה חפשית, וחז"ל לא באו לומר כאילו היתה איזו 'גזירת גורל' שהמרגלים יחטאו (כמו שמסבירים המפרשים). אלא שלכל אחד יש כח מסוים, המתבטא בשמו, שיכול להפנות ולהטות לכאן או לכאן, לטוב או למוטב. כך למשל, סתור ונחבי קבלו את שמם כבר בלידה (לפי הפשט), ולא לקראת השליחות – מתחילה היה בהם כח מסוים, לסתור ולהחביא, אלא שהם בחרו להשתמש בכח הזה לרעה.

הסותר והמחביא

נחזור לדרשת השמות עצמה: סתור בן מיכאל הסתיר וסתר את מעשיו של הקב"ה: חרג משליחותו לראות את טוב הארץ ולדווח איך לכבוש אותה (ולא האם לכבוש), וכך עשה כביכול את הקב"ה מך, עני ומסכן. נחבי בן ופסי החביא, 'דחק מתחת לשטיח', את מעשי ה' וכוונת ה', ופסע על מדותיו של הקב"ה, קפץ ודלג על רצון ה'. הצד השוה בין הדרשות הוא הכיוון השלילי, המתנגד, מול הקב"ה – לסתור ולהחביא. אלא שבסתור מן מיכאל מדובר על סתירה והתנגדות מודעת, ובנחבי בן ופסי מדובר על התנגדות בלא-מודע, החבאה ודלוג.

והרמז: סתור בן מיכאל, נשיא אשר, הוא העשירי במנין כאן, ונחבי בן ופסי נשיא נפתלי הוא האחד- עשר[ט], הבא אחריו – העשירי שייך למודע בנפש (עשרת כוחות הנפש מהחכמה ומטה), והאחד עשר שייך ללא מודע, "חד ולא בחושבן".

סתור ונחבי –היחידים ששמם נדרש לרעה – עומדים מול שני המרגלים הצדיקים, יהושע וכלב, ששמם נדרש לטובה, יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" וכלב בן יפונה "שפנה מעצת מרגלים"[י]. יהושע משרת משה נאמן במודע ובגלוי למשה שנותן לו כח בשליחות, לעומת סתור שסותר במודע את השליחות[יא], ואילו כלב נאמן למשה בהסתר (והיה צריך להתחזק מעצמו, ללכת לקברי האבות ולשאוב "רוח אחרת"), לעומת נחבי המחביא[יב].

סותר ומחביא בקדושה

כעת, את אותו הכח שהמרגלים נצלו לרעה אפשר וצריך לקחת ולהפוך לקדושה! כלומר, יש רגשות ומחשבות שליליים שאומרים: ה' לא כאן, ה' לא עוזר לך, התורה לא אמת... יש גם 'דעת קהל' שלילית בעקבות המרגלים, יש נורמה שלילית המשודרת בתקשורת (במפורש או בהנחות היסוד, באווירה ובסאבטקסט), האומרת: הארץ לא טובה, אין לנו כח לכבוש אותה, ובכלל היא לא שלנו...

לעומת כל זה צריך להיות "סתור בן מיכאל" ו"נחבי בן ופסי" בקדושה. אלו שתי גישות של התמודדות: להיות סתור בן מיכאל היינו לדעת לסתור את הדעות השליליות (אפילו שלעת-עתה נראה שהן נחלת הרוב), להתעמת אתן ולהוכיח את טעותן בטוב טעם ודעת, לנצח אותן במגרש שלהם. והרי מיכאל בתנ"ך הוא בעיקר המלאך מיכאל, השר הטוב לישראל, שמחליש את הסטרא אחרא (עושה אותה מך).

ואפשר להיות נחבי בן ופסי, דהיינו להחליט 'לשחק מחוץ לקופסא': אני מודע למה שאתם אומרים, אבל אני לא הולך לשחק בכללים שלכם ובמגרש שלכם (שם 'המשחק מכור' מראש), אני מחביא מה שאתם אומרים, פוסע ומדלג על הדברים השליליים ולא לוקח אותם בחשבון, אלא משחק לפי הכללים שלי.

כך באמת נוהגים שני הצדיקים: כלב בן יפונה נוהג כנחבי בן ופסי, מיד כאשר המרגלים אומרים את דבריהם, עוד לפני שאמרו בפירוש דברים רעים על הארץ ורק רמזו "אפס כי עז העם" – התייצב כלב ואמר "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה". הוא לא מתייחס לדבריהם המפורשים אלא 'עוקף' אותם, מחביא ופוסע על דבריהם ואומר את שלו. ואילו יהושע בן נון מצטרף רק בהמשך, לאחר שהמרגלים אמרו "ארץ אכלת ישביה היא" ולאחר שהם בכו ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", והוא אומר (יחד עם כלב): "טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת... אך בה' אל תמרודו" – סתירה ועימות ישיר עם טענותיהם.

שם חדש

שמות קשורים לשליחות בכלל[יג] ולשליחות ביחס לירושת הארץ בפרט. כך נאמר בנביא שבגאולה ה' יתן לנו שם חדש, בהקשר לירושת הארץ: "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ... לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ"[יד]. והרמז: "לך שם חדש" ראשי תבות שלח. ועוד, לך שם חדש = שבת, שבת היא בחינת ארץ ישראל, ארץ הקדש בממד המקום היא כמו שבת קדש בממד הזמן (כאשר שלח עולה הוי' פעמים אחד, ו-שבת עולה הוי' פעמים זך).

השם החדש הוא "חפצי-בה", החפץ של ה' הוא בנו, כנסת ישראל, כאשר אנו 'מתחתנים' עם ארץ ישראל, כמו חתן וכלה. עם ישראל הם "חפצי בה" ו"ארץ חפץ"[טו] כאשר הם מקיימים את השליחות ובאים לארץ ישראל (כדברי יהושע וכלב "אם חפץ בנו ה' וגו'"). החתן נושא את הכלה גם במובן של לנשא-לרומם ("עולה עמו ואינה יורדת"[טז]), וכך גם עם ישראל מנשא ומרומם את ארץ ישראל. זו היתה צריכה להיות המטרה האמתית של שליחות המרגלים! משה רבינו שלח אותם כדי שיגיעו להשגה הזו של חתן שבא על כלתו, שיראו את הארץ כמו חתן הרואה את הכלה, ומכח השליחות הזו יבואו אחר כך משה רבינו עם כל ישראל, יכנסו לארץ ויכבשו אותה.

גם בכל אחד בפרט: כאשר אדם נולד יש לו שליחות בחיים, יש לו שם מיוחד, כוחות מיוחדים שצריך לעמוד בנסיון ולהשתמש בהם לטובה. השליחות היא להכנס לארץ! מחד זוהי ירידה "מאגרא רמה לבירא עמיקתא" (הנשמה כשהיא במקורה היורדת לעולם הזה התחתון), אבל זו התכלית האמתית, 'לבעול את הארץ'.